לקח לי קצת יותר זמן מן הרגיל להעלות את הפוסט. הסיבה לכך היא דווקא משמחת. הזמנתי כרטיסים ללונדון לפסח והייתי עסוקה בתכנון מאסיבי של כל הדברים שקשורים לכך. עכשיו רק נשאר לשבת, לחכות ולקוות שזה ייצא לפועל. אם פעם הייתה זאת רק הקורונה ששיבשה תוכניות, אז עכשיו נוסף לה עוד שותף בשם פוטין.

זאת הנאה גדולה לטייל במקומות שכבר היינו בהם ושבו אותנו בפעם הקודמת. ויש את התענוג המיוחד הזה לגלות מקומות חדשים ומוצלחים. טיול שמשלב את שניהם הוא מבחינתי הצלחה מסחררת. ככה גם היה עם הטיול שעשינו לדרום. כן, אני יודעת שכל העולם שם עם אישתו והילדים, אבל אם תעשו כמונו עוד מאמץ קטן ותיסעו קצת יותר דרומה – תגלו 2 מקומות מדהימים שאף אחד לא מכיר. טוב הגזמתי עם אף אחד, אבל זאת הייתה ההרגשה מאחר והיינו שם לגמרי לבד.

שניהם נמצאים אחד ליד השני בקיבוץ רביבים. הראשון זה מצפה רביבים והשני עצים מפוסלים. רוצים להבין על מה לעזאזל אני מדברת? תמשיכו לקרוא.

 בבוקר הטיול מזג האוויר היה פשוט מושלם. לא קר, לא חם. שמש נעימה ומדי פעם עננים קלילים כנוצה. היה ברור לנו לגמרי שזאת השבת המושלמת לטיולים. היה לנו גם ברור לגמרי שאנחנו לא נהיה היחידים שנחשוב כך. צדקנו מן הסתם, כשההוכחה לכך התבטאה בתור פקקי אימים. בהלוך זה היה נסבל, אבל בחזור.... (עוד נגיע לזה. בקצב של צב, אבל נגיע)

לטיול הזה יצאנו אני, בן זוגי והבן הקטן שלנו שכבר אוטוטו חוגג בר מצווה. יצאנו לדרך באזור השעה תשע וחצי. בחלק הראשון של הדרך הנופים שרדפו אחרי המכונית שלנו היו מוכרים, אבל בערך מאזור של ראשון לציון הם התחילו להשתנות אל משהו שייחודי רק לדרום ורק לעונה הזאת. שטיחי דשא רקומים בכלניות וסביונים נפרסו מכל עבר. ביניהם גם דיונות חול שכיסו את מערומיהן עם עשבי בר. כאלה שצומחים בעונה הזאת ומצליחים במידת מה לקשט את הצהוב הנצחי.

הפעם, במקום לעצור ולספוג את כל היופי המרהיב הזה, המשכנו הלאה. הנופים הירוקים גוועו לאיטם עד שכל מה שהיה סביבנו זה חול ואדמה יבשה. קצת אחרי באר שבע הגענו ליעד הראשון שלנו:

מצפה רביבים

הווייז מכיר.

בזמן שתכננתי את הטיול וחיפשתי מקומות קרובים ליעדים אליהם ידעתי מראש שאני רוצה להגיע – ראיתי במפות גוגל את מצפה רביבים. קראתי עליו קצת והחלטתי שננסה ללכת לשם. הייתי די סקפטית שהמקום הזה באמת שווה ביקור, אבל אני תמיד מעדיפה להגיע ולהתאכזב מאשר לא להגיע בכלל. בדיעבד אני יכולה להגיד שהמידע שיש באינטרנט לא משקף בכלל עד כמה המקום הזה מרתק.

מצפה רביבים התחיל כתחנת חקר בנגב בשנת 1943 ובהמשך הפך ליישוב. כיום האתר מספר את ההיסטוריה של המקום עם מוצגים שונים, מערות, שוחות ועוד.

כשביררתי לגבי המקום הבנתי שהכניסה היא בתשלום, אבל יש איזו תוכנית לעידוד תיירות בנגב ולכן אם נרשמים מראש – אפשר לבקר שם חינם. כמובן שנרשמתי כמו ילדה טובה, הגעתי לשם וחיפשתי את הקופות כדי להציג ברוב הוד והדר את ההזמנה החינמית שלנו. מתוך איזה ביתן ליד הכניסה,  שלא ברור מה בדיוק הייעוד שלו, יצא אלינו בחור קצת מופתע שמישהו בכלל הגיע לשם. הוא אמר שהמקום פתוח לגמרי לכל מי שרוצה לבקר – ללא תשלום, ללא תור וגם ללא אנשים. זה הרגיש כמו לבקר בעיר רפאים.. טוב, למען האמת זה בדיוק ככה.

הדבר הראשון שרואים מהכניסה זה את ה"טירה".

מסתבר שלמתיישבים הראשונים היה חוש הומור לא רע בכלל, אם הם קראו למבנה הזה "טירה". לפני שמגיעים אליה יש תחנת חקר קטנה שנועדה למדוד כמות משקעים וכו'. הפרימיטיביות של התחנה והכלים בהם השתמשו יכולה להשתוות רק לילד שישים דלי בגשם ואז ימדוד עם סרגל כמה גשם ירד בלילה.

ליד יש שוחות שלתוכן אפשר להיכנס ולדמיין את עצמך באוקראינה. או לחילופין באמצע המאה ה-20 בעת חילופי אש ולחימה מול השכנים הערבים.

בתוך הטירה יש מספר חדרים. כל אחד עם ייעוד משלו. חדר אוכל פשוט

עם מטבח פשוט עוד יותר ששירת את חלוצי ההתיישבות.

חדרי מגורים,

חדר "כיף" שבו היו קוראים ספרים ומאזינים למוזיקה בפטיפון עתיק. חלק מן החדרים מלאים בתמונות וקטעי עיתונות מאותה תקופה. אפשר גם לעלות לתצפית על גג הטירה, אבל את זה השארנו לסוף.

אנחנו העמקנו פנימה אל תוך השטח שמאחורי הטירה. יש שם תצוגה די מכובדת של כלים חקלאיים. בן זוגי כמובן החליט מיד לבחון את הנושא..

שני מטוסים ישנים ששימשו לאספקה ופינוי חולים ניצבים להם שם בשממה מדברית.

אל אחד מהם אפשר גם להיכנס ולהתרשם מבפנים.

אני מודה שבתא הטייס חטפתי קצת קלסטרופוביה. מה גם שעד עכשיו לא ברור לי איך הטייס הצליח בכלל להטיס את הדבר הזה, כשהראות שלו הייתה דרך חלון בגודל מגירה. ברצינות, מסך המחשב שלי גדול יותר מזה. 

חוץ מכל זה, יש שם גם שתי מערות. האחת קטנה יותר והשנייה גדולה. שתיהן שימשו כסליק, מקום מגורים ועוד. בתוך המערה הקטנה יש תערוכה קטנה של נשק ישן ומיטת קומותיים.

המערה הגדולה שימשה בעבר כבית חולים קטן. לא יכולתי שלא להשוות את זה עם "בית חולים בסלע" שנמצא בבודפשט. מן הסתם בבודפשט מדובר על קילומטרים של מערות תת קרקעיות מרשימות ואילו כאן זה שני חדרים מסכנים. ובכל זאת, הציוד הרפואי שמוצג שם היה זהה לציוד שראינו באותה מערה הונגרית.

על הטיול שלנו בבודפשט ועל המערות אפשרו לקרוא בפוסט הזה:

https://www.lametayel.co.il/posts/97gj11

גם אם הדמיון שלכם כבר לא כזה פעיל כמו בעבר – אי אפשר שלא להרגיש במצפה רביבים כאילו עברנו במכונת הזמן כשמונים שנה אחורה. תוסיפו לזה את העובדה שהיינו שם לגמרי לגמרי לבד. יכולנו להשטות ולצחוק, לגעת ולנסות מבלי הצורך (המעיק לפעמים) לחלוק את החוויה הזאת עם עוד מבקרים.

אז מה אתם אומרים? מתאים לי להיות מפקדת?

לקינוח חזרנו אל הטירה כדי לעלות על התצפית. זה הצריך טיפוס במדרגות ספירליות שהיו לא פחות קלסטרופובי מאשר תא הטייס, לקומה שלישית בערך.

משם אפשר להשקיף על כל השטח סביב.

היינו שם קרוב לשעתיים ונהנינו מכל רגע. גם הבן שלי, שכבר שבע ממוזיאונים למיניהם, התלהב מאוד מן המקום.

משם נסענו במשך 2 דקות אל היעד הבא שגם כן נמצא בקיבוץ רביבים:

עצים מפוסלים

במפות גוגל המקום נקרא "גידול עצים מעוצבים"

אז מה זה בעצם המקום הזה? לפני כמה שנים טובות, חבר קיבוץ בשם אהרון נווה החליט לפסל עצים. כלומר לגדל את העצים בצורה כזאת שהם ייצרו צורות מעניינות. הוא עשה זאת בעזרת תומכות וקשירות ובעיקר על ידי ראיית עתיד מרשימה במיוחד כיצד יראה העץ, אחרי שיגדל.

אין לי ספק שאם המקום הזה היה בתל אביב – היו מגיעים אליו מאות מבקרים ביום. לעומת זאת, באותה השבת שהיינו שם – היינו שוב לגמרי לבד. היינו פשוט המומים מכל מה שראינו שם, אבל אני לא ארחיב עוד ואתן לתמונות לדבר בעד עצמן.

אחרי שסיימנו שם, חזרנו על עקבותינו ונסענו אל מוקד הבלגאן – כלומר אל פסטיבל דרום אדום. אחרי כעשרים דקות נסיעה כבר התקרבנו אל:

הגשר התלוי על נחל בשור

ביקרנו כאן לפני כמה שנים וזכרתי את המקום כמרשים במיוחד. ספויילר – לא התאכזבתי גם הפעם. לעומת קיבוץ רביבים, היו כאן עשרות, אם לא מאות אנשים. כדי לעלות על הגשר היה אפילו תור וסדרנים משני צדי הגשר. לרגע חשבתי שאולי מדובר בעוד מתחם לבדיקות קורונה אי שם בינואר.

ללכת על הגשר זאת חוויה בפני עצמה. הגשר כולו עשוי חבלים וקרשים והוא מאוד לא יציב ודי מתנדנד. הבן שלי קלט די מהר את הפואנטה והפיק הנאה רבה מלנדנד את הגשר ולגרום לאמא שלו להפוך ללבנה כמו השלג שעדיין לא נמס בחרמון.

אחרי שירדתי מהגשר, במשך דקות ארוכות הרגשתי כאילו אני עדיין מתנדנדת עם כל צעד, מה שגרם לי להיזכר בערגה בתקופת המועדונים שלי.

בצד השני של הגשר יש גבעות קרחות שאפשר לעלות עליהן

ואף נקודת צילום די אטרקטיבית שגם אליה היה תור מאולתר.

אנחנו עשינו סיבוב די קצר. גם כי כבר היינו שם וגם כי השעה התחילה להיות קצת מאוחרת ומיהרנו לעוד מקום אחד אחרון. הרי איך אוכל להראות את פניי אם הייתי בטיול בדרום ולא הצטלמתי בשדה כלניות?

אז אמרנו יפה שלום לגשר והתחלנו לנסוע לכיוון הכלניות. בדרך, ממש בכביש שמוביל אל הגשר וממנו חזרה, ראיתי משהו שהיה לטעמי הרבה יותר שווה. פרח סגול ויפיפה שגם מפיץ ריח משכר.

לפני עשר שנים נתקלתי בו לראשונה (ולאחרונה) ומאז אני מחפשת אותו. הזיכרון איפה ראיתי אותו אבד בנבכי הזמן ותוצאות החיפוש בגוגל ל"פרח סגול עם ריח" לא הניבו שום תוצאה רצויה. ואילו שם, סוף כל סוף הוא חיכה לי. גדל לו בנחת ומפיץ את הניחוח המופלא שלו לכל עבר.

מאז ומתמיד זה שיגע אותי למה בני האדם כל כך מקובעים. אם זה על אמונות או הרגלים. ושלא תטעו, גם לי יש הרבה קיבעונות שאני מתקשה להיפטר מהם. הפרח הסגול והמופלא הזה היה הרבה יותר נדיר ומרתק מכל שדות הכלניות שיש בדרום ו... בואו נודה באמת, גם בשאר הארץ לא חסר כלניות. עם זאת, אפילו בן אדם אחד לא עצר כדי לצלם אותו או להעלות איתו סלפי לרשת חברתית.

אנחנו כמובן עצרנו וצילמנו והסנפנו.

אחרי זה, בבית, אחרי שכבר הייתי מצוידת בתמונות של הפלא הסגול הזה – עשיתי חיפוש בגוגל על פי תמונות וגיליתי שמדובר בפרח בשם "מנתור". יש איזה שבע תת סוגים. אני לא יודעת באיזה מהם נתקלנו, אבל זה כבר באמת לא היה משנה.

משם המשכנו בדרכינו אל היעד האחרון שלנו לאותו טיול. בדרך עצרנו לצלם שדה מטורף של סביונים.

ואחרי מספר דקות הגענו ל:

פארק שרשרת

 קוראים לו גם פארק נחל גרר. כפי שאפשר להבין מהשם – יש נחל שחוצה את הפארק ולצדו קני סוף ותפאורה די מרשימה. אני מעתיקה לכאן את הוראות ההגעה כפי שמצאתי ברשת:

פארק נחל גרר נמצא בין אופקים לנתיבות , הכניסה אליו היא מכביש 25. לבאים מצפון מערב- נוסעים על כביש 25 לעבר נתיבות., עוברים את העיר וממשיכים הלאה מזרחה עד הכניסה למושב תדהר, לבצע פרסה לחזור אל הצומת, לחצות את הכביש ולהיכנס אל דרך עפר.

אגב, גם waze יעשה את העבודה.

תחילה אנחנו הגענו אל הנחל ואל כל הצמחייה היפיפייה שמקיפה אותו. חוץ מקני סוף, בעונה הזאת יש שם גם מקבצי כלניות פסטורליים.

אבל אנחנו רצינו לראות שדה ולא מקבץ, אז העמקנו פנימה עם הרכב. בשלב הזה, את החשק לראות כלניות, החליף צורך מעט יותר טבעי ובגלל העדר שירותים נאלצנו לסטות מן הדרך כדי לחפש מקום בלי עיניים בולשות.

ככה שבמקרה גילינו שדה מרהיב שגרם לכל המרדף אחר שירותים בטבע להפוך למשתלם במיוחד.

אחרי שסיימנו שם, חזרנו לכביש הראשי שמקיף את הפארק. בשלב מסוים התחלנו לראות עשרות מכוניות שחונות לצד הכביש. מבלי לראות עדיין קמצוץ של אדום, ידענו שהגענו למקום הנכון.

ככל שהתקדמנו עם הכביש, כך נגלה בפנינו שדה ענק כולו צבוע אדום. לצערי הוא גם היה צבוע כולו בבני אדם. היה קשה למצוא חלקה פנויה בשביל רגע לעצור, להתפעל או להצטלם. חצינו אותו לאורך ולרוחב, עד שמצאנו מקום סביר והתוצאה לפניכם.

ושלא תחשבו – זה הצריך זוויות צילום מאוד מסוימות כדי לחמוק מעשרות האנשים שהיו שם.

אחרי שסיימנו לעשות שם בדיוק את הדבר הזה שגלגלתי עליו עיניים לפני מספר שורות, נפרדנו מהדרום.

מכאן התחיל מסע חיפוש מסוג אחר – המסע אחרי מסעדה. האפשרויות שלנו היו מוגבלות מעצם היותנו טבעונים ועם ילד בררן באוכל. אני באופן אישי יכולה למצוא מה לאכול כמעט בכל מקום, אבל הבן שלי לא. מה גם שבאותו היום התנהגתי כמו אישה מפונקת בהריון (אני לא) שחשקה נפשה בהמבורגר ביונד (ההמבורגר הטבעוני הכי טעים שיש.)

החלטנו שאנחנו הולכים על BBB. אחרי כמה טלפונים, הפנמנו שאי אפשר להזמין שולחן בשבת, אז התחלנו לנסוע. באשקלון הייתה רשימת המתנה של לא פחות מעשרים איש. בנס ציונה היה תור כל כך ארוך שאפילו לא ניסינו לספור. ואז הגענו רעבים ועצבניים, אבל בעיקר נחושים לראשון לציון. גם שם היה תור, אבל הוא היה קצת יותר קצר מאשר בשאר המקומות ואחרי המתנה של משהו כמו 20 דקות שהרגישו כמו שעתיים, כבר ישבנו בפנים.

מצטערת, אבל תמונות אין. מרוב רעב מי בכלל חשב על לצלם את האוכל, כך שתצטרכו לסמוך על המילה שלי שהיה מעולה וטעים.

 כמה מילות סיכום:

 קיבוץ רביבים – חובה, פשוט חובה לבקר שם. אם אתם נוסעים לדרום אדום או בדרך לאילת – אל תוותרו. מצפה רביבים והעצים המפוסלים נמצאים אחד ליד השני ושניהם סוגרים לכם לפחות שעתיים של הנאה. כמובן שבגלל המיקום הדרומי, הייתי ממליצה לנסוע לשם במזג אוויר נוח ולא בשיא הקיץ. הביקור גם מאוד מאוד מומלץ עם ילדים שימצאו שם אינספור אטרקציות לטפס עליהן או לחקור אותן.

דרום אדום – זוהי מסורת שנתית ואין שנה שאני לא מגיעה לשם באזור פברואר. עם זאת, כל שנה ושנה הפקקים רק הולכים וגדלים. בדרך חזור עמדנו בפקקים בלתי נסבלים. אם יש לכם את האפשרות לנסוע לשם לא בשבת – נצלו את זה. אם לא, למרות הפקקים – עדיין לא הייתי מוותרת על הביקור. יש המווון מקומות מדהימים לראות שם. מצרפת לכם גם את הפוסטים שהעליתי משנים קודמות על האזור:

https://www.lametayel.co.il/posts/rjmdrj

https://www.lametayel.co.il/posts/dm5ynn

אם בא לכם לקרוא עוד קצת על הטיולים שלנו בארץ או בחו"ל – מוזמנים להיכנס לבלוג שלי באתר למטייל :

https://www.lametayel.co.il/blogs/3114768?page=3

מאחלת לכם טיולים מהנים ונתראה בטיול הבא J