אם קראתם את הפוסטים הקודמים שלי, אז אתם בטח יודעים שהילדים שלי (בני ה 12, 13 ו 16) פתחו בשביתה. כלומר כבר מספר שבועות שהם מסרבים לצאת איתנו לטיול. אני מצידי החלטתי להניח להם. לא בגלל שאני כל כך מרוצה מהעניין, אלא פשוט כי הם כבר הפכו ליותר מדי כבדים מכדי לגרור אותם לאוטו צורחים ובועטים.

והנה, השיטה שלי איכשהו עבדה. כלומר היא עבדה חלקית כי הגדולה, בת ה – 16 עדיין עמדה בסירובה לבוא. את האמצעית בת ה – 13 (או כפי שאנחנו קוראים לה – הערפדית שלנו - שלא יוצאת מהחדר ולא רואה כמעט אור יום) הייתי צריכה לשחד באיזה תוסף למשחק מחשב. ואילו הבן שלי, בן ה – 12 ששמע שאחותו מגיעה, החליט על דעת עצמו לבוא. הללויה.

את הטיול הזה עשינו ביום שבת, מיד כשהתחילה חופשת פסח. קמתי, התארגנתי, הערתי את כולם ואז חיכיתי שעתיים עד שכולם יתארגנו גם כן. כלומר, הניסיון לצאת לדרך לפני השעה 10:30 לא צלח את מבחן המציאות.

לפני שאתחיל לפרט לכם על ההרפתקאות שעברנו, רק אספר לכם בקצרה שבטיול הזה ביקרנו בשני מקומות:

חורבת חנות - מקום מהמם עם מספר אופציות למסלולים. אין לי בכלל איך לתאר עד כמה המקום הזה הותיר אותי עם טעם של עוד.

והשני – גבעת התורמוסים. כבר היינו שם לפני שנתיים והחלטנו לנסוע שוב. רק מזה אני מניחה שאפשר להבין שהמקום בהחלט שווה ביקור ואולי אף אסתכן ואומר – דורש ביקור עבור כל מי שאוהב נופים ופרחים.

הנסיעה מהבית שלנו באורנית עד ליעד הראשון ארכה קצת פחות משעה. למזלנו הפעם לא נתקלנו בשום פקקים.

 חורבת חנות

 ניווטנו לשם עם waze, נכנסנו לחניה מסודרת שהייתה במקום ואז, במקום לחנות, החליט בן זוגי להמשיך לנסוע עוד קצת על שביל העפר. דבר שהתברר כטעות גורלית או הרפתקה מרהיבה – תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.

אחרי נסיעה של פחות מדקה על השביל כבר התחלנו להבין שני דברים. הראשון זה שמדובר בשביל כחול והוא מיועד להולכי רגל ורכבי ארבע על ארבע. הדבר השני והפחות אופטימי שהבנו זה שאין שום מצב שנוכל להסתובב ולחזור אחורה. הכביש התפתל כולו על צלע של הר והיה צר מכדי ששני רכבים יוכלו לעבור בבטחה. כלומר, כל שנשאר לנו זה להמשיך לנסוע בו עם הרכב הפרטי שלנו שבטח היה מקלל אותנו בצרור קללות עסיסיות כל הדרך אם הייתה לו את היכולת לחוות דעה על הנושא.

הדרך כולה הייתה מלאת מהמורות ונסענו בקצב של צב עם תפילה חרישית בלב שלא נתקע או שהאוטו לא יתפרק לנו באמצע הדרך. אחרי שהשלמנו עם מר גורלנו, העזנו בכל זאת לנסות וליהנות מהדרך ואז נעתקה נשמתי. נוף מרהיב של הרים ירוקים ליווה את הדרך מצד אחד, כאשר את השוליים קישטו אינספור פרחים.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי כמות כזאת של פרחים מכל כך הרבה סוגים. כולם בשיא הפריחה שלהם. כולם צבעוניים ויפים.

מן הצד השני התמתח לו יער ירוק ויפיפה. קראתי שבו עברה דרך הקיסר שגם בה אפשר לטייל. חוץ מנופים ירוקים, יש שם גם שרידים ארכיאולוגים מעניינים, אבל אנחנו שמרנו את המסלול הזה לפעם אחרת.

מאחר והיינו האידיוטים היחידים על הכביש, חוץ מכמה מטיילים רגלית. הרשינו לעצמנו לעצור מדי פעם כדי לצלם ולהסניף את האוויר. אגב, לגבי הסנפות – מסתבר שזה פחות מומלץ כשיש מלא ברחשים.

היה נדמה שאין סוף לדרך הזאת שרק הלכה והפכה למאתגרת יותר ויותר. גם ה waze לא בדיוק עודד אותנו, כשהוא עדכן שיש לנו עוד 6.3 ק"מ עד שחוזרים לחניה של חורבת חנות. באיזשהו שלב, כשכבר נשאר לנו קילומטר או שניים, הניווט הוריד אותנו מאותו שביל שמאלה, אל היער. כולנו התמלאנו אופטימיות זהירה שהנה, עוד רגע ואנחנו מגיעים חזרה. מהר מאוד גילינו שלא דובים ולא יער. טוב, בלי דובים, אבל דווקא יער היה שם ובמלוא הדרו.

לא ברור על סמך מה, אבל כנראה ש waze החליט שיש לנו טנק ולא רכב פרטי, כי הוא הוביל אותנו אל שביל שאפילו ג'יפים ממעיטים לעבור בו.

בשלב הזה בן זוגי, שלמזלנו נהג מוכשר (בלי שמץ של ציניות כאן), התחיל לנסוע ברוורס עד שחזרנו חזרה לאותה דרך עפר. איכשהו, אחרי הנסיעה ביער (שהרגישה בערך כמו הנסיעה של הארי פוטר באוטונוס הלילה), פתאום הדרך עפר הקודמת כבר לא נראתה כל כך נוראית.

נסענו בה עוד קילומטר ואז ממנה עלינו על כביש מהיר, הקפנו את היער וחזרנו חזרה לחניה של חורבת חנות.

מיותר לומר שהפעם כבר לא חיפשנו הרפתקאות וחנינו כמו ילדים טובים בחניה.

 חורבת חנות (הפעם באמת)

חורבת חנות זאת לא רק חניה ממנה מתחילים את המסלולים שבאזור, אלא חורבה עתיקה.

יש בה גת ופסיפס ששרד את פגעי הזמן, הושחת ושוחזר. היום היא מגודרת ואפשר להתפעל ממנה מרחוק.

אנחנו בחרנו את המסלול לעין מטע ועין תנור (מעדכנת מראש שלעין תנור לא באמת הגענו). כדי להגיע לשם מתחילים ללכת לפי סימון שבילים כחול ואחרי כמה צעדים הדרך מסתעפת אל סימון שבילים שחור.

הדרך כולה היא ירידה אחת גדולה. הירידה לא קשה, אבל לא עבירה לעגלות. עם זאת, ראינו שם גם פעוטות מדדים על הדרך. לקח לנו בערך רבע שעה לרדת עד למטה.

כל הדרך מלווה באותו טבע מופלא שראינו ב"טיול הג'יפים" הכפוי שעשינו. כזה שמאפיין את האזור כולו.

"עין מטע" הוא מעיין קטן שמתנקז לבריכה מיניאטורית שבה אפשר לטבול רגליים. הוא נמצא ליד עצי אקליפטוס ואי אפשר לפספס אותו.

אבל באמת שהמעיין הוא לא העיקר כאן. כלומר הוא יפה והכל, אבל מה שבאמת הדהים אותנו זה לא זה. תוך מספר צעדים מצאנו את עצמנו בחלקת יער תאילנדית. מה הקשר בין עצי דקל תמירים לבין עמק האלה אתם שואלים? אז סורי, אבל אין לי באמת תשובה. אני רק יודעת שבשבריר שניה זה הרגיש כאילו חצינו ליבשת אחרת.

אחרי ששקענו קצת אל תוך נוסטלגיה על ארצות המזרח הרחוק והכמיהה שבוערת בנו לחזור לשם, התחלנו לחזור.

כעיקרון המסלול אמור להמשיך איכשהו למעיין נוסף בשם "עין תנור" ומשם חזרה לחורבת חנות. אנחנו הסתבכנו לגמרי עם הוראות הדרך ואחרי המעיין הלא כל כך מרשים, החלטנו שאנחנו פשוט חוזרים בדיוק באותה הדרך שבאנו בה. כלומר עולים חזרה. כמו שהירידה לא הייתה קשה, ככה גם העלייה. אמנם הזענו לא מעט, אבל זה כבר קשור לעובדה שהשמש זרחה במלוא עוצמתה האביבית והדרך ברובה לא מוצלת.

כשחזרנו לאוטו ולפני שנסענו למקום הבא שתוכנן, עשינו הפסקת צהריים קטנה עם פיתות שהבאתי מהבית.

משם, אחרי נסיעה קצרה הגענו למה שנקרא בפי העם וה waze:

 גבעת התורמוסים

 מהשם אפשר להבין בדיוק על מה מדובר. הייתי שם לפני שנתיים בתחילת אפריל עם הבן שלי ובן זוגי. איך שנכנסנו לחניה הבן שלי ישר זיהה את המקום. מדהים אותי כל פעם מחדש איך הקשב והריכוז שלו פועלים. הוא יכול לא לזכור מה הוא אכל לפני שעה או אם הוא בכלל אכל, אבל הוא זכר לפרטי פרטים את החניה ואת המקום בו ביקר לפני שנתיים.

בכל מקרה, טיפוס הרים נוסף כבר היה יותר ממה שהערפדית של המשפחה הייתה מוכנה לספוג והיא הודיעה בנחרצות שהיא לא זזה מהאוטו. בן זוגי החליט להישאר איתה (אני די חושדת שהוא עשה זאת עם אנחת רווחה נסתרת, כי פשוט לא התחשק לו לטפס עוד הר היום). לכן את הגבעה יצאתי לכבוש רק עם הבן שלי.

העלייה הייתה קצת יותר קשה מאשר בעין מטע. בעיקר בגלל שחלקים מהשביל היו חלקלקים למדי. גרמתי לכמה אנשים שם לצחקק עלי כשהבן שלי החליק וכמעט נפל ואז בטון הכי גננתי / אמהי שלי נזפתי בו ב "תיזהר חמוד" ואז שניה אחרי זה החלקתי בעצמי. שיעור קטן לאיזון האגו זה תמיד בריא.

לאורך כל העלייה לא ראינו אפילו תורמוס אחד ואם לא הייתי למודת ניסיון מהפעם הקודמת – הייתי כנראה מתבאסת ממש. העניין עם התורמוסים הוא שהם כולם ממש ממש למעלה, בפסגה. ככה שאם חשבתם לחסוך לעצמכם את הטיפוס, אתם יכולים לשכוח מלראות את אותו פרח סגול ויפיפה.

הפעם, מאחר והגענו באמצע מרץ, פריחת התורמוסים רק החלה והיו פחות פרחים ממה שראינו כשביקרנו שם בתחילת אפריל. לכן נראה לי שהזמן האידיאלי לטייל שם זה ממש סוף מרץ ותחילת אפריל.

אחרי שהיכולת לחזור לנשום רגיל חזרה אלינו ואחרי שניגבנו קצת את הזיעה שממש הזכירה לי כמה שאני לא מתגעגעת לקיץ, הצטלמנו וצילמנו כמה תמונות. רק כשחזרנו כבר הביתה ועברתי על התמונות מהטיול, גיליתי שהבן שלי בטעות הצליח לכרות לי את הראש באחת התמונות.... קחו לכם רגע....

ולא, הוא לא השתמש בשום אפקט. זה כישרון טבעי נטו.

לקח לנו כ 40 דקות לעלות ולרדת, אבל אם בא לכם, אז יש מסלול הרבה יותר ארוך.

התכנון המקורי, אחרי גבעת התורמוסים, היה לאכול ב "ברבהר" – מסעדה שנמצאת על פסגה של הר אחר בחניון נחל קטלב, סמוך לפארק עצמאות ארה"ב. ביקרנו בה לפני מספר שנים והחוויה שזכורה לנו משם הייתה מאוד חיובית. קודם כל הנוף. רק בשבילו שווה להגיע לשם. המסעדה נמצאת ממש על פסגה וממנה נשקף נוף מהפנט של הרי יהודה. שנית האוכל שאמנם המבחר הטבעוני שם היה מצומצם, אבל מה שהיה – היה ממש טעים.

בדרך התלבטנו מאוד אם לנסוע למסעדה, כי מצד אחד לא היינו רעבים עדיין, אבל מצד שני לא התחשק לנו עדיין לחזור הביתה. בסוף כן נסענו ות'אמת מזל שלא היינו רעבים. כמות האנשים שהייתה שם, הייתה יכולה לאכלס אצטדיון שלם. לא היה שום סיכוי לתפוס שם מקום, אלא אם כן היינו מחכים איזה שעתיים – שלוש ככה בתור. ניצלנו את העצירה במסעדה בשביל צרכים אחרים (אלה עם הדלת שעליה מצוירים אישה או גבר) ופנינו חזרה הביתה.

את המסעדה גילינו לפני כמה שנים, אחרי שעשינו טיול מדהים באזור. אני לא ממש זוכרת פרטים, אבל שווה לבדוק בגוגל "נחל קטלב" ולראות איזה מסלולים יש שם. מומלץ ביותר.

קצת לסיכום:

היה לנו יום טיול נהדר, גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת המקומות שהיינו בהם. כמו בהרבה מן המקומות בארץ, גם לחורבת חנות והמסלולים שבאזור כדאי להגיע החל מסוף סתיו ועד מאי ככה. אחרי כן כבר חם מדי להסתובב שם. מה גם שכל היופי של המקום זה הטבע ששם. טבע שגווע לאיטו בקיץ וקם לתחייה רק עם בוא הגשמים.

לגבי גבעת התורמוסים, אף על פי שהטבע שם יפה גם ככה, הייתי בכל זאת מתזמנת את הביקור לתקופה שבה יש פריחת תורמוסים. שזה מאמצע מרץ עד אמצע אפריל בערך (כדאי להתעדכן בכל מיני אתרים שיש בהם דיווחי פריחה, כגון אתר "טיולי")

שני המסלולים מתאימים למשפחות עם ילדים קטנים וספורטיביים. העליות הן לא קשות, אבל מצריכות בכל זאת מאמץ שעלול להיות קשה לילדים שלא מורגלים להליכה מרובה.

אני רוצה להודות לכל מי שקרא ומאחלת לכם טיולים מלאי חוויות נהדרות.

אם מישהו רוצה להתייעץ או סתם לחלוק דעה, עצה או חוויה משלו מוזמן בשמחה להגיב על הפוסט.

 לפוסטים נוספים על הטיולים שלנו בחו"ל או בארץ , מוזמנים להיכנס לבלוג שלי באתר “למטייל" –

  http://bit.ly/35kCKm0

נתראה בטיול הבא