בין בידוד לבידוד ואחרי הכנה מדוקדקת מראש שחוץ מתכנון המסלול, כללה בעיקר לא לשלוח את הילדים למסגרות בשבוע שלפני הטיול. יחד עם תפילות שאני בעצמי לא אכנס לבידוד – הצליח לנו!!! אמנם קיבלתי הודעה על כך שאני צריכה להיכנס לבידוד, אבל זה היה כשכבר היינו בדרך הביתה מהטיול. אז ננה בננה לך קורונה – את הטיול שלנו עשינו!
הפעם היעד היה שמורת נחל חרמון שכלל בתוכו את מפלי בניאס, ארמון אגריפס, מקדש פאן ולקינוח את מבצר נמרוד המרהיב. כל מקום ומקום שהיינו בו גרם ללסת שלנו להישמט. כל אחד מהסיבות שלו.
התעוררנו בבוקר הטיול ליום מושלם, שמשי וקריר. מן הימים האלה שזה פשוט חובה מוסרית לצאת מן הבית ולנשום קצת אוויר של טבע ארצישראלי מרהיב. הפעם הצטרפה לטיול שלנו גם הבת האמצעית שלי, בת ה 14 – זאת שעל פי הגדרתה "שונאת לטייל בטבע". אל תשאלו איך דווקא אצלי יש ילדה כזאת, אני בעצמי לא ממש מצליחה להבין. הסיבה להסכמתה לבוא לא נבעה משינוי גישה או רצון עז לבלות עם המשפחה שלה, אלא בגלל ששיחדנו אותה (לא בכסף). יחד איתה בא גם אחיה הקטן, בן ה 12 וכמובן אני ובן זוגי/הגרוש/השותף לדירה ולגידול הילדים.
הדרך שארכה שעתיים והורידה מחשבון הבנק שלנו קרוב לארבעים ₪ בכביש שש. הייתה תנועה די ערה על הכביש, אבל לא נתקלנו בפקקים. כמו שכבר ציינתי פעם - הנוף שנשקף מחלון הרכב הוא מרכיב לא פחות חשוב בטיול, מאשר היעד אליו נוסעים. בעונה הזאת גם מכביש מהיר אפשר ליהנות משדות ירוקים, לראות בתים מסקרנים ופרחים שמתחילים כבר לבצבץ בכל פינה.
הדבר המרשים ביותר שראינו, כזה שאילץ אותנו לעצור מיד בצד כדי לצלם את זה – זה החרמון המושלג.
הוא ליווה את חצי שעת הנסיעה האחרונה שלנו וגרם לכולנו לקולות התפעלות ולהעלאת זיכרונות מיאשי המושלגת בה ביקרנו לפני מספר שנים. על הטיול ההוא ניתן לקרוא בפוסט שהעליתי אז:
https://www.lametayel.co.il/posts/gw8vp8
ביקור שהותיר חותם די רציני על הילדים והכניס בי חשש כנה שכשהם יגדלו הם כנראה יחליטו לעבור לארץ מושלגת כלשהי הרחק ממני. מעניין אם העובדה שהילדים החליטו לדבר בינם לבין עצמם באנגלית היא חלק מאותה תוכנית סודית ?
שמורת נחל חרמון
קצת כמו "גן לאומי בית גוברין" בו ביקרנו שבועיים לפני הטיול הזה ועליו אפשר לקרוא כאן:
https://www.lametayel.co.il/posts/d42kgp
גם שמורת נחל חרמון מחולקת לשני חלקים שיש ביניהם מרחק שמצריך מעבר ברכב או הליכה מרובה ברגל (למי שקצת יותר ספורטיבי ובכושר)
אנחנו חנינו בחניון "מפלי בניאס". רכשנו שם את הכרטיסים וקיבלנו את הפלייר הזה של רשות הטבע והגנים. כזה שגרם לכולנו לעקם את הצוואר בזמן שאנחנו מנסים להבין איפה אנחנו במפה ולאן אנחנו צריכים ללכת. משהו שבהמשך התגלה כפחות קריטי כי יש שילוט לאורך כל הדרך.
היעד הראשון שלנו היה מן הסתם –
מפלי בניאס
אני חושבת שפשוט בלתי אפשרי לתאר את היופי של המקום. הפעם האחרונה שביקרתי שם הייתה לפני יותר מעשור. באיזה סופ"ש נדיר שאחיינית של מי שלאותו זמן נתון נקרא בשם "בעלי" בלי כל הקווים האלכסונים, הסכימה לשמור על הילדים ונסענו לבד. מאחר וכמו שאמרתי, היה זה אירוע זוגי נדיר ביותר (אולי, אם הוא לא היה כזה נדיר, לא היינו מוצאים את עצמנו גרושים כמה שנים אחרי) לא יכולתי לדעת אם ההתפעלות מהמקום הייתה בגלל שהוא באמת כל כך יפה או פשוט בגלל שסוף כל סוף היה לנו סופ"ש רומנטי לעצמנו.
אז עכשיו אני גאה להכריז שלאותו סוף שבוע לא היה שום קשר לזוגיות הדועכת שלי והמקום הוא לא רק יפה, אלא מרהיב, מדהים, מטורף או כל שם עצם אחר מפוצץ שתרצו לתאר אותו. אם מישהו יעיר אותי משינה וישאל אותי מה המקום הכי יפה בארץ, התשובה שלי תהיה מפלי בניאס (ואגרוף עצבני כי מי לעזאזל מעיר מישהו משינה בשביל שאלות כאלה).
כל ההתלהבות שלי היא לא ספציפית מהמפל, אלא גם מהדרך לשם. גשרוני עץ שנמתחים סביב הר
, לצד נחל ששוצף וקוצף לאורך כל הדרך.
לא יכולנו שלא להשוות את זה לשמורת טבע בה ביקרנו בקיץ האחרון בגרמניה בשם קניון Breitachklamm. (עליה אפשר לקרוא כאן: https://www.lametayel.co.il/posts/eqm8yg
כזאת שמפורסמת בכל העולם בזכות יופייה ואילו אנחנו מצאנו אחת לא פחות יפה כאן בארץ הקטנה שלנו.
אז אחרי שהבנתם שהתגובה שלי הייתה כמו של ילדה קטנה שקיבלה חד קרן במתנה ליום הולדת, הבת האמצעית שלי עשתה את המסלול עם פרצוף חמוץ, בערך כמו אם היו לוקחים את החד קרן לאותה הילדה. היא הצליחה לשמר את הפרצוף הזה לאורך כל הדרך עם רטינות על כך שהיא שונאת לטייל. באמת, זה ממש כישרון דרמטי מבוזבז אצלה.
הסדקים במסכת האדישות החלו להופיע כשהגענו למפל. איכשהו אפילו היא לא הצליחה יותר להעמיד פנים אל מול זרם המים העוצמתי במקום קסום זה. המפל אמנם לא גבוה במיוחד, אבל משהו בו נחרט בלב וגרם לנשימתי להיעתק. תוסיפו לזה את הקשת שיצרו קרני השמש והרסיסים ותקבלו סט מתוך אגדת פנטזיה.
משם חזרנו לרכב בדרך שרובה בנויה מעליה במדרגות.
הטיפוס לא היה קשה במיוחד וגם הוא טבל כולו באותו נוף קסום של השמורה.
משם נסענו לחלק השני של הגן הלאומי שמתחיל מחניון מעיינות. שם זה דווקא כן היה הביקור הראשון שלי, אבל בטח לא אחרון.
מקדש פאן
לא, לא מהמילה האנגלית fun, למרות שאני יכולה להבין לגמרי איך זה משתלב. מדובר באל מהמיתולוגיה היוונית "פאן". זה שאולי אתם זוכרים מספרי "נרניה" בעל רגלי העז ופלג גוף עליון של בן אדם. פאן הוא אל הרועים ועיקר עיסוקו על פי הסיפורים העתיקים זה מסיבות פרועות עם נימפות יער – כלומר לעשות הרבה fun.
המקדש הוא מערה חצובה בסלע עם תבליטים שנחרטו שם, רחבה גדולה ושרידים שונים מאותו מקדש. בכל מקום יש שלטים שמסבירים מה זה מה והיה ממש מרתק להסתובב שם, לקרוא ולהפעיל את הדמיון.
טוענים שבעבר היה שם את הפסל של האל. מאחר והפסל נעלם כבר מזמן, הבן שלי החליט לתקן את העוול הנוראי.
משם... אני מודה שהלכתי קצת לאיבוד בחוברת של רשות הטבע והגנים.
אנחנו פשוט חזרנו כמה מטרים לכיוון החניה ולקחנו את השביל הימני שהוביל אותנו עד לתחנת קמח ישנה. גם כאן חלק מן הדרך הייתה על גשרוני עץ פסטורליים כשהנחל מלווה אותנו בנאמנות לאורך כל כולה.
כשנגמרו גשרוני העץ, התחיל שביל חצץ שרוצף בעלי שלכת אדמדמים או זהובים. באזור הזה גם לא היו כמעט אנשים, אז כל היופי הזה היה רק בשבילנו.
בשלב הזה אותה התעלות רוח שאני מרגישה בשנייה שכף רגלי דורכת על שביל בטבע סוף סוף הדביקה גם את הבת הקוטרית שלי. היא התחילה לחייך, לדבר ואפילו הסכימה שנצלם אותה. זאת בתנאי שאני לא מעלה את התמונות שלה, אז תצרכו לסמוך על המילה שלי שגם היא הייתה שם.
אחרי הליכה מהנה הגענו לתחנת קמח ישנה. בתוך התחנה יש תצוגה של כמה כלים חקלאיים, אבל זה ממש לא השוס של המקום. מצאנו אוכל! ולא סתם אוכל - אוכל טעים!
ממש צמוד לתחנת הקמח יש דוכן שמוכר פיתות עם לאבנה, חומוס, עלי גפן ועוד. לצד הדוכן עמד טאבון ואישה מבוגרת הכינה וחיממה עליו את הפיתות.
לקחנו פיתה עם שוקולד, פיתה בלי כלום ופטאייר ממולא בתרד. הכל היה פשוט מעולה. התיישבנו על סלע מול תחנת הקמח, מה שסיפק לנו גם אחלה נוף לארוחה המאולתרת בטבע.
זוהי הפעם הראשונה שאכלתי פטאייר שהיה פשוט אלוהי. אני מודה שאני לא סגורה שהמילוי היה אכן תרד. הוא הרגיש לי יותר כמו עלי חובזה, אבל מניסיון עבר – טעים לא פחות. בכל מקרה, גם אם זה חובזה וגם אם זה תרד – זה היה פשוט מעולה!!! מומלץ בפה מלא... רוק.
משם אפשר לחזור לחניון המעיינות או להמשיך למסלול הסגול אל עבר ארמון אגריפס. אנחנו בחרנו את האפשרות השנייה. ההליכה היא לא קשה והמסלול כולו עד החניה בה חנינו לקח כ 40 דקות. אחרי מספר דקות הליכה על השביל הפסטורלי ציפתה לנו הפתעה - שני מפלים קטנים ויפיפיים.
משם, אחרי עוד כמה צעדים כבר הגענו אל הריסות של מה שהיה בעבר ארמון אגריפס. נשאר מספיק ממנו כדי לאפשר לדמיון לבנות את הארמון מחדש.
בסך הכל היה מעניין להסתובב שם. קצת פחות מעניין היה להתעכב, כדי לאפשר לבן זוגי חובב העתיקות לחפש מטבעות עתיקים. כאלה שעובדי רשות הטבע והגנים או אלפי המטיילים שעוברים שם כל יום לא מצאו. נחשו מה? גם הוא לא מצא והמשכנו בדרכנו. בסוף המסלול, ממש מול החניה, ניצב לו מגדל פינה ששוחזר במלואו והוא מהווה סיום מושלם לביקור בגן הלאומי.
משם נסענו אל:
מבצר נמרוד
השעה כבר הייתה לקראת שלוש והשומר בכניסה הזהיר אותנו לצאת משם עד ארבע. המבצר יושב על הר ומשקיף על כל הסביבה, כולל החרמון המושלג. אם תרצו תמונות נוף – זה המקום המושלם בשבילן.
המבצר עצמו שוחזר עד כמעט שלמות. יש בו המון מעברים תת קרקעיים, בריכה תת קרעית
ולא מעט חדרים לבקר בהם או להבהיל את אמא למוות.
גם שם ישנם שני חלקים או יותר נכון שני מבצרים. בגלל שלא היה לנו כמעט זמן, אנחנו התמקדנו בזה שקרוב יותר לכניסה ולא הלכנו אל המבצר השני.
אני יכולה להגיד בפה מלא ששעה של ביקור במקום לא מספיקה בכלל. קצת התבאסנו על הזמן הקצוב והחלטנו שאנחנו נקדיש לו את הכבוד הראוי ונבקר בו כמו שצריך בטיול אחר.
חזרנו לרכב כשהשמש כבר התחילה לדהות אל תוך שמי דמדומים.
עשינו עצירה קטנה בדרך בג'פאניקה בכרמיאל ומשם המשכנו הביתה. אני לא יודעת אם זה בגלל העיקוף שעשינו או בגלל השעה והפקקים, אבל אם הדרך הלוך לקחה לנו שעתיים, אז הדרך חזור הייתה כמעט שלוש וחצי שעות. הגענו הביתה אחרי השעה שמונה בערב מותשים, אבל עם חוויות שבתקווה יחזיקו אותי לעוד שבוע של בידוד.
קצת לסיכום:
שמורת נחל חרמון – כמו שכבר ציינתי – לטעמי זה המקום הכי מושלם בארץ. הביקור הקודם שלי במפלי בניאס היה בספטמבר, כלומר בשיא החום. ואני יכולה לומר שהמסלול היה נעים והטבע היה ירוק ושופע גם באותה עונה חמה ויבשה. כך שאתם יכולים לבקר שם בכל עונה וכנראה שיהיה לכם נעים. יש להירשם לביקור מראש דרך האתר של רשות הטבע והגנים. הכניסה היא בתשלום (תשלום אחד עבור שני חלקי הגן) וחינם למנויי מטמון. אני הייתי ממליצה לא להתפזר ולתכנן טיול יום רק בשמורה. יש מספיק מה לעשות שם ליום שלם.
מבצר נמרוד – בשביל ליהנות ובאמת לחקור את כל המקום דרושים לכך בין שעתיים לחצי יום. אני מניחה שבגלל המיקום הגבוה והצפוני – גם שם אפשר לבקר בכל עונה. המקום לא כל כך ידידותי לנכים או לעגלות ילדים, אבל אם הילדים כבר הולכים עצמאית (ולא מתבכיינים אחרי 10 מטר שהם רוצים ידיים), אז לגמרי מומלץ ללכת איתם.
בסך הכל היה לנו טיול מושלם, אם כי קצת לחוץ מדי בגלל הזמנים והצורך הבלתי נדלה הזה שלי לראות כמה שיותר. מקווה שהטיול הבא יתאפשר מבחינת מזג אויר ובידוד – לא יודעת מה משפיע יותר השנה על האפשרות לטייל.
אז תודה שקראתם. אם תרצו לקרוא עוד קצת על הטיולים שעשינו בארץ (או בחו"ל) ולקבל רעיונות – מוזמנים לבקר בבלוג שלי באתר "למטייל"
ונתראה בטיול הבא :)
