אני יודעת, אני יודעת, בזמן האחרון הפגזתי בפוסטים על טיולים. אם נמאס לכם ממני, אז אל תדאגו. זה לא יימשך עוד זמן רב. הפוסטים, כן? לגביי, אני מקווה מאוד שעוד חצי מהחיים שלי לפניי. הסיבה להפסקה הקרבה היא כמובן הקיץ. אם באביב אנחנו מנצלים כמעט כל שבת לטיולים. בקיץ כמעט ובלתי אפשרי להוציא אותנו מהבית, אלא אם כן זה עם מטוס לחו"ל.
הפעם היעד היה הר הכרמל. אני מודה שזאת הייתה בחירה מנצחת. לא יאומן כמה שההר הזה יפה בעונה הזאת. אני מזהירה מראש ששום תמונה לא תצליח באמת להעביר את כל היופי הזה. אז אם אתם מתלבטים לאן לנסוע לטייל בזמן הקרוב – לכו לשם.
אנחנו היינו בשלושה מקומות:
תוכן
מערות פרהיסטוריות, סרטון אורקולי, שביל רגליים יחפות ועוד. כל זה טובל בתוך טבע מופלא.
האנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל. 5
מקום מרשים ביותר עם טבע מופלא שמקיף אותו. מן ניגוד חד ואירוני בין החיים שאבדו והטבע ששיקם את עצמו. מזכיר לי מאוד את החיים בארץ ישראל. השילוב התמידי של עצב ושמחה.
כטבעונים, אנחנו לא מבקרים בגני חיות מתוך אידאולוגיה. זה לא מבדר אותנו לראות בעלי חיים כלואים בכלוב. בשמורת הטבע המדוברת (לפחות לפי מה שקראתי והבנתי) בעלי החיים נמצאים בשטח שאולי מגודר, אך רחב מספיק להתנהלות כמעט טבעית עבורם. הם גם לא שם כדי לבדר אותנו, אלא כדי להציל אותם ולשחרר אותם לטבע. כך שגם על המקום הזה אני בהחלט יכולה להמליץ . בטח למי שכמונו לא מוכן ללכת לגני חיות.
חופש פסח סוף כל סוף הגיע. כמה חיכיתי לו. כמה רציתי כבר לכבות את השעון המעורר הנוראי הזה בטלפון, כדי שאוכל להתעורר ביקיצה טבעית. רק מה, הסתבר שהיקיצה הטבעית שלי הסתנכרנה עם השעון המעורר. וככה, כבר כמה ימים אל תוך החופש, מצאתי את עצמי קמה בשש וחצי בבוקר, יחד עם הציפורים. גם בשבת של הטיול, השעון הפנימי התחיל לנדנד לי בשעה שבה השמש עוד לא הייתה סגורה על עצמה אם הגיע הזמן לקום. מאחר ולהתעצבן על עצמי לא ממש עוזר. ת'אמת זה אפילו עושה את ההפך ומעיר אותי עוד יותר, התיישבתי בכניעה במיטה והשלמתי את הזמן שנחסך ממני בשעות שינה בשיטוט בנייד.
בתחושת סיפוק קטנה שבכל זאת התאפשר לי להישאר במיטה, קמתי בשעה שמונה והתחלתי להתארגן לטיול.
הפעם מזג האוויר היה לגמרי לטובתנו. היה זה מזג האוויר המושלם. כזה שתמיד מתלווה אליו המשפט "הייתי רוצה מזג אוויר כזה כל השנה." לא היה קר וגם לא היה חם. אפשר היה להיות עם קצר ואפשר היה להיות עם ארוך ודק.
לטיול יצאנו אני, בן זוגי והבן הקטן (בן ה 13) שהפעם דווקא הסכים לבוא. זאת אחרי שהוא בירר עשרות פעמים לכמה מקומות בדיוק הולכים ועד איזו שעה חוזרים.
אי אפשר היה שלא להתפעל מהדרך לכרמל. זה באמת לא משנה מאיזה אזור בארץ אתם מגיעים. הכל סביב כל כך יפה ופורח. הגוונים הצהובים והעזים של הפרחים השתלטו על כל חלקת אדמה פנויה. אפילו באדנית בגינה שלי גדל מה שחשבתי תחילה שהוא עשב בר ועם הזמן גיליתי שזה עץ עם פריחה צהובה יפה.
העץ נקרא "שיטה כחלחלה". מה שדי משעשע לגבי כל הסיטואציה זה שכל המשפחה שלי פספסה את הפלא הטבעי הזה שגדל מולם. כל אחד מבני הבית שהראיתי לו את העץ הגיב בפליאה כנה. ככה זה גם בחיים, אל תיקחו שום דבר ובעיקר אף אחד כמובן מאליו. ואם תעשו איזה zoom in קטן, תמיד תגלו דברים מופלאים ממש מתחת (או במקרה שלי מעל) האף שלכם.
שמורת טבע נחל המערות
זהו אתר של רשות הטבע והגנים. מאחר ורכשנו כרטיס "מטמון" לפי חצי שנה, אנחנו דואגים לנצל אותו היטב לכל האתרים שלהם. אגב, את ההשקעה על הכרטיס החזרנו כבר מזמן. מי שמטייל הרבה – שווה ביותר. תעשו אפילו לשנה אחת ונצלו את השנה לטיולים במקומות של רשות הטבע והגנים. זה מה שעשיתי לפני כעשר שנים ועכשיו שוב.
כדי לבקר בנחל מערות, כדאי להזמין מקום מראש. לא בטוחה אם באמת יש בזה צורך, כי לא ראינו כל כך הרבה אנשים, אבל לכו תדעו. זה לוקח כמה דקות ונותן לכם שקט נפשי. הרי אין דבר יותר מתסכל מלהגיע למקום שבו רציתם לטייל, לגלות שאתם לא יכולים להיכנס ואז לראות אותי חולפת על פניכם כי הזמנתי מקום מראש.
בכניסה יש חניה גדולה ומסודרת. הכניסה לשמורה היא דרך חנות. כך גם הכניסה למסלולי טיול בסביבה. ולמה אני מציינת את זה, אתם שואלים? כי ברצינות עמד שם בחור צעיר ודרש מכולם לשים מסכה בכניסה לחנות. אני לא נכנסת כאן להתפלספות לגבי היעילות או הנזק של המסכה. זה לא העניין. העניין הוא שאם אנשים מגיעים לטייל בטבע, אז למה לדרוש מהם את זה? בוער להם לשמור את מה שנשאר מחוקי הקורונה? סבבה. תעשו שביל שעוקף את החנות או אל תדרשו לשים מסכה מאנשים שסך הכל רוצים לחלוף דרך החנות. היו שם כמה וכמה משפחות כאלה שממש התרעמו על העניין.
בן זוגי ששומר תמיד כמה מסכות באוטו נשלח לאחר כבוד להביאן ונכנסנו פנימה. אבל גם כאן לא תמו הדרישות. הקופאית ביקשה מאתנו לראות תעודת זהות בשביל לאמת את זהותנו כנושאי כרטיס המטמון. אני יכולה להבין את ההיגיון ואני אפילו מצדיקה את זה. רק שזה באמת היה המקום הראשון שממש דרש את זה. מה עושים שדווקא הפעם שכחתי את הארנק בבית? הבחורה הנחמדה שכנראה עברה קורס מזורז אצל אמברידג' בהוגוורטס עשתה לי מבחן פתע עם כל הפרטים שהיו רשומים אצלה לגבינו. רק אחר כך היא השתכנעה לתת לנו להיכנס, אך לא לפני שקיבלתי הרצאה מורבידית על כך שחובה לצאת מהבית תמיד עם תעודה מזהה למקרה שאהיה מעורבת בתאונת דרכים ויצטרכו לזהות אותי (אני יודעת שהיא צודקת, אבל באמת שזה לא משהו שנעים לדמיין). מזל רק שהיא לא ביקשה ממני לכתוב מאה פעם "אני לעולם לא אשכח יותר את תעודת הזהות שלי בבית" עם עט קסמים שחורט על בשר חי.
טוב, מבטיחה שסיימתי את פינת הקיטור היומית כאן, כי מכאן והלאה הטיול באמת התחיל והוא היה פשוט מדהים.
כמו שציינתי, יש כמה מסלולי טבע מהממים מסביב למי שרוצה להעביר שם יום שלם. אנחנו הפעם רצינו את התכלס, כלומר את המערות. יש שלוש מערות פרהיסטוריות גדולות שנמצאות למעלה. כדי להגיע אליהן יש עליה קלילה במדרגות (יאמר בני בן ה 13 שדילג עד למעלה בלי מאמץ), עליה מתונה (יאמר בן זוגי בן ה 50 שבכושר טוב לגילו), עליה קשה (תגיד בת ה 43 שהגיעה למעלה מתנשפת ועם חיוך דבילי, כאילו הרגע כבשה את האוורסט).
את שתי המערות הראשונות אפשר לראות רק מבחוץ.
אל המערה השלישית אפשר להיכנס ויש גם מופע אורקולי וסרטון כל חצי שעה. למזלנו הגענו בדיוק בשנייה שהמופע האורקולי התחיל. המופע היה חביב למדי וגם הסרט שהוקרן אחריו.
אנחנו שרדנו עד סופו ואילו הבן שלי התייאש באמצע והלך החוצה לנעוץ את האף בנייד.
מהמערה האחרונה יש ירידה חזרה אל רחבת הכניסה.
משם לקחנו את המסלול הכחול שהוביל למערה נוספת "מערת הגדי". המערה לא היוותה עניין מיוחד מבחינתי, אבל כל מה שמסביב דווקא מאוד.
אחרי שהגענו למערה, הבנתי שאני חייבת לנשום עוד קצת מהנוף המדהים הזה, אז המשכנו ללכת. בקושי היו אנשים בשביל ואפשר היה לשמוע את כל צלילי הטבע מלווים אותנו לכל אורך הדרך.
גם פרות חמודות פגשנו שם.
אגב, אני בטח הבן אדם האחרון על פני האדמה שלא הכיר את האפליקציה, אבל אם במקרה יש עוד כמוני – אז אפליקציית "lens" של גוגל חובה בכל טלפון. פשוט מתקינים בנייד, נכנסים, מצלמים ותוך מספר רגעים כבר מוצגים בפניכם התוצאות של מה צילמתם. לראשונה בטיול הזה השתמשתי באפליקציה והייתי בעננים.
ככה גיליתי שזה כליל החורש
וזה עוזרר
ולזה יש שם מגניב באנגלית "pink rock-rose"
אחרי שטיילנו קצת על השביל וספגנו את כל היופי, חזרנו לרחבה והפעם פנינו לכיוון שביל רגליים יחפות. זה מאוד מוערך בעיניי שגם בארץ השכילו סוף סוף לעשות אותם. אנחנו פגשנו לראשונה שביל כזה לפני יותר מעשר שנים בטיול הראשון שלנו באוסטריה. חוויה מושלמת לילדים קטנים. אני ממש רואה בזה סוג של חיבור עם הטבע דרך הרגליים.
מצאנו שם גם אחלה מקום לצילום.
אחרי סיבוב קצר חזרנו לאוטו והתחלנו את הנסיעה שלנו אל חי בר כרמל, מה שהיה אמור להיות היעד השני והאחרון לטיול.
הנופים היו פשוט עוצרי נשימה. אני אעז ואומר שבעונה הזאת הם משתווים לנופים ההרריים באירופה.
איפשהו באמצע הדרך, לא הרחק מקיבוץ בית אורן, ראינו שילוט לכיוון:
האנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל
בלי לחשוב פעמיים סטינו מהמסלול ופנינו לשם. ישנה חניה מסודרת בכניסה ואז שביל קצר שמוביל לרחבה ולאנדרטה. שולי השביל מתפקעים מרוב פרחים. לא, לא כאלה ששתלו שם, אלא מעשה ידי הטבע עצמו. כאילו גם הטבע רצה להנציח את זכר המתים בשריפה בדרכו שלו.
ברחבה ענקית ניצבת אנדרטה. מראה ילדים שמטפסים עליה עשה לי תחושה לא נעימה בגוף. מצד שני עוד לא הגעתי לגיל שבו אתחיל להתנהג כמו סקרוג' ולהעיר להורים שלהם. יש לי עוד כמה שנים עד אז.
קצת בצד אפשר לראות פסל של להבות ולידו עמדה שבה ניתן להדליק נר לזכר הנספים.
לא הרחק משם יש עמדה קולית ובה ניתן להאזין לסיפור על השריפה הגדולה. הרגיש לי כמעט חובה מוסרית להקדיש לזה את הזמן. קצת כמו שאנחנו עומדים בצפירה של יום השואה והזיכרון. רק מה, לאותם ילדים מרגיזים היו תוכניות אחרות בשבילי וילדה אחת (טוב, אני אגיד את זה – חצופה) לחצה על כפתור ההשמעה כשכבר הייתי ממש לקראת סוף ההסבר. הלחיצה הפעילה את ההסבר מחדש וגרמה לי לפלוט לעברה ברוגז "למה עשית את זה?" לזכות אותה ילדה אני יכולה להגיד שהיא הרגישה לא בנוח עם המקרה. מצד שני אמא שלה שעמדה קרוב, עוד בשיא החוצפה נעצה בי מבט נרגז על שהעזתי להעיר ליורשת העצר הנעלה שלה.
הפעלתי מחדש, דואגת הפעם להסתיר פיזית עם כף היד את הכפתורים מעוד חבורה של ילדים שהתקרבה לשם עם כוונה זהה ומפתה - ללחוץ על הכפתור.
קצת מתחת לאנדרטה ומעבר לגדר שתוחמת את הרחבה, הבן שלי הבחין בעשרות אבנים עם שמות הנספים. אני חושבת שזה היה הדבר שהכי צבט לי בלב במקום הזה. דווקא הפשטות הזאת לעומת הגרנדיוזיות מסביב עשתה את שלה.
בדרך חזרה לרכב, הבן שלי שהיה בטוח שזה היעד השני שדיברתי עליו ומפה הולכים לאכול, חטף "קטרת" די חמורה. אם הייתה אליפות עולם בקיטורים, אני חוששת שהוא היה זוכה במקום ראשון.
הקיטורים פסקו רק כשהגענו ל:
שמורת טבע חי בר הכרמל
השמורה כנראה הצדיקה מבחינתו את העיכוב הלא מתוכנן בטיול. ולא רק מבחינתו. המקום באמת מקסים. ישנו מסלול שמוביל בין סוגי איילים ועזי בר, כשמסביב הטבע מתפקע מרוב יופי ופריחה.
את העזים אפשר לראות היטב מרחוק, מבלי להפריע למנוחתם.
המרשימים ביותר במקום הם היחמורים. למרות השם שגרם לי בפעם הראשונה ששמעתי אותו לדמיין חמור מעורב עם אייל, הם נראים כמו אותו במבי חמוד שכולם מכירים.
מאחר והם היו מאחורי גדר ולכן גם לא צילמנו, תצטרכו להסתפק בתמונה הזאת:
בסוף המסלול הגענו לכלובי נשרים. הנשרים שבסכנת הכחדה מגיעים לשם במצבי פציעה שונים. הם משוקמים במקום ואז משוחררים לטבע. אגב, לנשרים ששוחררו היה כנראה מאוד נחמד שם, כי הם חוזרים למקום ויושבים מעל הכלובים. לראות את הציפורים המלכותיות האלה כל כך מקרוב היה בהחלט השיא של הביקור במקום.
משם כבר פנינו חזרה לרכב ולשמחתו של הבן שלי למסעדה. כרגיל אכלנו בג'פניקה ונהנינו מכל רגע.
קצת לסיכום:
המקומות המתוארים מרכיבים טיול של יום שלם. הם נמצאים קרוב אחד לשני ומספיק מגוונים, כדי שלא תשתעממו.
שמורת טבע נחל המערות לא נגישה לעגלות או נכים, אבל בהחלט אפשר לעשות את השמורה עם מנשא. הילדים ימצאו הרבה עניין במקום. מומלץ להגיע לשם במזג אוויר לא חם. סתיו, חורף או אביב, אחרי או לפני השרבים.
האנדרטה לזכר הנספים בשריפה – מרשימה ביותר ופשוט חובה לעצור שם, אם אתם באזור. המקום נגיש לגמרי ולא משנה באיזו עונה תבקרו שם.
חי בר כרמל – גם המקום הזה נגיש לחלוטין. אין שם צל ולכן גם לשם לא הייתי הולכת בשיא החום. כמובן מומלץ ביותר למשפחות עם ילדים.
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)
