טיול בהר געש עתיק – שמורת טוף - אפריל 2023

עוד יום שבת הגיע ואתו גם טיול אביבי. אני מניחה שזה היה הטיול האחרון לשנה זו בו עוד יכולתי ליהנות מהירוק והפריחה. הטבע היה בדיוק באמצע החלפת המלתחה האביבית לקייצית ולא מעט צהוב הציץ בין הירוק.

גם מהפריחה, שכבשה עד לא מזמן כל חלקה, נותרה בעיקר פריחת הדרדרים המצויים

או הגזר הקיפח

שתמיד מגיעים באיחור אופנתי.

היעד הנבחר הפעם היה שמורת טוף כרם מהר"ל. פחות משעה נסיעה מהמרכז ושנות אור מכל נוף אחר שיש בסביבה.

לטיול יצאתי עם הגרוש שלי שעוד מצליח איכשהו לסבול את נוכחותי. מהילדים התייאשנו. הדבר היחיד שנותר לנו לעשות זה להקים הרבה רעש בבוקר מתוך תקווה שהם יתעוררו ובכל זאת יסכימו לבוא.

הם לא הסכימו.

מבחינת מזג אוויר - היה לנו יום אביבי אופייני ביותר, כלומר חם בשמש וקר בצל. כמות הפעמים שלבשתי ופשטתי את העליונית יכולה להתחרות רק עם חשפנית ביום עבודה ממוצע.

היעד הראשון שלנו היה:

מצפה השייטת

Waze מכיר

המצפה נמצא ביער עופר והוא היה מתואר במילים כל כך בומבסטיות שכמעט ופספסנו את התצפית הקטנה, אם לא השלט המאסיבי שהכריז שהיא שם.

מיד אחרי השלט נמתח שביל קצרצר ובצדיו סלעים ועליהם לוחות עם שמות החללים מיחידת השייטת.

השביל הסתיים ברחבה קטנה וממנה תצפית נוף לכיוון היער, הים ובסיס השייטת עצמה.

ללא ספק היה שווה לעצור שם, אבל לא לנסוע לשם במיוחד. אגב, מטר ליד יש חניון לקמפינג.

משם נסענו ל:

שמורת טוף כרם מהר"ל

יש שילוט מאוד ברור וחניה מסודרת בכניסה לשמורה. גם אותה הwaze מכיר היטב ויודע לכוון.

אחרי שחנינו, עברנו שער ברזל חלוד היישר אל שביל חצץ שמוקף משני צדיו במה שעד לא מזמן היה עשב ופריחה.

ראינו פה ושם פרחים שהתחבאו בצל או חלקות דשא שהשמש טרם הספיקה לשרוף. השביל עצמו היה חשוף לשמש מה שהפך אותי מיד חשופה לקיטורים של הגרוש, למרות המטריה שהוא לקח איתו.

נקודת הציון הראשונה הייתה "הפינה של אורי". אחרי הליכה של מה שהרגיש כמו 2 קילומטר, אבל כנראה היה לא יותר מאשר 300 מטר נלחצנו שטעינו ושמורת טוף זה בכלל לא כאן. פגשנו זוג עם ילד שהסתובבו עם אותן תהיות ולכן עשינו אחורה פנה. אחרי שחזרנו כמעט את כל הדרך אל הרכב, פגשנו כמה מטיילים שהכירו את המקום ואישרו שבכל זאת היינו בדרך הנכונה. אז שוב חזרנו על עקבותינו ואחרי הליכה של משהו כמו רבע שעה הגענו לפינה של אורי. אתר הנצחה עם ספסל, עצי זית ושלט שאי אפשר לפספס.

משם יש גם סימון שבילים. בתחילה זה סימון כחול ואז הוא הופך לירוק. אגב, הסימון שבילים היה די מאתגר בשמורה, אבל תכף נגיע גם לזה.

אחרי שעברנו את הפינה של אורי התחלנו ממש להתפעל ממה שראינו סביב. הטבע הפך לפראי וקסום יותר ובאופק כבר נגלו גבעות ערומות ושחורות של הר געש קדום.

גם על הקרקע התחלנו לראות לא מעט אפר וולקני.

לפני מיליוני שנים, באזור הזה היה הר געש שהתפרץ מתחת לים, לכן טוענים שאפשר למצוא כאן מאובנים. קראתי שמישהו תיאר שלהלך על הגבעות האלה מרגיש כמו להלך על הירח. ואכן, מדובר בנוף ייחודי ומרשים.

כאשר התקרבנו לגבעות השחורות סימון השבילים צץ שוב והוא נראה בצורת האות Y. החלק התחתון בצבע כחול (שזה השביל ממנו באנו) ושני הקווים של ההתפצלות בצבע ירוק. כלומר גם השביל השמאלי וגם הימני הם מסלול ירוק. ממש ברור, נכון? לא? אז בהמשך זה נהיה עוד יותר גרוע.  

החלטנו על השביל הימני. השביל החל לטפס לאיטו כלפי מעלה, מלווה באותו נוף מהירח ובטבע יפיפה. די מהר הגרוש שלי החליט שהספיק לו ואילו אני לא הייתי מוכנה לוותר. לכן קבענו להיפגש ברכב. ממה שקראתי, המסלול היה אמור להיות מעגלי ולהוביל אותי חזרה לאוטו.

מאחר וכבר תקופה אני מתבשלת עם הרעיון לטייל לבד, ראיתי כאן הזדמנות מצוינת להתנסות בכך.

בהתחלה עפתי על עצמי -  אישה חזקה ועצמאית שמטיילת לבד. הרגשתי כמו בת 17 בטיול שנתי. אפילו צילמתי סלפי.

זאת עד שאיזו מישהי אמרה לילדים שלה "זוזו הצידה ותנו לגברת לעבור". גברת??? ברצינות??? נבחתי עליה שלא תקרא לי גברת ושזה מאוד מעליב. עקפתי אותה והמשכתי לענטז לי הלאה במעלה השביל. הפעם מרגישה כבר בת 44 ולא 17.

באותו מקטע של שביל, סימון השבילים הירוק היה ממש בכל מקום והיה מאוד קל לעקוב אחריו. זאת עד שהגעתי לאיזו פניה ובה הופיע הסימון הירוק בצורת V רק הפוכה. ניחשתי שזאת הדרך חזור והתחלתי לצעוד בה.

באותו הזמן כבר הייתי גבוה מעל הגבעות המושחרות ויכולתי ליהנות מנופים נהדרים שנפרסו תחתיי.

העניין הוא שככל שירדתי באותו השביל, כך הבנתי שיש פה כנראה בעיה. לא ראיתי אפילו בן אדם אחד בדרך. זאת לעומת לא מעט מטיילים שראיתי בהלוך. גם הסימון הירוק נעלם לחלוטין. שקלתי לחזור אחורה, אבל העלייה חזרה נראתה מאיימת מדי, לכן כל מה שנשאר לי זאת התקווה שהשביל הזה יוביל אותי למקום שממנו אדע להגיע לרכב. וכך, עם עם הרבה פחד ונחישות המשכתי להזיע ולצעוד.

בסופו של דבר השביל פלט אותי היישר אל תוך הישוב הפסטורלי "כרם מהר"ל". אפשר רק לקנא בהם שיש להם כאלה אוצרות טבע ממש ליד הבית.

בדקתי במפות גוגל כמה זמן ייקח לי לחזור לרכב והוא בשיא חוצפתו השיב "39 דקות הליכה." לכן נאלצתי להרים טלפון לגרוש שלי שיבוא לאסוף אותי משם. הוא כמובן אמר שהוא לא בא ואני כמובן גם "האמנתי" לו.

אז הניסיון הראשון שלי להיות אישה חזקה ועצמאית שמטיילת לבד הסתיים ב "בוא תאסוף אותי, הלכתי לאיבוד" מקווה שבפעם הבאה שאעשה את זה – זה ילך קצת יותר טוב.

 בזמן שחיכיתי לו הספקתי לחטוף כאבי מחזור שגרמו לי לוותר על המסלול האחרון ליום זה. ממה שהבנתי אחר כך, הגרוש שלי וויתר עליו עוד הרבה לפניי.

אם תרצו, אז קוראים למסלול הזה "שביל נועם". אורכו 2 ק"מ. הוא אמור להיות מרשים ביופיו והוא נמצא ממש ליד שמורת טוף.

את היום שלנו סיימנו בזיכרון יעקב במסעדה גרועה שאני לא אזכיר את שמה כי אני לא בטוחה אם זה אשמתם או אשמת כאבי הבטן שלי. מה שאני כן יכולה לומר, זה שזיכרון יעקב זה מקום מהמם כשלעצמו ומבחינת המיקום – הוא אידיאלי לסיים בו את הטיול המדובר.

בגלל שקיצרנו את הטיול, חזרנו הביתה בצהריים ללא פקקים ובתוך פחות משעה.

קצת לסיכום:

עד כמה שאני לא אוהבת ללכת עם העדר, אולי כשעושים מסלולים בטבע שאתם לא מכירים – עדיף, אחרת תמצאו את עצמכם 39 דקות הליכה מהרכב ביישוב שגם סוגר את שעריו למכוניות זרות. (רק במזל הגרוש שלי הצליח להיכנס).

העונה המומלצת לטיול בשמורת טוף היא חורף או אביב. לא הייתי הולכת לטייל שם אם הטמפרטורה עוברת את ה 25 מעלות. אין טיפת צל ומדובר בעליה. אמנם לא כל כך קשה, אבל אחת שעדיין דורשת מאמץ פיזי מסוים.

השבילים לא נגישים לעגלות, אבל ידידותיים לילדים. ראינו שם המון משפחות עם דרדסים קטנים שצולחים את הדרך בכיף.

אני מניחה שהטיול הבא שנעשה כבר יהיה טיול שמשולב עם מים.

תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)