אחרי הקדמה ארוכה שתפסה פוסט שלם אותו ניתן לקרוא כאן:
https://www.lametayel.co.il/posts/10ge8g
הגיע הזמן לצלול לעניינים.
לפני שאתחיל להעמיק אל תוך הטיול והנופים, רק אומר שבכל השבועיים וחצי של הטיול היינו בשלושה אזורים עיקריים:
1. חבל אלגוי והאלפים הגרמנים
2. היער הבווארי
3. נירנברג והסביבה
הפוסט הזה יתרכז בשלושת הימים הראשונים בחבל אלגוי שבבוואריה. סך הכל היינו שם שבוע ולמען האמת, אפשר בכיף למצוא שם מה לעשות גם לטיול של חודש.
אני מודה שזה האזור שהכי אהבתי. זה לא אומר ששאר האזורים לא היו וואו, כי הם בהחלט היו, פשוט האווירה והסמיכות להרי האלפים עשו את שלהם. יכול גם להיות שמאחר והטיול שלנו התחיל שם, אז כאן חווינו את הכל בעוצמות יותר ראשוניות וגבוהות. בכל זאת, ככל שהטיול מתארך, כך היכולת שלנו לספוג נופים ואטרקציות יורדת. אם נרצה ואם לא.
אז קדימה, מתחילים.
24.7.21 היום הראשון – durach ו kempten
התעוררנו בדירה שאין לנו מושג איך היא באמת נראית. גילינו דירה מקסימה ונוחה. מאובזרת באופן שאפילו בית מגורים פרטי יקנא בו. היה שם באמת את כל מה שמטייל ממוצע זקוק לו, החל ממכונת כביסה ועד מרפסת.
אני מצרפת כאן את הקישור לדירה וכמה תמונות. מומלצת בפה מלא!
מזג האוויר בחוץ היה שמשי ואפילו די חם במושגים אירופאיים– 26 מעלות. אכלנו מהבייגלה שחיכה לנו בדירה כמחוות ברוכה הבאה נעימה ביותר. זה הצליח למלא קצת את הבטן המקרקרת, לפחות עד שנגיע למקור מזון קצת יותר משביע מזה. הדבר הראשון שעשינו זה ללכת לסופרמרקט קרוב. אגב, בגרמניה לא נתקלתי ב "סופרמרקט לא קרוב". יש כל כך הרבה מהם ושל כל כך הרבה רשתות שכנראה שאין סיכוי שלא יהיה לכם אחד ליד הבית ולא משנה איפה תגורו.
אנחנו הלכנו ל "Lidl" שנמצא כחצי קילומטר מהדירה. זוכרים את "מחאת המילקי" שהייתה לפני מספר שנים? אז אחרי עשרות ביקורים בסופרמרקטים בגרמניה, באמת שמתחשק לי לפתוח בעוד אחת, רק הפעם "מחאת ה – violife" או משהו בסגנון – בכל זאת אני טבעונית וזה.
המחירים של רוב מצרכי המזון הוא נמוך יותר מאשר בארץ. לפעמים גם בעשרות אחוזים. הפירות והירקות לא רק היו זולים יותר, אלא גם טובים ורעננים מכל מה שיצא לי לראות ברשתות מזון בישראל. אין שום צורך בכלל לברור. פשוט להרים ולהניח בשקית.
עוד דבר שהדהים אותי זאת העובדה שהטבעונות נחתה באופן רשמי בגרמניה. סימוני "vegan" היו כמעט על כל המוצרים הרלוונטיים בסופר. זה די הצחיק אותנו שאפילו על אגוזים טבעיים שמו אותו. גם במאפיה, כל המאפים הטבעוניים היו מסומנים. ותשמעו – איזה מבחר. היינו ממש בהלם מכמות ה"גבינות" וה"נקניקים" הטבעונייים שהיו שם. אפילו מקרר של גלידות טבעוניות מצאנו שם.
שוקולדים איכותיים ולא מרירים. פיצות קפואות, המבורגרים, נקניקיות, נאגטס ועוד ועוד. גם המסעדות הטבעוניות או לפחות כאלה שמציעות מנות טבעוניות בתפריט צמחו כאן כמו פטריות שאחרי הגשם. בהחלט שינוי מרענן לעומת מה שחווינו לפני 6 שנים בטיול ביער השחור.
העמסנו עגלה בכל טוב, נפרדנו מכמה עשרות יורו ונסענו לחנות "ביו מרקט". חנות טבע שבה ידעתי שאפשר למצוא את כל הדברים שבדיעבד מצאתי כבר בסופרמרקט רגיל. אמנם כבר לא באמת היינו צריכים אותו, אבל זה היה בתכנון ובדרך, אז החלטנו למלא עוד כמה מדפים במקרר גם משם.
החנות נמצאת בעיירה בשם Kempten והיא שכנתה של עיירת Durach שבה גרנו. קצת כמו שרמת גן וגבעתיים שכנות וקשה לדעת איפה האחת נגמרת והשנייה מתחילה.
העיירה התגלתה בתור עיירה מקסימה. אמנם אין בה יותר מדי "אטרקציות" תיירותיות, אבל היה מאוד נעים להסתובב ברחובותיה. אחרי ביקור בביו מרקט - הגענו לשלב האחרון של תוכנית "ה"שופינג הנחוץ" שלנו ליום זה – קניית סים קארד. אי אפשר היום להסתדר בחו"ל בלי. אם זה לניווט, ליצירת קשר עם המארחים בדירות אותן הזמנתם או סתם בשביל לחפש מסעדה או אטרקציה קרובה.
לשם כך נכנסנו לקניון המקומי - Forum Allgäu Kempten
וכן, הכל היה מתוכנן עוד מהבית, כולל שם החנויות בהן ניתן לרכוש סים. כמובן שהשיטוט בקניון לא הסתכם רק בטכנולוגיה נחוצה וביקרנו בכמה חנויות שפחות נחוצות להישרדות היומיומית. בסופו של דבר את הסים קנינו בחנות O2. הייתה להם את העסקה הטובה ביותר לאותו הזמן. 10 יורו עבור סים שנותן 15 ג'יגה גלישה, 60 דקות שיחות מקומיות ו SMS ללא תשלום. זה הספיק לנו עבור כל התקופה (בלי להתקמצן על האינטרנט) ואפילו נשאר עוד.
קצת לגבי סימים
רכשנו בארץ סים דרך חברת פלאפון. לילדים קנינו במבצע חצי ג'יגה ב 9.90 ₪ ובן זוגי רכש סים של 5 ג'יגה ב 120 ₪. אל תהיו אנחנו!!! חוץ מזה שזה לא מספיק, בטח לא למתבגרים של ימינו, המחיר יקר. מניסיון של שנים – בחו"ל תמיד היה יותר זול לקנות סים מאשר בארץ. אגב, מה שאני כן ממליצה לעשות – זה לקנות סים אחד בארץ עם חבילה סבירה שתשמש אתכם לתחילת הטיול עד לקניית סים מקומי. אחרי זה אחסנו אותו במזוודה והשתמשו בו שוב בטיול הבא.
כאשר סיימנו את כל ההצטיידות הנחוצה (וגם כזאת שפחות), הבנתי שני דברים. הראשון זה שאנחנו ממש, ממש רעבים. עם כל הכבוד לפרצל, זה לא בדיוק אוכל משביע. הדבר השני שהבנתי או אולי נכון יותר לומר – נזכרתי בו – זה שאסור, פשוט אסור לתכנן ליום הראשון של הטיול הרבה אטרקציות. השעה הייתה כבר שלוש בצהריים ולא היה לנו סיכוי להספיק את כל מה שתכננתי לאותו יום.
הרי זה כל כך מפתה להכניס לתכנון של היום הראשון מחסן שלם של אטרקציות. זה נראה אפילו די הגיוני כשיושבים על כיסא מול מסך ומתמוגגים מכל המקומות שרק מחכים לכם אי שם, אבל זה אף פעם לא ריאלי.
עם ידיעה מאכזבת זאת גררנו את רגלינו העייפות למסעדה אסייתית ואותנטית במיוחד – Oys asia shop
מהסוג שמוצאים באיזו סמטה נידחת ואליה באים לרוב כל אלה שהתגעגעו לטעמים של הבית. יש במקום גם סופרמרקט עם מוצרים מארצות המזרח הרחוק.
המבחר הטבעוני לא היה גדול ואכלנו אורז וירקות.
אמנם זה לא נשמע משהו, אבל אני מודה שהירקות המוקפצים היו פשוט מעולים. גם האווירה הפשוטה והמקומית והלבביות של בעלת המסעדה, החזירו אותי היישר אל הטיול שעשינו לווייטנאם לפני שלוש שנים.
על הטיול ההוא אפשר לקרוא כאן:
https://www.lametayel.co.il/posts/4m714g
כולנו, פרט לבן זוגי, טבעונים ולכן אני תמיד מתכננת מראש בארץ, יחד עם האטרקציות, גם מסעדות טבעוניות או לפחות ידידותיות לטבעונים. את החיפוש הקולינרי אני עושה בעזרת האתר (או האפליקציה) happy cow המעולה.
אחרי שסיימנו לאכול, החזרנו לדירה שלנו את כל הקניות ואת הבת האמצעית שלי שהרגישה שהיא לגמרי שבעה מהיום הזה והתפנינו סוף סוף להתחיל באמת את הטיול.
Wasserweg Durach
Vorwaldstrasse 5 87471 Durach
מדובר במסלול ביער שמשלב בתוכו תחנות עצירה קצרות ומלאות עניין, כמו שרק באירופה יודעים לעשות. שם שמים נדנדה על העץ, כאן פסל, שם לוח עם הסבר שמרתק את הילדים (בתנאי שהם דוברי גרמנית) ועוד ועוד. אין גבול לדמיון ודברים כל כך קטנים הופכים לפעמים את החוויה של ללכת ביער למשהו אפילו יותר קסום ומרתק.
את המסלול הזה מצאתי דרך גוגל מפס כשחיפשתי מה יש לנו ליד הדירה ששכרנו. לא תמצאו אותו בשום מדריך תיירות, אבל אולי דווקא בגלל זה ואולי סתם כי זה היה המפגש הראשון שלנו עם הטבע המקומי, הרגשתי שזה אחד המקומות הנפלאים ביותר עלי אדמות.
אני מודה שלקח לנו הרבה זמן למצוא אותו. חנינו בכתובת שרשומה ואז התחלנו פשוט ללכת. שאלנו מקומיים על הדרך. הם לא ידעו להגיד לנו לפי השם, אבל כן ידעו לכוון אותנו ליער המקומי.
המראות והשאיפות של אותו אוויר צח ומבושם גרמו לי להרגיש כמו מכורה שסוף סוף קיבלה את מנת הסם שלה. פגשנו בדרך גשר תלוי,
מתקן מים לילדים (או ילדים בנפשם),
נחל,
גשר עץ
ועוד. אני חושבת שהתמונות עושות כאן עבודה טובה יותר מאשר המילים.
אמנם שביל היער המשיך והמשיך, אבל אנחנו נאלצנו לוותר. הרגליים פשוט הרגו אותנו. ולא, לא בגלל ההליכה ביער, אלא בגלל השיטוטים הקודמים בקניון. איכשהו סיבוב של 10 דקות בקניון מצליח תמיד לעייף אותי יותר מאשר 10 קילומטר של הליכה בטבע.
אז נכון שלא הספקנו כמעט כלום ממה שתכננתי, אבל איכשהו זה כבר לא הרגיש בכלל מאכזב. גם הפחד שאם פתאום יהיה סגר בגרמניה וכל האטרקציות ייסגרו התנדף כלא היה. הטבע כאן כל כך מדהים שהייתי מוכנה להסתפק רק בו כל הטיול.
כשחזרנו הביתה, עננים כבדים ואפורים כיסו לפתע את השמיים שעד לפני רגע היו כחולים ושמשיים ובלי שום אזהרה הורידו גשם ואחריו גם ברד בגודל של אגוז ברזילאי.
עוצמות הגשמים גרמו לי להבין בקלות איך זה מרגיש רגע לפני שיטפון. למזלנו טיילנו באזור שלא היו בו שיטפונות, אבל בגשמים חזקים נתקלנו מדי פעם גם בימים הבאים. לפחות רובם באו כמו לפי הזמנה – אחרי שהיינו מסיימים את הטיול וחוזרים לדירה או בבקרים, לפני שיצאנו. ותודה לגשמים על הלו"ז הכמעט מושלם.
25.7.21 היום שני של הטיול - קניון Breitachklamm ו עיירת Oberstdorf
אחרי התארגנות בוקר וארוחת בוקר טעימה במיוחד (הגבינות והנקניקים הטבעוניים התגלו כמעולים), יצאנו לדרך. חויית הנסיעה דרך נופי האלפים היא אטרקציה בפני עצמה
אחרי נסיעה קצרה של כחצי שעה הגענו ליעד הראשון שלנו.
קניון Breitachklamm
https://www.breitachklamm.com/
הפעם המקום הזה דווקא כן מופיע במדריכי תיירות והוא אחד מאתרי הטבע המוכרים והמתוירים בגרמניה.
חנינו בחניון מסודר בכניסה (בתשלום). קנינו בקופה את הכרטיסים ונכנסנו פנימה.
קראתי איפשהו ביקורת על המקום הזה שהשוותה אותו לכניסה לעיר האלפים משר הטבעות. כמה שזה נכון. הקניון הזה מדהים ביופיו. גשרים שמזדחלים על הסלעים התוחמים את הקניון, תלויים מעל המים השוצפים ונמתחים לכל אורך המסלול.
כל פניה וכל עיקול מחביאים מאחוריהם עוד נוף שפשוט אי אפשר שלא לצלם.
בזמן שאני ובן זוגי עסקנו בצילום והתפעלות – הילדים החליטו לעסוק דווקא בריב קולני. אני כנראה לא ממש צריכה לתאר לכם עד כמה הייתי נבוכה או את כל צבעי הקשת שבה נצבעו הפנים שלי באותו הזמן. זה גם לא ממש יעזור אם אתחיל להתנצל ולהסביר שלא, הילדים שלי בדרך כלל לא כאלה קולניים.
באותו הזמן עמדו בפני שתי אופציות. הראשונה – לזרוק את שלושתם מהגשר ולגמור את העניין. האופציה השנייה - לקחת הרבה אוויר (והיה שפע ממנו שם) ולהתחיל ליישב ביניהם את המחלוקת, תוך כדי התעלמות מהמבטים של כל המטיילים האירופאיים שננעצו בנו.
מאחר ואני אוהבת את הילדים שלי, גם אם לאותו זמן נתון לא הייתי מודה בזה בעד שום אתר טבע שבעולם, בחרתי באופציה השנייה.
למזלי (או למזלם) העניינים נרגעו במהירות. חזרנו ליהנות מהטבע והפסקנו להפריע לעוברים ושבים.
בשלב מסוים המסלול הוביל אותנו למדרגות שנראו כאילו הן לא ייגמרו לעולם. הייתי אומרת מדרגות לגן עדן, אבל בעת הטיפוס זה הרגיש יותר כמו מדרגות לגיהינום. ושלא תחשבו שכולם חוו את זה כמונו. מסתבר שהגרמנים האלה בכושר מדהים וצלחו את העלייה, ממש כאילו היה מדובר במישור. אפילו סבתות עלו שם בקלילות של רקדניות בלט.
לפנינו הייתה אישה עם ארבעה ילדים קטנים, מה שגרם לי להיות מבסוטית עד השמיים המעוננים שלפחות לא אנחנו אלה שקובעים את הקצב האיטי של הטיפוס. אבל אז, מתוך נאיביות מרגיזה, היא צופפה את הילדים כדי לאפשר לנו לעבור. נאלצנו לחלוף על פניה כשאני מסננת לי בלב "חמודה, את מה זה אופטימית. אני רק רבע גרמניה ושלושת רבעי לא בכושר" תוך כדי שאני מסננת בקול רם "דאנקה שן" (תודה בגרמנית) דרך שיניים חשוקות. משם נאלצנו להגביר את הקצב, מה שגרם, בנוסף לקיטורים של הילדים, גם להרבה שרירים תפוסים כמה ימים אחרי.
כשהגענו סוף סוף למעלה, גילינו שישנם שני מסלולים אפשריים. האחד ממשיך עוד קילומטרים לתוך הקניון והאחר מוביל חזרה לחניה. אחרי כל הקיטורים שלי, אני מניחה שאתם יכולים לנחש באיזה מסלול אנחנו בחרנו. אמנם הדרך חזור הייתה ברובה ירידה, אבל היא הייתה לא פחות קשה מהעלייה. שביל החצץ היה מחליק ורטוב (חלק מן הזמן היה מן טפטוף זעיר כזה שלא הפריע לטייל, אבל בהחלט הרטיב את השבילים). היינו צריכים לאמץ מאוד את כישורי המוטוריקה הגסה בשביל לא להחליק. שמחה לבשר שכולם יצאו משם בריאים ושלמים וללא שריטות.
מהחניון נסענו לעיירה סמוכה –
אוברסטדורף- Oberstdorf
גילינו עיירה מקסימה וציורית עם בתים מצועצעים ורחובות מצוחצחים עם אבנים משתלבות. חנינו ליד מסעדה אליה תכננתי להגיע, אבל רגע לפני שאמשיך, רק כמה מילים לגבי חניה בגרמניה:
בימי ראשון החניה היא חינם. בשאר הימים ובחלק מהמקומות תצטרכו להיפרד מכמה יורו. מהניסיון שצברתי - ישנן 3 אופציות לחניה. חניון מסודר - האופציה הכי יקרה. חניה ברחוב עם מדחנים – זול יותר. ואופציה שלישת היא חניה חינם לזמן מוגבל. כל מקום שאליו הגענו, בדקנו את השלטים שמכריזים על אופציות החניה. שימו לב שבכל רחוב ואפילו כל מקטע כביש יכולות להיות מגבלות חניה אחרות לגמרי. כבר נתקלנו במצב שבו בצד אחד של הכביש החניה היא עם מדחנים ובצד השני חינם עם הגבלת זמן.
בשביל לחנות בחניה חינם עם הגבלת זמן יש להשתמש בלוח חניה. בכל רכב ששוכרים בגרמניה יש מן לוח שעות כזה עם הסימון P עליו. מכוונים בלוח את השעה שבה חניתם ומניחים אותו על השמשה הקדמית.
המסעדה שנבחרה ליום זה– Burgkaffee
Nebelhornstraße 6, Oberstdorf,
זוהי לא מסעדה טבעונית, אבל הייתה בה פיצה גרמנית טבעונית. אחד הדברים שאני מאוד אוהבת בחו"ל זה לטעום את המאכלים המקומיים. האפשרויות שלי מוגבלות קצת בגלל הטבעונות. לכן, כל פעם שאני רואה מסעדה שמכינה את המאכלים המקומיים בגרסה טבעונית, אני קופצת על ההזדמנות. הפיצה המדוברת מגיעה עם בצק דקיק, קרם פרש והרבה ירקות חתוכים לחתיכות קטנות מעל.
אני רק יכולה להגיד שעד היום, אני ובן זוגי נזכרים בפיצה הזאת בערגה.
אחרי ששבענו, התפנינו באמת לראות את העיירה. אין, פשוט אין על הרי האלפים. העיירה ממוקמת למרגלותיהם. בתים מצועצעים מקושטים בפרחים. נופים של הרים שמציצים מכל מרווח שמתירים הרחובות הציוריים. זה נראה לי בלתי נתפס לחיות שם ולראות את הנופים האלה יום יום.
קינחנו בגלידה טבעונית (כמעט בכל גלידריה יש אופציה טבעונית. למרות שלרוב מדובר בסורבה, הוא יותר טעים ומתוק מאשר בארץ).
משם נסענו לרכבל Nebelhornbahn שבאוברסטדורף
העיירה האלפינית הזאת פעילה מאוד בחורף ויש בה מספר גבעות סקי לגלישה וקפיצה. בקיץ, הרכבל משמש בעיקר בשביל לעלות לפסגה וליהנות מהנוף ומהשבילים. הזמנו בחיוך 5 כרטיסים, אבל כשהקופאי אמר את המחיר, החיוכים נשרו כמו עלי סתיו ברוח. בשביל לעלות ולרדת ברכבל התבקשנו לשלם סכום של 600 ₪. וגם זה, אחרי שהמחיר לשלושת הילדים הוא חצי ממחיר עבור מבוגר. הודינו לו בנימוס ובעיקר באכזבה ויצאנו משם.
כעיקרון, אם זאת האטרקציה העיקרית שלכם לאותו היום, אז אפשר לשקול לשלם את הסכום. הבנתי שהנוף והשבילים שיש על ההר הם מרהיבים. אנחנו הגענו לשם כבר בצהריים, אחרי יום גדוש, ולכן זה לא היה שווה את זה.
במקום, נסענו לעיירה אחרת קרובה ולשביל יער שיש בה
Eichhörnchenwald Fischen
כן, עוד מקום לא מוכר לתיירים שמצאתי בגוגל מפס ולא מופיע בשום ספר טיולים. אני ברצינות מתחילה לחשוב שאלו המקומות הכי שווים.
למרות שהעיירה הקודמת נחשבת לעיירת נופש מוכרת, העיירה הזאת הייתה יפה אפילו יותר.
מזרקות בכל מקום, נופים הלקוחים מגלויות, פסלים יפיפיים ועוד.
הניווט הוביל אותנו למן רחבה גדולה וממנה יש שביל שמוביל ליער. אחרי שעוברים את הגשר שחוצה נחל יפיפיה
מגיעים למדשאה ענקית עליה פרוסים עשרות ספסלים, מגרש כדורגל, גני שעשועים, מיני גולף ומסעדה.
עצרנו רגע לספוג את הכל ולתת קצת מנוחה לרגליים על אחד הספסלים
ואז המשכנו אל השביל שמוביל לכיוון היער. הנוף בדרך היה פשוט בלתי נתפס מרוב שהוא היה יפה.
ענני הגשם שהתאספו בינתיים מעל ראשינו הוסיפו עוד נופך דרמטי לתמונות, אבל גם אילצו אותנו להזדרז לפני שנתקע בסערה באמצע היער.
ניסינו להאכיל סנאים בבוטנים אמריקאים. גילינו שסנאים לא אוהבים בוטנים אמריקאים.
אבל בעיקר פשוט התמוגגנו מהאוויר והנוף.
בערך כמה דקות אחרי שחזרנו לאוטו כבר התחיל לרדת גשם שנמשך עד מחר בבוקר.
26.7.21 היום השלישי של הטיול - טירת נויישויינשטין ועיירת ופוסן
טירת נויישויינשטין
מי שמצליח מהפעם הראשונה לבטא את השם נכון זוכה למחיאות כפיים אישיות ממני.
זוהי אחת הטירות המפורסמות של לודוויג המשוגע או לודוויג השני. טוענים שהטירה הזאת שימשה השראה לוולט דיסני והיא זאת שמופיע בפתיח של כל סרטי הדיסני שאתם מכירים. אני בהחלט יכולה לזהות את הדמיון, אבל בלי כל קשר - הטירה הזאת יפיפייה.
את הכרטיסים לטירה הזמנתי עוד בארץ וטוב שכך – ישנה כמות מוגבלת של מבקרים בגלל מגבלות הקורונה, כך שאין שום סיכוי להשיג כרטיסים בקופות באותו היום. הייתי ממליצה להזמין את הכרטיסים לפחות שבועיים מראש.
לטירה שנמצאת על הר יש שלוש אופציות הגעה - ולפני שתשאלו - אי אפשר להגיע אליה עם רכב פרטי.
1. ברגל – מי שעושה את זה ראוי למדליה. ברצינות. עליה ארוכה ומפרכת.
2. סוסים אומללים שמושכים כרכרה עם אנשים חסרי מודעות לסבל שלהם. אני חושבת שהבנתם את מה שאני חושבת על הרעיון הזה. להזכירכם את מה שאמרתי על העלייה המטורפת בסעיף הראשון, כן?
3. אוטובוס – האופציה השפויה היחידה לדעתי. מן הסתם בחרנו בה.
ניווטנו עם גוגל מפס אל חניון P4
Parkplatz P4, Alpseestraße 27, 87645 Schwangau, גרמניה
של טירת הוהנשוונאו. טירה נוספת של לודוויג השני שנמצאת ליד טירת נויישויינשטין. אם אתם בעניין, אז
אפשר לבקר גם בה. הבנתי שהיא מאוד מרשימה גם כן. אנחנו רק צילמנו אותה מבחוץ
החנינו את הרכב וניגשנו לתחנת אוטובוס (נמצאת ממש איפה שהחניון עצמו). אי אפשר לפספס את האוטובוסים שמקושטים כולם בתמונה של הטירה המדוברת. שילמנו לנהג כמה יורו והתרווחנו על הספסלים כדי ליהנות מהנוף.
האוטובוס מגיע לתחנה שנמצאת מעל הטירה ובעצם צריך לרדת אליה. לפני שאתם יורדים לטירה – תלכו לגשר מרין הסמוך (יש שילוט מאוד ברור לשם). מן הגשר נפרס נוף משגע של הטבע ובעיקר של הטירה במלוא הדרה. לצערי הרב, כשאנחנו היינו שם, הגשר היה סגור לשיפוצים. את התמונה של הגשר צילמנו מהטירה עצמה.
שביל רחב שכולו מוקף יער הוביל אותנו עד לטירה.
הגענו לשם כארבעים דקות לפני שעת הכניסה הנקובה בכרטיסים (שימו לב - כרטיסי הכניסה הם לשעה מדויקת. ולא סתם מדויקת, אלא ממש על הדקה. אל תאחרו)
היה לנו מספיק זמן להסתובב בין דוכני המזכרות, לזלול דונאטס טבעוני ולהשקיף על הטירה מכל הצדדים.
נכנסנו רבע שעה לפני מועד הסיור שלנו לחצר הטירה ושם המתנו לשעת הכניסה. העברנו את הכרטיסים הדיגיטליים שקיבלנו במכונות האוטומטיות בדיוק בשעה הנקובה. כל חמש דקות יש סיור, ככה שאין טעם לנסות להעביר את הכרטיסים לפני. הם מאוד ייקים לגבי זה.
נכנסנו לסיור כמעט פרטי באנגלית. אנחנו ועוד שני זוגות של תיירים. הטירה בפנים יפה ומרשימה, אבל יותר מכל היא מיוחדת. בכל זאת, לודוויג היה משוגע ורואים את השיגעונות שלו בכל מקום. כמו למשל מערה מלאכותי שהוא בנה בתוך הטירה, כדי להתבודד בה בעת הצורך.
אסור לצלם בפנים, כך שתמונות תוכלו לראות רק באינטרנט.
טוענים שהסיור הוא של שעה, אבל תכלס הוא ארך 25 דקות על השעון. עם זאת, עד שיצאנו משם, באמת עברה בדיוק שעה ותכף אפרט...
דבר ראשון, מיד אחרי הסיור, כשמתחילים להתקדם לכיוון היציאה מגיעים למרפסות נוף. באמת שאין לי מילים להסביר כמה יפה הנוף הזה שמשקיף על אגם אלפסי וטירת הוהנשוונאו. אני רק יכולה להגיד שכששלחנו משם את התמונות למשפחה, הם שאלו למה אנחנו שולחים להם את הטפט הזה של גוגל. אי אפשר להאמין בכלל שזה מה שרואים בעיניים.
יש מגבלה של מספר אנשים שיכולים להיות במרפסת. מאחר ובקבוצה שלנו כולם היו תיירים ומאחר ואף אחד לא קרא גרמנית, כולם פשוט נכנסנו לשם. כלומר כולם חוץ ממני... איכשהו יש לי את הנטייה המעצבנת הזאת לשים לב לשלטים. הייתי כנראה מתעלמת ממנו, אבל לא הצלחתי להתעלם מנשיפות רוגז של אישה גרמניה שדווקא כן הייתה ערה להגבלות וחיכתה בסבלנות להיכנס, עד שנעקפה על ידי כמה תיירים חוצפנים.
כמו ילדה טובה חיכיתי אחריה בתור, אבל אחרי שהמשפחה שלי התעכבה שם ואף אחד לא הראה על שום כוונה לצאת, פשוט נכנסתי פנימה. מקווה שאותה אישה תסלח לי.
אחרי שסיימנו לצלם ולהצטלם ושוב להצטלם ושוב...
המשכנו להתקדם לכיוון היציאה. הדרך עוברת דרך המטבח של הטירה שהיה אחד המודרניים לאותה תקופה (שם כן מותר לצלם)
ואז כמובן דרך חנות מזכרות. הילדים לא התאפקו וקנו לעצמם מזכרת קטנה מהמקום.
לחניון חזרנו כבר ברגל. אני מניחה שאפשר לעלות לתחנת אוטובוס ולחזור איתו, אבל אין שום היגיון בזה. מדובר בירידה של לא יותר מעשרים דקות.
היעד הבא שלנו היא העיר פוסן Fuessen
היא סמוכה לשתי הטירות ונחשבת לעיירה יפיפייה ששווה ביקור גם בזכות עצמה. וכן, היא בהחלט ציורית ויפה ומאוד כיף לשוטט ברחובותיה. הרי האלפים שחותמים כל סוף רחוב הזכירו לי מאוד את אינסברוק שבאוסטריה. לא סתם העיירה ממוקמת 4 קילומטר מהגבול האוסטרי.
אכלנו שם במסעדה טבעונית Cafe Baumgarten
Magnusplatz 6, Fuessen,
הפעם אני לא ממש יכולה להמליץ עליה. אם אתם טבעונים וזוהי הבחירה היחידה שלכם, אז אפשר. האוכל היה סביר. השירות איטי להחריד ומלא זבובים שחגו סביבנו. בקיצור – עדיף שתחפשו מסעדה אחרת. בן זוגי נשבר והלך לאכול במקום אחר. אני והילדים החלטנו בכל זאת להישאר.
בעיירה הזאת גם סיימנו את היום שלנו. וכאן תמונה אחרונה מהעיירה מזווית אחרת.
וכאן אני גם מסיימת את הפוסט השני שלי על הטיול. פוסט המשך של הטיול יעלה בקרוב והוא עדיין יתרכז בחבל אלגוי ויכלול בתוכו פארק שעשועים, עיירה קסומה, מכרות מלח וארמון כימזה. יש למה לחכות...
תודה שקראתם ונתראה בפוסט הבא.
