מכירים את ההרגשה העילאית שפוקדת אתכם מיד אחרי שהצלחתם להשיג כרטיסים להופעה ממש שווה? אז ככה הרגשתי כשהזמנו את הכרטיסים לשמורת הטבע נחל שניר, רגע לפני שכל הכרטיסים אזלו.

אז כן, התעוררנו מאוחר. או אולי ליתר דיוק, בן זוגי שהתעקש להמתין ולראות מה יהיה עם השרב המטורף שפקד אותנו במהלך כל אותו השבוע, הביא אותי לידי כך שרק ארבעה ימים לפני הטיול המתוכנן הזמנתי כרטיסים. (למי שעוד לא שמע, אז לכל שמורות הטבע שהכניסה אליהן בתשלום – יש צורך להזמין מקום מראש). כמובן שה"מקומות הטובים" כבר נגמרו ונאלצנו להזמין כניסה לשעה שתיים בצהריים. אגב, הם גם מגבילים בזמן השהייה לשעתיים (שזה הגיוני בערך כמו שאר המתווים של משרד הבריאות).

מצד שני, השעה המאוחרת אפשרה לנו להתמהמה בבית בכיף ואז להיכנס לפאניקה ולחץ חצי שעה לפני שהיינו צריכים כבר לצאת. לזה התלוותה גם הפתעה בדמות הבן שלי שבא לגשש כמה עלה כרטיס הכניסה שלו עם פרצוף מתוק ולא מחשיד בכלל...

מיד נעמדתי על רגליי האחוריות (אגב, אני תמיד עומדת על רגליי האחוריות. מי זה שהחליט לצטט את הכלב שלו וזה תפס?) וצעקתי שאין מצב שהוא מפסיד את הטיול הזה. שלפתי את תירוץ ה"חודשיים בבית" (שבטח יעבוד לעוד טיול או שניים) וסגרתי את הוויכוח בכך שאם הוא יחליט להישאר בבית בכל זאת, זה יהיה בלי טלוויזיה ומחשב. נראה לי שהדבר האחרון שכנע אותו יותר מכל.

לעומתו, הבנות דווקא לא הראו סימני התמרמרות מובהקים. במקרה שלהן זה היה ככל הנראה בגלל שהובטחה להן חברה של שתי חברות בנות גילן ולא רק ההורים המתלהבים שלהן והאח הקטן (והפעם, הפחות מתלהב). שתי החברות כמובן באו בצירוף הוריהם ששניהם חברים טובים שלי ושל בן זוגי.

את ארוחת הבוקר אכלנו בבית וקבענו להיפגש עם המשפחה השנייה בתחנת אוטובוס ביציאה מן היישוב. אממה.... הסתבר שאנחנו לא היחידים שקובעים להיפגש שם. והמשפחה השנייה היא לא היחידה בארץ שיש לה רכב לבן בצורת סטיישן. כך שיצא מצב די מפדח, כשנעצרנו שם בתחנה ליד רכב לבן עם חיוכים מטופשים ונפנופי ידיים עליזות וזכינו לפרצופים זרים שבהו בנו עם גבות מורמות.

אחרי הסיטואציה המביכה והמתנה קצרה, גם החברים שלנו הגיעו ואל הדרך יצאנו בשעה 11:15, מה שבעצם נתן לנו מרווח נשימה של חצי שעה כדי שנגיע לשמורה בשעה 14:00.

תיארתי בפוסט על הטיול שעשינו לפני שבועיים בדיוק,

https://www.lametayel.co.il/posts/0xg7ne - קישור לפוסט

כיצד הטבע כבר התעטף כולו בצבע צהוב עם נגיעות ירוקות. הפעם, אחרי השרב הכבד שהיה, גם הנגיעות הירוקות התמעטו, כך שהנופים התהדרו כמעט לחלוטין בצבע של יובש.

אחרי נסיעה של שעה וחצי עצרנו להפוגה קטנה בתחנת דלק עם אלונית פתוחה. איכשהו, דווקא אחרי שעבר החוק שיש ללכת עם מסיכות בכל מרחב ציבורי (אני לא נכנסת כאן אם זה בכלל מועיל או לא), מרגיש כאילו שכולם הפכו למורדים. לא ראיתי בן אדם אחד. באמת, אפילו לא אחד, ששם מסכה בצורה תקנית. חצי מן האנשים היו בלי והחצי השני הפכו את המסכות לכיסוי סנטר.

הצטיידנו שם בכמה פינוקים כגון בירה, חטיפים וגלידת טורטית טבעונית. ההוכחות המרשיעות בתמונה:

ושוב יצאנו לדרך. הגענו בשעה 14:00 בדיוק אל השערים של הכניסה ל:

שמורת טבע נחל שניר

(עשינו ניווט ב waze שמכיר היטב את המקום). מספר מכוניות כבר המתינו להיכנס ולאחר מספר דקות של בירורים בקופה והצגת אישור הזמנה ותשלום כבר השתחלנו לחניה.

קיבלנו מפה עם פירוט המסלולים. ישנם שלושה. הראשון הוא בעצם הליכה של של מספר דקות עד לבריכה גדולה ואז רחצה בבריכה הטבעית ורביצה על הדשא ליד. שני המסלולים הנוספים הם מסלולי הליכה במים. הראשון (הכחול) קצר יותר ואילו האדום ארוך יותר והוא באורך של קילומטר וחצי וזה גם המסלול שבחרנו.

לפני שהתחלנו את המסלול הלכנו לבדוק את:

"פארק החושים"

אליו רציתי להגיע כבר מזמן. זהו בעצם מסלול רגליים יחפות. היינו בכמה כאלה בחו"ל ומאוד נהנינו. הרעיון שעומד מאחורי זה הוא פשוט: מורידים נעליים ומתהלכים יחפים על מספר משטחים שונים כגון אבני חצץ, אבנים גדולות, שבבי עץ וכו"'.

כל קטע מן המסלול מוקדש לחיה אחרת. כגון מחילת דורבן:

יש גם שלטים של הסבר על בעל החיים.

היחידים שהעזו "לחוות" את הטבע דרך כפות רגליים יחפות היו כמובן אני והבן שלי.

למען האמת לא התרחקנו הרבה מעבר לשביל הדורבן שהוא הראשון. המסלול הרגיש מאוד לא מתוחזק ולא מעניין. ההליכה הייתה לרוב על שבילי עפר זרוע אבנים, עלים וענפים קטנים שהיה לא נעים עד כואב. גם השעה דחקה בנו להתחיל כבר את המסלול. לכן עשינו אחורה פנה ומיהרנו להתחיל את המסלול האדום.

ההליכה במסלול מתחילה על שביל סלול וגשרוני עץ חמודים

ממשיכה בטיפוס דרך גזעים ושורשי עץ עבותים וסבוכים שנראו כביכול נלקחו מסט מיוער של משחקי הכס.

לכל האווירה הפנטסטית הזאת התווספו גם מפלוני מים שהפיחו במקום עוד יותר נופך של אגדה.

משם הדרך עוברת ברובה במים. המים לא מגיעים מעבר לגובה הברך וברוב המקרים בקושי מכסים את הקרסול.

עם זאת, המסלול מיועד לילדים מעל גיל שש ובצדק. במספר מקומות הדרך הייתה יותר מאתגרת ולא מתאימה לילדים צעירים. בסך הכל המסלול לא קשה והוא פשוט מרהיב ביופיו. כולו עובר לצד נחל שניר היפיפיה.

איפשהו אחרי אמצע הדרך הנחל הופך לרחב יותר ולמרות האיסור, היו מספר מטיילים שלא הצליחו לעמוד בפיתוי ונכנסו לטבול במימיו הצחים

אנחנו רק טבלנו את הרגליים בלי לבחון את אמיתות השלט

אני לא ארבה עוד באלף מילים ואסתפק בתמונה אחת (או כמה) שימחישו הרבה יותר טוב את הנופים והחוויה המדהימה.

אפשר לומר שכולם נהנו עד שמי התכלת המעוננים ויצאנו משם מחויכים ונחושים עוד יותר לחקור בעתיד את כל פינות הטבע שיש לארץ הקטנה שלנו להציע.

לקח לנו בערך שעה וחצי לעשות את המסלול האדום, כאשר בסופו הגענו לשער שמפנה חזרה לחניה או למי שבא עם שתי מכוניות והשאיר את הרכב השני בתחנת דלק, אז לשם.

הדרך חזרה לחניה ארכה כרבע שעה של הליכה מהירה. השביל היה חשוף לשמש, אבל בגלל שנפלנו על יום נעים במיוחד, ההליכה הייתה נעימה ולא מעיקה.

פגשנו שם גם חברה מהטיול הקודם (חטמית זיפנית), כך שגם הנופים שליוו את צעדינו עשו טוב על הלב:

חזרנו לרכב בדיוק לקראת שעת סגירת האתר – כלומר ב 17:00.

משם, כשכולנו גוועים מרעב, פנינו אל המסעדה הראשונה שטענה דרך המידע במפות גוגל שהיא פתוחה.

היא לא.

משם נסענו אל האופציה השנייה שהייתה רשומה לי בתכנון.

מסעדת אומה

https://umarest.co.il/

למרות שהישיבה במסעדות ברחבי הארץ הייתה צפויה להתחדש חמישה ימים לאחר יום הטיול, גילינו שהמסעדה לא רק הייתה פתוחה, אלא כבר הכילה קומץ סועדים שישבו להנאתם בחלל המעוצב של המקום.

שמחים, נרגשים ובעיקר רעבים תפסנו לנו שולחן שהכיל בנוחות את שתי המשפחות.

זה באמת היה מרגש סוף סוף לשבת במסעדה ולא להסתפק בכמה קופסאות שלוקחים אתנו לאוטו ואז מחפשים דרכים יצירתיות לאזן אותן על הברכיים ולאכול בלי שהכל יתפזר על הרצפה.

בתפריט היו מספר מנות טבעוניות. כל מי שיש לו קירבת דם אלי, כולל בן זוגי שמתהדר בקרבה מסוג אחר, בחרנו ללא היסוס את ההמבורגר של ביונד מיט (מומלץ מאוד לנסות גם אם אתם לא טבעונים). לצערי את ההמבורגר לא היה להם, לכן אני הסתפקתי בפאד תאי שהיה חביב, אם כי מתוק מדי לטעמי:

ואילו הילדים אכלו סושי מאקי מלפפון. על פי טענתם הסושי היה מצוין.

אם הייתי צריכה לדרג את המסעדה, אז לפי החוויה האישית שלי הייתי מעניקה לה את הציון בינוני פלוס. השירות היה מצוין, המנה שלי פחות. האווירה במסעדה עצמה הייתה נעימה, אם כי מעט חשוכה מדי לטעמי והזכירה לי את ימי הבילויים הסוערים שלי באפלוליות רוויות עשן בפאבים בתל אביב. דבר שכשלעצמו נתפס כחיובי וחווייתי ביותר, אבל פחות מתאים לארוחת צהריים משפחתית עם ילדים.

הדרך חזור ארכה כשעתיים וחצי. מאחר והבת הגדולה שלי סובלת מבחילות בנסיעה, החלטתי לנסות להושיב אותה במושב הקדמי ואילו אני הצטופפתי עם הקטנים יותר מאחורה. ניסוי שהתברר כמוצלח למדי. היא הרגישה הרבה יותר טוב ואילו הגמדים כל כך שמחו שאני שם איתם שאיכשהו לא הרגשנו את אורך הנסיעה וכל הדרך עברה בפטפוטים או בתנומה קלילה.

אל הבית הגענו לקראת השעה תשע בערב. היינו מעולפים מעייפות, אבל מרוצים עד הגג. היה לנו טיול קליל ומלא הנאה גם לגדולים, גם למתבגרים וגם לילדים שבחבורה.

לעוד טיולים מהממים בארץ או בחו"ל מוזמנים לבקר בבלוג שלי באתר "למטייל":

http://bit.ly/35kCKm0

תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא J