יום טיול קריר ונפלא בגליל המערבי -סוף נובמבר 2022

מלאת התרגשות ונחישות תכננתי טיול לאזור הגליל המערבי. זאת תוך התעלמות די 'בת יענית' מהתחזית הסוערת. התעוררתי לבוקר... או שהיה זה לילה? בכל מקרה השעון הראה שעת בוקר ואילו השמיים נראו כאילו זה חצות. קמתי מן המיטה בהרגשה די סקפטית לגבי התכנונים. זה לא שמפריע לי גשם, אבל בן זוגי בהחלט היה עלול להערים קשיים על הטיול המתוכנן. לאותו רגע נתון היה נדמה כי השמיים לעולם לא יתבהרו עוד. ואם אוריד רגע את הדרמה, אז לפחות לא ביממה הקרובה.

עם זאת, תחושה מבשרת רעות לחוד ומציאות סתווית הפכפכה לחוד. אחרי שעתיים כבר היינו בדרך שטופת שמש, תחת שמי תכלת וענני קצפת. אי שם באופק עוד נתלו באיום ענני גשם והם, יחד עם שכבת עשב ירוקה שכיסתה את מפגעי הקיץ והחום, היוו יום מושלם לטיול.

הטיול שתוכנן הפעם כלל בתוכו את:

1.    פארק אדמית ומערת הקשת – מקום מושלם ומומלץ ביותר

2.    מבצר מונפורט – מאתגר, אך יפהפה וממש שווה את המאמץ כדי להגיע לשם

ככל שהצפנו, כך יחד עם העשב שהיה גבוה יותר מאשר במרכז, גם השמיים הפכו לאפורים יותר בכמה גוונים. אולי לא בחמישים, אבל מספיק כדי להוריד עלינו גשם. שלא תחשבו לרגע שאני מתלוננת, אלא בדיוק להפך. אני מספרת על זה בהתלהבות. השיר "dancing in the rain" בטוח נכתב עלי. כמובן שגם הטבע שכולו נצנץ תחת הטיפות וההימנעות המאוד ישראלית מכל סממן חורפי ולפיכך מיעוט מטיילים - הופכים טיול בגשם ליתרון עצום מבחינתי.

פארק אדמית נמצא גבוה על הר. רגע לפני שהתחלנו להעפיל מעלה, עצרנו להתפעל מהכל. עם הגשם שטפטף והשפע הירוק שסביבנו הרגשתי פתאום כאילו חזרנו אל כביש טרנספיגריישן ברומניה. אם אתם מכירים את הכביש המדובר, אז אל תטעו. אני מדברת על קנה מידה ישראלי ולא אירופאי. גם הכביש לפארק אדמית מתפתל כולו, כמו נחש ענק שחובק את ההר. אני בטוחה שאם הייתה קיימת תצפית על הכביש – הוא היה מזכיר במידת מה גם ויזואלית ולא רק בתחושה את אותו כביש רומני מפורסם.

אגב, אם אתם לא יודעים על מה מדובר, אז אני מצרפת כאן את הפוסט שלי מקיץ 2022 שבו אפשר לקרוא על הכביש המהולל (ובצדק).

https://www.lametayel.co.il/posts/m1no8n

מערת הקשת

תנווטו עם waze והוא ייקח אתכם לחניה גדולה ומסודרת. בגלל הגשם החניה הייתה כמעט ריקה, פרט לכמה הרפתקנים כמונו. המסלול שמוביל למערת הקשת הוא קצר ומאוד נוח. עביר גם לעגלות.

הנוף לאורך כל הדרך היה פשוט מרהיב. בהתחלה עוד זכינו לשאריות של גשם

ואחריו הרווחנו שמיים שקשה לתאר את יופיים במילים.

המערה עצמה שהיא כלל לא מערה, אלא מה שנשאר ממנה בצורת קשת, בהחלט מרשימה.

גם הנופים משם פשוט מרהיבים

החיסרון היחיד בכך שירד שם גשם הוא שהסלעים שמקיפים את מערת הקשת היו מחליקים מאוד. אמנם יש שם הכנה לסנפלינג, אבל לא בדיוק התחשק לנו לעשות אחד בלי חוט. לכן נזהרנו מאוד בצעדינו וניסינו להתרחק משפת התהום. חוץ מהבן שלי שכנראה מישהו ערבב לו בגנים "עז הרים ואורנגאוטן". לפי כמות השנים שהוא מוריד לי כל טיול בטיפוסים שלו – אני כבר אמורה להיות די קשישה עכשיו.

כדי לחזור עשינו את "שביל אמיר". כלומר במקום ללכת על שביל מסודר כמו בני אדם נורמליים, דילגנו לנו על סלעים ואבנים עד לחניה.

הדילוגים האלה פיתחו אצל המתבגר שלי תאבון. לא, לא לעוד טיולים בטבע, אלא רעב ממשי למזון. ברוב טיפשותי הנחתי שהפיתה שאכל בבית וכמה פירות היו אמורים להספיק לו. לא יודעת מה לעזאזל חשבתי לעצמי.

המשבר החריף במהירות ומילד מתוק ומלא אהבה, הבן שלי הפך למפלצת שהייתה יכולה לככב בתור הנבל הראשי בסרטי מארוול. היקום כנראה ריחם עלינו, כי ברגע שחזרנו לחניה, הבחנו בצד בדוכן קטן עם פיתות וכל מיני תוספות. קנינו לו פיתה עם חומוס וזעתר והתיישבנו ליד אחד משולחנות הפיקניק שיש בסמוך לחניה, לא לפני שהוא הזהיר אותנו שהוא בטוח ירצה עוד אחת.

בזמן שהבן שלי השביע את המפלצת וחזר לעצמו, אני ובן זוגי שלפנו שתי בירות מהצידנית וניצלנו את ההמתנה להפסקה מענגת. הזמן הזה הזכיר לי שלפעמים צריך פשוט לעצור ולנשום, גם אם נדמה שאין לזה את הפנאי. זה נכון לא רק לגבי טיולים בטבע, אלא גם למרוץ היומיומי. לא משנה על כמה עוד משימות נשאר לי לעשות V, הבטחתי לעצמי לקחת בין לבין הפסקה של כמה דקות. אם זה כדי לכתוב לבלוג שלי, לערוך את הספר שלי, קריאה של ספר לא שלי או פשוט לצפות בטלוויזיה. בסופו של דבר הרגעים האלה הם כמו דלק, כדי להמשיך לנסוע במסלול החיים.    

אחרי ההפסקה הלכנו לעשות את "שביל הבוסתנים". המסלול מתחיל ממצפור אלדד רגב ואודי גולדווסר, ממש בכניסה לפארק והוא מסומן בירוק. אני מודה שקק"ל די התקמצנו על הצבע הירוק. לכן חצי מהזמן היינו עסוקים בלחפש סימון בזמן שאנחנו הולכים לכיוון אקראי, מתוך תקווה שזה אכן המסלול.

בשלב די מוקדם בן זוגי שמראה סימני זקנה מוקדמים או סתם עצלות אופיינית – ויתר והלך לשבת לו באוטו. אני המשכתי את המסלול עם הבן שלי ונהנינו מכל רגע. הנופים, הטבע וה"לבד" שבו זכינו בגלל מזג האוויר שבאותו הזמן כבר השתפר והפך לשמשי וחמים, הטעינו את שנינו בכל כך הרבה אנרגיה, כוחות ושלווה.

השביל הוא מעגלי ולקח לנו בערך שעה לעשות אותו. אמורים להיות צמחי תבלין בדרך, אני לא הבחנתי בהם.  זה כמובן לא אומר שאין. מה שאי אפשר היה לפספס זה את חורבת אדמית שמסמלת בערך שני שליש מהדרך.

חוץ מהגשם שכבר חפרתי עליו יותר מדי, והנוף - חייבת עוד תמונה אחת משם...

אחד הדברים הנפלאים לאזור ולעונת הסתיו הייתה השלכת שהוסיפה לא מעט גוונים ויופי לנוף.

תוסיפו לזה גם שני ספסלים פסטורליים ורקחתם כאן מתכון לאושר.

החיסרון היחיד באותו שביל מקסים היו הפרות. אני מאוד אוהבת פרות (לראייה טבעונית וזה) , אבל את הצואה שלהן הרבה פחות. והיה שפע ממנה בכל מקום אפשרי. אפילו על אחד הספסלים הפסטורליים הן הצליחו להטיל גוש עצום.

אחרי שסיימנו את המסלול, השעה כבר הייתה באזור שלוש בצהריים. משם נסענו אל התחנה האחרונה שלנו לאותו היום:

מבצר מונפורט

להלן תיאור המסלול כפי שמצאתי ברשת: "טיול אל מבצר עתיק ומלא קסם,  הממוקם מול נוף מושלם, מעל נחל כזיב. במקום היפה ביותר בגליל המערבי. מבצר מונפורט, איזה כיף שהטיול אליו הוא ממש קל עם הליכה כיפית בתוכו, בחינם ומתאים לכולם."

המסלול היה כל מה שכתוב, חוץ מ- קל. בבקשה בבקשה תפסיקו לתת לספורטאים לכתוב המלצות לטיולים. באמת שאנחנו זוג בעלי כושר סביר פלוס (כל ערב עושים הליכה של חמש קילומטר ובכללי פעילים פיזית לא מעט) עם ילד נינג'ה ולכולנו היה קשה. לא, לא היה לנו סביר, היה לנו קשה.

זה לא אומר שאני לא ממליצה על המסלול, כי אני ממליצה עליו ואפילו מאוד. פשוט תבואו מוכנים לזה.

אז מהו המסלול הזה באמת?

כוונו בwaze  "מבצר מונפורט" וסעו עד לאיפה שהדרך מאפשרת לכם. בשלב מסוים הכביש הופך להיות מאוד משובש ושם כבר עדיף לעצור ולהתחיל ללכת ברגל. בהתחלה השביל רחב ונוח להליכה

עד שמגיעים לסימון אדום וכאן מתחיל הקושי. שביל צר ומסולע שמצריך בחינה מדוקדקת של כל צעד וצעד כדי לא להחליק או לעקם את הקרסול. כולו בעליה לא פשוטה.

עם זאת, הנופים והיופי המקומי בהחלט פיצו על הקושי. כי כמה שהשביל קשה ככה הוא מרהיב ביופיו. קצת לפני שמגיעים לסוף יש מן מעבר בין שני סלעי ענק שגרמו לי להרגיש כמו איזה מעבר נסתר אל תוך ספר פנטזיה אפית. מן שביל מכושף וקצת אפלולי אפילו.

והנה שדון היער הפרטי שלי ממש משם.

אל המבצר הגענו לקראת שעת הדמדומים. המבצר מהמם גם ככה, אז תחשבו  כמה הוא יפה בשעה שהשמש מתחילה להיפרד ומעלה את השמיים באש.

אני מסתכלת על התמונות משם ועדיין מתקשה להאמין שבאמת ראינו את כל היופי הזה.

והנופים משם....

המבצר יחסית שמור וכיף לטפס על ההריסות שלו ולהשלים בדמיון את החומות. מאחר והשעה כבר הייתה אחרי ארבע, הבנו שאם אנחנו לא רוצים לחזור לרכב בחושך, אנחנו חייבים להתחיל לנווט את דרכינו חזרה. ככה שהביקור במבצר עצמו היה די קצר.

תחילה הלכנו בשביל שממנו הגענו, אבל אחרי כמה דקות לקחנו פניה לא נכונה ומצאנו את עצמנו על שביל חצץ גדול ורחב. לא יודעת מאיפה היה לבן זוגי את הביטחון לומר שהשביל הזה גם יוביל אותנו חזרה, אבל התחלנו לצעוד בו. ההליכה הייתה קלה בהרבה מאשר בדרך ההלוך המסולעת. אחרי מספר דקות פגשנו על השביל איש מבוגר שאישר את ההשערות של בן זוגי. יחד אתו השלמנו את שאר הדרך בעודנו מנסים לעמוד בקצב שאותו הכתיב. ברצינות, הרגשתי שאני בתחרות ריצה בית ספרית, אף על פי שהאיש היה בן שישים פלוס. בן זוגי טוען שזה בגלל שהאיש מעולם לא התחתן. אני טוענת שבדיוק בגלל ההערות האלה אני  ובן זוגי התגרשנו מלכתחילה.

בזמן שבן זוגי/הגרוש/השותף שלי לחיים ולגידול ילדים שקע בשיחה על פוליטיקה, המצב בארץ ושאר הדברים שבכל מצב אחר היו כנראה מרדימים אותי במקום, אני והבן שלי ניצלנו את הזמן להתפעלות מהטבע סביב.

לאחר הליכה שהרגישה כשעתיים, גם אם השעון הראה שהיא ארכה לא יותר מחצי שעה, הגענו לרכב. בדיוק ברגע שנהיה כבר כמעט חשוך.

לאותו יום תכננתי גם דרך נוף יפה בשם "דרך נוף הילה – מנות", אבל הבנתי שעם כל הכבוד לרצון שלי לטייל ולראות עוד ועוד דברים – בחושך אני בטוח לא אראה לא דרך ולא נוף. לכן את הטיול שלנו סיימנו ב:

חומוס אבו פאוזי

שנמצא בכפר יאסיף. מסעדה מזרחית אופיינית עם כל המטעמים שמצפים למצוא במסעדות מהסוג הזה – חומוס, עלי גפן, מג'דרה ועוד...

הגענו לשם בתקופה שהכפר כבר התחיל להתגנדר לכבוד כריסמס, כך שחוץ מאוכל טעים, זכינו גם לאווירה מעולה. במסעדה הזאת אכלנו בעבר ומעולם לא התאכזבנו. השירות מהיר ומעולה. האוכל טרי וטעים והמנות גדולות, משביעות ולא יקרות.

קצת לסיכום:

מערת קשת ופארק אדמית – מומלץ, מומלץ, מומלץ – לכל הגילאים וברוב העונות. אני לא יודעת מה הולך שם בקיץ, אבל יש לי הרגשה שבגלל הגובה הרב – אפילו בשיא החום יהיה שם מהמם.

מבצר מונפורט – אמנם מומלץ לא פחות ממערת הקשת, אבל כמו שכבר כתבתי – רק לבעלי כושר ניידות סביר.

תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)