I'm back
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מתאים יותר לומר פרט למשפט האייקוני של שוורצנגר, רק בלי כל השרירים והפאסון.
חלפה יותר משנה מאז הפוסט האחרון שפרסמתי. לא מעט השתנה בחיים שלי, כמו בחיי כולנו. הצלקות הנפשיות יישארו בנו לעד, גם אם לא אצל כולנו הן מלוות בצלקות פיזיות. הלב חצוי, חלקו כאן וחלקו בעזה.
אבל קרו גם דברים טובים בחיים שלי. אני והגרוש / אב ילדיי / השותף לדירה איבד את החלק האחרון של התואר ועבר לגור בנפרד. מה שאומר שחזרתי לישון באלכסון ואני נהנית מכל רגע.
ואם דיברנו על צלקות, אז יצא לאור ספר חדש שכתבה אחותי בנפש ושותפתי לכתיבה (של ספרים אחרים), קרן ישראלי - "שמיים מצולקים". הפעם הייתי אחראית על הליווי הספרותי של הספר, כך שאני מרגישה גאווה גדולה שהוא בחוץ.
בכל מקרה, לא לשם כך התכנסנו כאן, אלא לשם התשוקה לטייל. עקב המצב הביטחוני נהיה די מאתגר וכן, אפילו מפחיד לצאת מהבית. אולי אלה רק החששות שלי האישיים, אבל הם החזיקו אותי יפה מאוד בתוך ארבעה קירות למשך שנה שלמה.
לכן, כשהתיישבתי בכל זאת לתכנן טיול, אחרי ניתוח קצרצר של המציאות לאותו זמן נתון ושלילה מצערת של רוב חלקי הארץ, בחרתי לנסוע למודיעין - עיר שלא חוותה אזעקות כבר תקופה די ארוכה ולכן החלטתי שהיא "יחסית בטוחה" להוציא אליה את האף, וגם את שאר חלקי גופי.
אל הטיול הזה נסעתי עם הבת הגדולה, בת 20, ועם הבן הקטן שכבר לא בדיוק נחשב קטן. בן 15 משופם שמזמן עבר את כל בני המשפחה בגובה. הסיבה לאותה גיחה נדירה מתוך המערה שלו היא הבטחה לפיצה והום סנטר אחרי הטיול. זאת מאחר שהחליט שהחדר שלו לא מספיק חשוך, (אחרי שחסם את פתח האור האחרון שנותר בו), ושצריך לצבוע את הקירות בצבע אפור.
הגבעות הדרומיות של מודיעין
כדי להגיע לשם אפשר פשוט להקליד ב - waze "כיכר השוטר – מודיעין". כשתגיעו לכיכר, תראו לא מעט מכוניות חונות בצד בחניית כורכר מאולתרת. אפשר גם לחנות ליד ה"ספורטק" הסמוך בחניה מסודרת וללכת חמש דקות עד לתחילת המסלול.
זה היה יום סתיו חמים למדי. השמיים התהדרו בכחול בוהק עם מעט עננים לבנים שמפעם לפעם ריחמו עלינו והסתירו את השמש. את המסלול, שאת התיאור עליו העתקתי לעצמי מאתר כלשהו, לא הצלחנו באמת לעשות. כשקראתי את התיאור, הכול היה נראה ברור מאוד, אבל תכלס, כשהגענו לשטח, רוב סימוני השבילים שהבטיחו לי באותו תיאור פשוט לא היו קיימים או התגלו כמחוקים מכדי שאפשר יהיה לזהות אותם.
מה שכן, את תחילת המסלול אי אפשר לפספס. שלט גדול וסימון שבילים כחול כבר ידאגו לכך.
אנחנו עקבנו אחרי הסימון הכחול ובעיקר אחרי היגיון מרחבי מסוים עד שהשביל הסתיים והגענו לצומת T - שאליה תכף עוד נחזור.
הטיול התקיים באמצע חודש נובמבר, כלומר בשלהי הסתיו. השנה הגשמים עוד לא הרוו את הקרקע כראוי ולכן הנוף שליווה אותנו היה די יבשושי. לא הנוף המועדף עלי, אבל גם בו אפשר תמיד למצוא את הקסם. לא היו הרבה משוגעים כמונו שצעדו להם ביום חם שכזה ולכן זכינו לחוות את המקום כמעט לעצמנו.
האוויר הצח, המרחבים, רשרושי עלי השלכת ושירת הציפורים סיפקו רקע נפלא, גם אם הטבע עוד נמנם לו את שנת הקיץ שלו. עם זאת, כשהסתכלתי קצת יותר מקרוב, ראיתי בכל זאת את ניצני החורף שמתחילים להתעורר משנתם. נכון, אולי זה עדיין יצריך מכם לצבוט את המסך כדי להגדיל את התמונה, אבל אם תמקדו מבט, תראו את העשב הירוק ה"תינוקי" שהגיח אל הקרקע הצחיחה.
ואם לחזור לאותה צומת T שבה עצרנו, אז בתור התחלה פנינו ימינה ואחרי מספר צעדים שמאלה, אל שביל שטיפס מעלה והוביל אותנו אל המשך המסלול, שאת רובו ניחשנו. סימון השבילים הכחול השתלב עם סימון אחר בצבע שחור, ובגלל פגעי מזג האוויר והזמן היה קשה מאוד להבדיל מה כחול ומה שחור.
ראינו בדרך חורבה שנמה לה תחת שמיכה של צמחיה.
אחרי זמן מה הגענו לחורבה נוספת
ולידה באר עתיקה ופתוחה. תיזהרו מאוד אם אתם מגיעים עם ילדים קטנים.
משם התחלנו לחזור לכיוון הכללי שממנו באנו. בדרך התחלתי לשים לב אפילו יותר לסביבה. בכל זאת, זאת הייתה ירידה, אז אפשר היה למקד תשומת לב במה שקורה סביב ולא בהתנשפויות המביכות המבהירות לי שאני חייבת להיכנס לכושר מחדש. ראינו כמה פרחים רעננים שרק עתה צצו להם מהקרקע.
הם היו פזורים בין מה שנותר מחצבים שעד לא מזמן עוד הזדקרו להם במלוא תפארתם.
התעכבנו ליד עץ שנראה כמו שקדיה, אבל אל תתפסו אותי במילה כי הפעם google lens לא ממש שיתף פעולה.
למזלנו לא טעינו בדרך ואחרי כרבע שעה שוב היינו באותה צומת T, כך שיצא לנו מסלול מעגלי בכל זאת. הפעם המשכנו בשביל עפר אל הכיוון השני. אם אתם מגיעים אל אותה צומת T מהחניה, אז במקום לקחת ימינה, קחו שמאלה.
מצפה נתן
המצפה הוקם לזכרו של סרן נתן כהן ז”ל שנפל במבצע צוק איתן והיה בן העיר מודיעין. כדי להגיע למצפה, היינו צריכים לצעוד כקילומטר וחצי על שביל עפר רחב וחשוף לשמש.
למזלנו, השמש בדיוק החליטה לשחק מחבואים עם העננים, אז בחלק מהדרך הזענו ובחלק בירכנו על בואו של הסתיו. רגע לפני שהגענו למקום עברנו במין "שער דקלים", או ככה לפחות קראתי לו. קחו לכם אותו כסימן דרך שאתם בכיוון הנכון.
המצפה התגלה כאתר מהמם ביופיו. יש במקום שולחנות פיקניק שנתפסו על ידי חבורה של מטיילים צעירים ומשפחות. יש גם שלט שמספר את סיפורו של נתן ויש נדנדת עץ גדולה שנמצאת בדיוק מעל הנוף, הצופה אל עמק איילון.
לא יכולתי לחשוב על מיקום מושלם יותר מזה בשביל נדנדה. למרבה הפלא היא הייתה פנויה, אז התמקמנו עליה, נשנשנו קצת מהחטיפים שהבאנו איתנו ובעיקר התפעלנו מהנוף המושלם.
הדרך חזרה הייתה ברובה בירידה ולכן נדמתה קצרה יותר מאשר הדרך למעלה. במהלכה, הבן שלי החליט לשחק כדורגל אבנים, תוך כדי שהוא משדל גם אותי להצטרף למשחק. אני רק אומר, תהיו חכמות ממני ואל תקשיבו לכל מה שהבנים בני ה 15 שלכן מציעים. את שאר הדרך צלעתי אל הרכב, מחויכת ומרוצה מהטיול, וגם מהעובדה שהמכה באצבע ברגל יכלה להיות גרועה הרבה יותר.
את היום שלנו סיימנו בעיר מודיעין עצמה, בדומינוס פיצה ובסיבוב קטן בהום סנטר שבמרכז העיר.
קצת לסיכום:
המקום בהחלט שווה ביקור לטיול נינוח של חצי יום. כמובן שהעונה המועדפת היא החורף או האביב, אבל אם נמאס לכם לשבת בבית, כמונו, אז גם בימים לא חמים מאוד של סתיו אני בטוחה שממש תיהנו שם. ההליכה לא קשה ואפשר ואפילו כדאי להגיע למקום עם הילדים או הסבא והסבתא.
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא, בתקווה שיהיה אחד בקרוב ולא בעוד שנה.
