טיול חורפי בגליל התחתון

כל פעם מחדש החורף הישראלי מזכיר לי כמה הארץ שלנו יפה ומגוונת. כמה חן יש בה וכמה נעים לטייל בתוך השפע שקצת יותר גשם וקצת פחות שמש יוצרים אחת לכמה חודשים. הפעם בחרתי את יעדי הטיול בפינצטה, גם אם אחר כך התברר שהפינצטה הייתה איך לומר... חלודה משהו.

המקומות שביקרתי בהם הפעם הם: מנחת מגידו, אנדרטת השואה במשמר העמק, נחל גחר ומצפור אוכברג. מראש אציין שרק שני האחרונים היו מקומות שחובה לבקר בהם ואילו שני הראשונים פחות.

לטיול הזה יצאתי רק עם הבת הגדולה שלי, בת ה 20. האלופה התעקשה גם לנהוג, כך שהיה לי הרבה פנאי לבהות בדרך מהחלון. אין ספק שטיול אחד על אחד זה זמן נהדר ל'בונדינג' מהסוג שקשה יותר לעשות בין כביסות, עבודה ובישולים. כרגע האחים הקטנים שלה בשיא גיל ההתבגרות או אולי נכון יותר לומר שברו את כל השיאים, והם לא בעניין של טיולים משפחתיים. מקווה שבעתיד יחזור להם החשק או לפחות יהיה להם פחות נעים להגיד לי לא 

בשעה 11:30, אחרי בוקר רגוע, יצאנו לדרך. אם בעבר, כשהילדים היו קטנים, היינו כבר ישובים כולם בתוך הרכב אחרי אוכל, מקלחת, שוב אוכל ועיניים אדומות מחוסר שינה (שלי בעיקר,) בשעה שמונה בבוקר, עכשיו, אחרי שהם גדלו, אני יכולה להתפנק עוד קצת במיטה, לשתות את הקפה שלי בנחת ולקחת את הזמן. מה גם שזה לא כזה פשוט להעיר חיילת שמשרתת כל השבוע מצאת החמה ועד ... נו הבנתם. 

כמה שהכל יפה עכשיו. אין ספק שבתחילת פברואר הטבע בשיאו. זה בהחלט הזמן המושלם לטייל ולספוג את כל הירוק הזה. השקדיות התגנדרו להן בלובן של כלות. הסביונים פרסו מרבדים צהובים לאורך הדרך. הכלניות החלו לנקד את העשב באדום בוהק. וכל הדרך היא כמו ממתק לעיניים ומרפא לנפש.

בהלוך נסענו בכביש 6 שקיצר לנו את זמן ההגעה בחצי שעה. היעד הראשון היה:

 מנחת מגידו

זה היה המקום העיקרי שבגללו בכלל נסעתי לכיוון. המקום שכבר כמה שנים שאני רוצה לחזור לבקר בו. המקום שהיו לי ממנו את הציפיות הגבוהות ביותר, אבל כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. הובטחו לי, על פי פוסטים שונים ברחבי האינטרנט, שטיחים מפוארים של כלניות צבעוניות. כך גם זכרתי את המקום מביקור עבר שנערך לפני כמה שנים טובות. מקום כזה שמפיל לסתות לרצפה וגורם לשפשף עיניים מרוב שקשה להאמין שיופי כזה אכן קיים. הפעם קיבלנו כמה כלניות בודדות על פני שדות רחבי ידיים ועוד כמה מטיילים מאוכזבים בדיוק כמונו.

אני מניחה שהסיבה לזה היא מיעוט הגשמים הקיצוני של השנה הזאת. בכל מקרה, ספציפית השנה אני פחות ממליצה לנסוע לשם. בשנים מבורכות יותר בגשם, זה בהחלט מקום שחובה לבקר בו.

אז אחרי שהתעכבנו שם במשך עשר דקות וצילמנו כלנית או שתיים. הבודדות שבכל זאת יצאו לדגמן,

המשכנו ליעד הבא:

אנדרטת השואה במשמר העמק

על פי תיאורי גוגל זוהי האנדרטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל עוד לפני שהיא הפכה להיות מדינה. הבעיה שלא היא שלא מצאנו לא אנדרטה ולא נעליים. מה שכן מצאנו זה את אחד הקיבוצים היפים שבהם ביקרתי. שתינו הסכמנו בפה מלא שהיינו עוברות לגור פה בשמחה. בתים קטנים ומטופחים, שבילים מכותרים בעצים ירוקים, מדשאות גזומות, אוויר והמון שקט ושלווה. שם גם עצרנו באחת המדשאות לפיקניק קטן, לפני שהמשכנו ל:

 נחל גחר

כשתכננתי את המסלול לאורך הנחל המדובר, לא היה לי שמץ של מושג שהכניסה לאותו יער קסום היא גם הכניסה לנחל השופט היותר מדי מוכר ופופולרי. כשכבר פנינו אל שביל העפר שמתפרס לו קילומטרים ביער ועד לחניון של נחל גחר, ראינו באימה את מה שמצפה לנו בדרך חזור. פקק באורך קילומטרים עמד דום לכיוון היציאה. מאחר שלא היה כבר שום סיכוי לברוח משם, הבנו שנרצה או לא, אנחנו הולכות לטייל כאן כמה שעות. אפילו אם רק בשביל לתחזק את התקווה שהפקק המסויט הזה ידלל את עצמו קצת עד שנסיים.

אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי, אז אתם כבר בטח יודעים שהבית שלי נושק ליער חורשים. כלומר, מראה של יער הוא זה שמקבל אותי בכל בוקר מהחלון. לכן הציפייה שלי הייתה לקבל נוף די דומה גם כאן, אבל כמה התבדיתי. קיבלתי יער פראי מהאגדות.

גזעי עצי ברוש  עתיקים ועצומים בגודלם שנעטפו כולם על ידי צמחים מטפסים, מה שהפך את היער הזה לעבות, ייחודי ומסתורי.

הגשם שירד רק יום לפני כן זיכך עוד יותר את האוויר הטהור גם כך, וכל נשימה נחוותה כמו שתיים בנוף עירוני. החנינו את הרכב לא הרחק מהחניון העליון של נחל גחר. עלינו ברגל עד לחניון עצמו ומשם נכנסנו אל תוך היער. בסביבת החניון היו אינספור משפחות עם מנגלים ושולחנות פיקניק. רעש של טרקטורונים החריש את שירת הציפורים ורשרוש העלים, אבל ככל שהתרחקנו לאורך הנחל, כך היו פחות ופחות אנשים.

נחל גחר עצמו לא היה מרשים במיוחד. אולי בשנים גשומות הוא נראה פחות סמרטוטי ומלא יותר בעוז וחיות.

בשלב מסוים רצינו להתרחק כמה שיותר מכל זכר למנגלים ומנועים שואגים, אז מצאנו שביל שטיפס כלפי מעלה. ככל שהעפלנו, כך התרחקו גם הקולות וזכינו סוף סוף להרגיש את שלוות היער יחד עם פסקול מתאים של טבע במלוא הדרו.

הטיפוס למעלה לא היה קל כל כך, אבל שווה כל שריר שמחה על המאמץ. כשעלינו עד לפסגה פגשנו שביל נוסף רחב ידיים. הפעם השקפנו על היער מלמעלה ובלי לפגוש כמעט אף אחד בדרך. בסופו של דבר לא הרבה אנשים רואים עלייה תלולה ואומרים לעצמם "היי, מגניב, אני אעלה לשם, גם אם אין לי מושג מה יש שם למעלה."

זכינו לכמה שעות של קסם טהור. ביער ראינו לא מעט פרחים:

מקבצים קטנים של כלניות אדומות,

פרחי עירית מרשימים. מסוג הפרחים שכדאי לעצור ולהתבונן בהם כדי להעריך את היופי המיוחד שלהם

מקבץ של חינניות. השם הכי מדויק שאפשר היה לתת לפרח העדין הזה שכאילו מוצא נחמה בחברה. כשראינו אותם היה נראה כאילו הם עושים אסיפת דיירים עליזה. לפני שנעזרתי באפליקציית: google lens הייתי קוראת להם פרחי קמומיל.

עד שסיימנו את המסלול, כבר נשקנו לשעות אחר הצהריים. בחששות גדולים נכנסנו לרכב, אבל למרבה ההקלה גילינו שהפקק התקצר משמעותית ותוך רבע שעה כבר היינו בחוץ. משם נסענו אל היעד האחרון של היום הזה:

 מצפור אוכברג

אני לא יודעת אם זה הטיול ממלא המצברים ביער או העובדה שהיינו רק אני והבת שלי לבד בזמן איכות נדיר, אבל המצפור נדמה לנו כמו אחד המקומות היפים בעולם. כדי להיכנס אליו כדאי לכוון את ה -waze  לבית ספר יסודי 'עומרים' הממוקם בין הקיבוצים עין השופט ורמת השופט. יש שם חניה גדולה ונוף מדהים שאליו נחשפים עוד לפני שמגיעים למצפור. אם מנחת מגידו לא סיפק לנו את הסחורה, אז בית ספר עומרים בהחלט פיצה על זה.

בכל מקרה, אם תנסו לכוון את ה - waze למצפור עצמו, הוא ייקח אתכם קילומטרים כדי לסובב אתכם חזרה ולהכניס אל כניסה המקבילה לכניסה לבית ספר עומרים, היישר אל תוך שער סגור. זה גם מה שקרה לנו. בעיקר כי הבת שלי החליטה להקשיב לניווט ולא לאינטואיציה של אמא שלה, שטענה שכדאי לחנות וללכת ברגל מהחניה של הבית ספר.

אחרי שבדרך לא דרך הגענו לבסוף למצפור, נעתקה נשמתינו. נוף של שדות ירוקים המתגלגלים אל האופק הקיף אותנו מכל עבר.

כשעומדים ובוהים בהם נוצרת תחושת אין-סוף מהפנטת. המקום עצמו מטופח מאוד, עם ספסלים, עצים גזומים שכמו ננטעו כל אחד ואחד במיקומים פוטוגניים, שאי אפשר שלא לצלם ולהתפעל מהם. שמיים תכולים עם ענני נוצה רק הוסיפו לאותה תחושת ריחוף קלילה שהרגשנו כשטיילנו שם, ובעיקר כשבהינו אל האופק.

יש שם גם אמפיתאטרון קטן שבו אפשר לעצור ולשבת מול הנוף אם מאסתם בספסלים. אני מניחה שהוא משמש את הבית ספר הסמוך. כל שנשאר לי זה לקנא בתלמידים שלומדים שם.

אחרי סיום מלהיב שכזה, הרגשנו שעכשיו כבר אפשר להתחיל לחזור הביתה.

בדרך עוד עצרנו לאכול בקניון ביקנעם, במסעדת 'פיאנו פיאנו'. זאת הפעם הראשונה שאכלתי במסעדה הזו וכנראה שהיא לא תהיה האחרונה. הופתעתי ממש לטובה מהמסעדה. בתפריט אולי אין סימונים של מנות טבעוניות, אבל בהחלט יש שם כאלה. הבת שלי הזמינה פיצה שהייתה פשוט מעולה

ואני התענגתי על כריך פורטבלו חם וטעים.

כשיצאנו מהמסעדה כבר היה חושך בחוץ. בדיוק השעה של שיא הפקקים, כך שאם הגענו תוך שעה, הדרך חזרה לקחה לנו כפול מזה.

קצת לסיכום:

בטיול הזה הרגשתי כמו רכב חשמלי שהגיע כמעט ריק לעמדת טעינה ויצא ממנה עם סוללה מלאה וטיפול עשרת אלפים. אם אתם רוצים לטייל במסלול שהצעתי, השנה הייתי ממליצה לדלג על מנחת מגידו ועל קיבוץ משמר העמק ולהתחיל מייד בנחל גחר. תביאו אתכם צידנית לארוחת בוקר מפנקת ואז לכו לאיבוד בשבילים הרבים של יערות מנשה. אני לא יכולה להמליץ על מסלול מדויק, אבל ככל שתנסו להתרחק מההמון הרועש, כך תחוו יותר את מה שיש ליער המרהיב הזה להציע.

משם כמובן לא לפספס בשום פנים ואופן את מצפור אוכברג הנפלא. אפשר לקחת איתכם תרמוס, להתמקם על אחד הספסלים ופשוט להתענג על הנוף.

שני המקומות מתאימים לכל גיל ולכל הרכב מטיילים. אם אתם באים עם ילדים, אז כמובן להביא בחשבון את יכולות ההליכה שלהם ואולי להישאר קרובים יותר לנחל וגם לקצר את הביקור במצפור, שכנראה ישעמם אותם הרבה לפני שאתם תרצו לעזוב.

תודה שקראתם:)

מקווה שעזרתי עם עוד רעיון לטיול נהדר,

 נתראה בטיול הבא.