בחנוכה, אחרי טיול לורנה, שעל החוויות שלנו שם אני אעלה פוסט בקרוב, נסענו בשבת לטייל בראש פינה.
זה מה שכתבתי לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הנוכחי:
" שמתי לי למטרה לצמצם מעט את המלל. האהבה שלי למילים לא יודעת שובע, אבל לפעמים במקום אינפורמטיבי זה הופך למתיש. אז קבלו את הפוסט הקצר ביותר שלי"
באמת שהתכוונתי לזה, אבל כמו שאומרים "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות."
ביום חורף בהיר ונטול גשם יצאנו לטייל. אני (הבלוגרית החופרת), בן זוגי (הגרוש/אב ילדיי ושאר התארים) והבן הקטן שלנו (שכבר לא כזה קטן ואף נחשב לבוגר על פי היהדות, לא ממש ברור על סמך מה)
בחרנו לנו מקום אחד בלבד לטייל בו. כן, מפתיע, אני יודעת. אני אוהבת למצות עד זב דם כל אזור אליו אנחנו מגיעים. העניין שראש פינה יכולה למלא לכם גם יומיים מלאים.
זוהי אחת המושבות היפות בארץ. כולה טובלת בתוך טבע מרהיב. יש שם אינספור עצי שלכת שמנגנים על מיתרי הלב ומהווים ניגוד עז עם הירוק הטרי והרענן. אבל עוד נגיע אליה, קודם התחלנו ב:
נחל ראש פינה
נחל קטן שזורם לאורך כל השנה בתוך ראש פינה עצמה. יש גם מסלול מעגלי מקסים של שעה, שעתיים. לא קשה במיוחד, אבל גם לא קליל. בעיקר כי חלק נרחב ממנו זה עליה. חנינו ליד בית הקברות הישן. ב waze אתם יכולים לרשום "נחל ראש פינה, ראש פינה מחוז צפון" והוא יוביל אתכם למקום.
אחרי שעברנו שער ירוק של רשות הטבע והגנים פשוט נעמדנו דום כמו אחד העצים, מרוב שהנופים שקיבלו אותנו היו כה מרשימים. הרים בעלי ירוק קטיפתי הקיפו את השביל, עצי שלכת פזורים בכל מקום, עצי זית עתיקים והמון המון עשב ירוק שמכסה כל חלקת אדמה שרוויה מן הגשמים.
השביל מתחיל עם סימון שבילים שחור. אחרי הליכה קצרה הגענו להתפצלות דרכים. יש שם שילוט מאוד ברור לאן כל שביל ייקח אתכם. השחור ממשיך עד לצפת, הכחול הוא המעגלי ואילו הירוק נמתח לו עד חצור. כפי שהספקתם להכיר אותנו (ואם לא, אז נעים מאוד) אנחנו אוהבים את המעגלי והקצר. כלומר לא יותר משש, שבע קילומטר. לכן כמובן שפנינו לסימון הכחול.
אחר כך גילינו שלמרות השילוט עדיף להמשיך בשביל השחור עד שתגיעו להתפצלות דרכים נוספת ובה אותו שילוט כמו שראינו בהתחלה. ככה תעשו את המסלול הפוך מאיך שאנחנו עשינו ותחסכו לעצמכם את העליות הקשות אותן טיפסנו על ההתחלה.
איך זה שבתמונה אף פעם אי אפשר לראות את העלייה כפי שהיא באמת – עצומה, מאיימת ומייאשת או לפחות איך שהיא הצטיירה בעינינו אז. גילוי נאות – עשינו אותה תוך כמה דקות בלי שרירים תפוסים ביום למחרת ואפילו נהנינו.
השביל המעגלי נקרא גם "שביל החלמוניות". בין נובמבר לינואר אפשר למצוא שם.... כן, ניחשתם נכון - חלמוניות.
עכשיו בואו... לפי השם הייתי בטוחה שיהיו שם מאות. אנחנו מצאנו אולי כמה עשרות בדרכינו למעלה. כולן מרוכזות באותו המקטע. שימו לב שקל לפספס אותן כי למרות שבתמונה יש להן נוכחות, במציאות הן די קטנות וצמודות לקרקע.
אל תחשבו שכאן נגמרה העלייה, אבל היא הפכה למתונה יותר ועל שביל רחב וקל להליכה.
בטיול הזה הייתי חכמה ולקחתי איתי מקלות הליכה שהכרחתי את בן זוגי לקנות לנו. בזמנים בהם הוא התהדר בתואר בעלי, לפני יותר מ 11 שנה. זה קרה אחרי שטיילנו בחבל טירול וראינו את כל האוסטרים החסונים האלה שאי אפשר לנחש את גילם משתמשים בהם. כולם גבוהים, שריריים ועם כושר של נינג'ות. אחרי אותו טיול באוסטריה הייתה לי מן פנטזיה שאם אקנה מקלות הליכה כמו שלהם יש, גם אני אראה כמוהם. באותם השנים גם הייתי 15 קילו יותר ממה שאני היום. אמנם ירדתי במשקל, אבל את זה אני זוקפת לזכות הטבעונות ואילו המקלות העלו להן אבק אי שם.
בכל מקרה, בטיול הזה נזכרנו בהם וממש שמחתי שלקחנו אותם כי הם מאוד עזרו לחצות את המכשולים המסולעים בקלות.
בעליה המתונה יותר נהנינו מנוף של הרים ושל ראש פינה וחצור הגלילית. הגובה היה רב וכך גם הקור ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתעטפת בסוודר עבה.
בזמן ההליכה ראינו בעיקר אנשים שהולכים לקראתנו מן הכיוון הנגדי. מה שישר גרם לבן זוגי, שיחיה כפרות עליו, "לפרגן" (כמו שהוא נוהג לעשות) ולהגיד שטעיתי ושאנחנו בכלל הולכים הפוך. זאת תוך כדי דרישה שאודה בשגיאותיי. מאחר ואני בן אדם מאוד הגון, ישר וחסר אגו, לא הסכמתי בשום פנים אופן להודות בשום דבר. אז שיישאר ביננו שהוא צדק, טוב?
אחרי כשעה של הליכה, השביל סוף סוף התחיל להראות סימני ירידה ואחרי כמה דקות חזרנו לשביל השחור ולהתפצלות הדרכים השנייה שתיארתי בהתחלה.
לכל מקום בו מטיילים יש את הנופים שלו. גם לא כל כך קשה לתאר אותם. יש מספיק מילות תואר לזה – גבוה, נמוך, רחב, שופע וכו'... אבל את האווירה שיש למקום מסוים אני מתקשה לפעמים להעביר למילים. אם בכל זאת אנסה – הייתה שם תחושה כאילו חזרנו בזמן. ממש יכולתי לדמיין שבעוד רגע נפגוש רוכלים לבושים בבגדים תנכיים. מה שמעניין זה שבאמת פגשנו מטיילים שהיו לבושים בבגדי "שאנטי" מגניבים כאלה שלגמרי יכלו להתאים לתקופה אחרת.
רק בחלק האחרון של המסלול (זה עם סימון השבילים השחור) ראינו את נחל ראש פינה. הוא זרם לו בעצלתיים עם צליל פכפוך מהפנט. מן הצלילים האלה ששווה להקליט ולהאזין להם כשיש לכם חרא של יום במרוץ החיים האינסופי.
בדרך פגשנו גם מבנה עם כיפה שבו שמענו את המים נאבקים בקירות המבנה, אי אפשר להיכנס פנימה, אבל נחמד להתרשם מבחוץ.
קצת אחרי, פגשנו גם את "הזולה של בן" – ברכת אבן בצורה מלבנית שהוקמה לזכרו של בן אורן, תושב ראש פינה, על ידי הוריו. המחשבה על הורים שמקימים לילדם אתר הנצחה שוברת לי את הלב כל פעם מחדש.
בכל מקרה, ממה שקראתי, בימים חמים יותר אפשר ואפילו מומלץ לטבול שם.
כמה צעדים אחרי, כבר חזרנו אל המקום בו השארנו את הרכב.
המושבה הישנה
מאחר והמושבה הישנה צמודה לנחל, השארנו את הרכב באותו המקום בו חנינו וטיפסנו במדרגות האינסופיות אל האקשן. אם היה בטיול הזה טיפוס שהיה באמת קשה, אז זה המדרגות האלה. אחרי מאמץ פיזי של שעתיים שרובו בעלייה הן נראו כמו משהו שברא השטן. עם זאת או אולי דווקא בגלל זה, הן יצאו מאוד פוטוגניות בתמונה.
מתנשפים, אבל מרוצים מעצמינו, הגענו אל המושבה הישנה של ראש פינה. בשביל לנווט ברחובותיה הציוריים נעזרתי בפוסט ממש מוצלח ומעניין מאתר "טיולי" שהוביל אותי בין כל נקודות החן החשובות.
מצרפת לכם כאן את הקישור:
אז מה ראינו שם? רחובות ציוריים, בתי אבן ומדרכות משתלבות. כמעט כל מקום אליו תביטו, כמו מתחנן להיות מונצח על קנבס. כמעט לכל פינה ולכל בניין יש מראה קסום וסיפור מרתק והכל עטוף בצמחייה שופעת וגם סדורה.
מה שנותן למקום כולו תחושה מאוד אירופאית.
אני מאוד ממליצה ללכת לפי הסדר שכתוב בבלוג שצירפתי. אנחנו התחלנו מ"גני הברון".
מה שאני יכולה להגיד על הגן שלא כתוב בבלוג, זה שהמקום מהווה סט צילומים עבור זוגות לפני חתונה. כמות המכוניות המקושטות והצעירות בשמלות כלה או בשמלות של שושבינות שראינו שם, גרמו לנו לתהות ברצינות איך זה הגיוני סטטיסטית.
הגן עצמו בהחלט מחייב ביקור והוא פשוט יפיפה, גם אם אינו גדול במיוחד ודרש עוד טיפוס במדרגות..
חוץ ממנו עברנו בין בית היסטורי אחד למשנהו וקראנו את השלטים שמספרים את סיפורם.
את הסיור שלנו סיימנו בתצפית שאיכשהו נבחרה כמקום טוב להדליק שם נרות חנוכה על ידי חבורה גדולה של סבתות ונכדים (לא תושבי המקום). התחושות שלי בנושא היו מעורבות, למרות שלאוזניים שלי באופן חד משמעי היה לא נעים. אני מתנצלת בפני אותן סבתות, אבל הזיופים שלהן היו שווי ערך לשילוב של ציפורן ולוח כתיבה. ולמה התחושות מעורבות אתם שואלים? כי המצפור הוקם לזכר צעיר תושב ראש פינה שנהרג. המקום כולו, עם כל היופי שלו, השרה כאב של אובדן. לכן שירי חנוכה עליזים וקולות צחוק צרמו לי לא פחות מהשירה עצמה.
מצד שני יכול להיות שהייתה שם גם אמירה הפוכה. מן "ננה בננה" לכל האויבים שלנו או אולי בגרסת המבוגרים - "עם ישראל חי" שכזה.
בזמן ששקעתי בהתלבטות פילוסופית עם עצמי, בן זוגי, שסתם אלרגי לכל סוג של רעש, כבר הספיק לגשת אליהם ולהעיר על הרעש. הייתי אומרת שזה הגיל שהפך אותו לזקן טרחן וממורמר, אבל אני מכירה אותו ככזה מגיל 16. בכל מקרה, הנושא סוכם על ידי אחד הסבים שהיה שם:
"ילדים זה שמחה, אבל השאלה למי?"
וזה הנוף מהתצפית:
על החלק האחרון של המסלול המוצע, כלומר בית הקברות, החלטנו לוותר. אמנם חנינו לידו, אבל העלייה אליו נראתה לנו כמאמץ אחד יותר מדי לאותו היום. לכן פנינו אל השלב האחרון של הטיול – אוכל.
מסעדת מזאג'
מסעדה ערבית/דרוזית/סורית/ לבנונית שנמצאת בכפר ראמה. אחרי הביקור בה הרגשתי שמצאתי אוצר. קודם כל, ברגע שהתיישבנו, שאלו אותנו אם יש טבעונים/צמחונים בחבורה. לי ולבן שלי הביאו תפריט טבעוני עשיר שגרם לי להתלהב רק מן המבחר שבו, עוד לפני שבכלל טעמתי משהו. הזמנתי קובה שבושל ביוגורט קשיו טבעוני והבן שלי (המעפן בקטע קולינרי) הזמין לעצמו חומוס.
בנוסף הזמנו גם סלט ירקות. המלצר הביא לשולחן מבחר של סלטים מיוחדים על חשבון הבית ורובם היו מאוד טעימים.
הקובה היה מעולה. אני מודה שלא עפתי עליו מהביס הראשון. הטעמים היו מאוד שונים וזרים לי, אבל עם כל ביס כאילו נפתחו לי הטעמים וסיימתי את המנה עם אנחת עונג.
הבן שלי הלך לשכב באוטו לנוח ולצפות בנטפליקס, מיד אחרי שסיים לאכול ואילו אני ובן זוגי נשארנו להתענג על האוכל. אחרי שגם אנחנו סיימנו, פינקו אותנו גם בקינוח מהמם בשם "לילות בירות". אני כמובן קיבלתי את הגרסה הטבעונית שלו.
טיפ קטן, אם הילד שלכם מתעלם מכם, הדרך הכי טובה לזכות בתשומת ליבו היא לשלוח לו תמונה של קינוח שווה. תוך כמה שניות הבן שלי כבר התייצב חזרה במסעדה בשביל הקינוח.
בין לבין פטפטנו קצת עם בעל המסעדה שניגש כמה וכמה פעמים לוודא שהכל טעים לנו. באמת ששירות כזה כבר לא מוצאים בכל מקום. אני יותר ממליצה להגיע לשם.
קצת לסיכום:
ראש פינה מושלמת לטיול נינוח עם ניחוח היסטורי עשיר. צריך לקחת בחשבון שיש הרבה עליות וירידות. זה לא צריך למנוע מאף אחד להגיע לשם, אלא אם כן אתם עם רגל שבורה ואז אולי תחכו עד שתחלימו.
נחל ראש פינה זה ממש פנינת טבע שממשיכה (או במקרה שלנו התחילה) את הביקור בראש פינה. למי שאוהב טיולי טבע עם קצת יותר אתגר - מוזמן לעשות את המסלול שעשינו. לאלה המגזימים (סתם נו, אני פשוט מקנאה) יכולים לעשות את המסלולים הקוויים לצפת או לחצור. ולאלה שלא עונים על שום הגדרה, הייתי ממליצה להגיע לשם אפילו אם זה רק בשביל לעשות חלק מן המסלול השחור הישר, הרחב והנוח. זה שאין בו עליות, אבל יש בו נופים עוצרי נשימה.
וכמובן אל תשכחו לקפוץ בסיום לכפר ראמה לארוחה במסעדת מזאג'.
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)
