טיול חורפי במעיינות גיבתון ותל גזר
בחופשת חנוכה, רגע לפני שתמה לה שנת 2024 ועם תקוות גדולות ששנת 2025 תהיה טובה יותר אלינו מהשנה היוצאת, יצאנו לטייל. הטיול האחרון של השנה האזרחית, אחת הקשות שידענו. לכן, אותם רגעי חסד של טבע מתפרץ, אוויר צלול ונופים חורפיים הם כמו לגימת מים לנודד במדבר.
יום לפני הייתי בטוחה שזה אבוד. הגדולה שלי (בת ה 20) שאיתה הייתי אמורה לטייל הרגישה לא טוב והתחזית איימה בממטרים ושיטפונות. בבוקר הטיול אפילו נכנסתי להתייעץ עם החבר החדש שלי "chatGPT". גם הוא לא היה אופטימי במיוחד וטען שאם להתבסס על התחזית ועל העובדה שיש אזהרת שיטפונות בצבע כתום באזור גוש דן - לא מומלץ להוציא את האף החוצה.
אבל אז הגדולה התעוררה ודווקא הרגישה טוב. יחד איתה צצה גם השמש מבין עננים אפורים ואפילו הגרוש התקשר והחליט להצטרף לטיול. לכן, למרות אזהרות הבינה המלאכותית החלטתי שיש יותר מדי סימנים קוסמיים שמאותתים לי שהטיול הזה צריך לקרות. אם להקדים את המאוחר - צדקתי. לא הייתה אפילו טיפת גשם אחת ומזג האוויר היה מעונן חלקית ופשוט מושלם ליום של טיול בטבע.
המקום הנבחר לטיול הוא:
שמורת מעיינות גיבתון
וזה גם מה שצריך להקליד ב waze כדי להגיע לשם. מאחר והגרוש נהג, התאפשר לי סוף סוף ליהנות מהדרך והנופים. לעומת הטיול הקודם שהיה לפני חודש ובו חיפשנו קצת עשב עם זכוכית מגדלת, הפעם הקרקע כבר הייתה ארוזה בירוק עסיסי. בגלל שהסתיו עד כה היה אחד השחונים שהיו אי פעם העשב עוד לא הספיק לתפוס גובה, אבל אותם מרבדים ירוקים כבר הצליחו ברוב המקומות לכסות על פגעי הקיץ.
הניווט הביא אותנו עד לבית העלמין של מושב יציץ ושם החנינו את הרכב. הכניסה לשמורה היא דרך מנהרת בטון שעוברת מתחת לגשר. לפני שעברנו באותו מעבר תת קרקעי ראינו כתובות גרפיטי עליזות כמעין שער המפריד בין ממלכת האדס אפלה לממלכת נימפות וסאטירים מלאת החיים.
ההליכה הקצרצרה מתחת לגשר נתנה לנו תחושה שאנחנו אכן חוצים את ממלכתו הטחובה של אל המוות עצמו עד שמצאנו את עצמנו במין חורשת אקליפטוסים עם קצת ספסלים. אני בטוחה שאם לא התחזית המאיימת עמה התעוררנו, היינו רואים שם מגוון משפחות שהגיעו לעשות פיקניק. מרחק ההליכה לשם מהרכב הוא קצרצר וזה בהחלט מקום נעים להתפרס בו לכמה שעות.
ממש לצד החורשה נח לו סלע עצום עם הכיתוב "שמורת טבע מעיינות גיבתון"
ומשם מתחיל שביל כורכר שנמתח לצד מסילת רכבת מגודרת. מן הצד השני ליווה אותנו נוף הצבוע בצבעי תחילת החורף. אחרי הליכה קצרצרה השביל התחיל לטפס כלפי מעלה. העלייה לא הייתה קשה במיוחד, אפילו עבור כאלה ששכחו מה זה כושר. אחרי כמה דקות כבר עמדנו בפסגה של:
תל מילוט
זהו תל מקראי שבעבר, כאשר נעשו בו חפירות ארכיאולוגיות, מצאו בו 26000 מטבעות ברונזה. אני מודה שבאותו הרגע הייתי שמחה אם היה לי גלאי מתכות. איזה סיפוק זה היה יכול להיות למצוא מטבע עתיק אותו פספסו הארכיאולוגים, גם אם היינו נאלצים להיפרד ממנו לטובת רשות העתיקות.
מן התל יש נוף מדהים של 360 מעלות. הוא משקיף על תל אביב, ראשון לציון, רחובות, מבצר לטרון ועוד. ממרחק כזה מבצר לטרון נראה כמו ארמונה של היפיפייה הנרדמת, כולו עטוף סביב ביער עבות. גם הנוף הקרוב היה מהמם ביופיו והוא השקיף על שמורת מעיינות גיבתון עצמה.
השמורה לא גדולה וכולה בנויה סביב אגמון קטן וקסום המוקף בצמחיית נחלים כסופה ומלחששת ברוח. כמעט כאילו הקנים משוחחים בינם לבין עצמם בשפה המובנת רק להם. למרות שברוב המקומות בארץ הירוק כבר השתלט על הקרקע, לא כך היה המצב באזור האגמון. העשבייה הגבוהה והפריכה עוד החביאה תחתיה את העשב התינוקי שרק יצא אל העולם.
בנוסף לנוף, בתל מילוט יש גם פינת ישיבה מזמינה מול כל היופי הפרוס תחתיו. עוד מקום מושלם לעצירה ולפיקניק.
משם המשכנו עם השביל שהפעם ירד מטה ולקח אותנו הלאה לצד אותה צמחיית נחלים שצמחה לגבהים עצומים. ממש הרגשתי איך זה להיות נמלה אל מול אותם קנים המתנשאים אל על.
אחרי כמה דקות הגענו לגשר ברזל שתלוי מעט מעל הקרקע, מה שאפשר הליכה נוחה ויבשה גם בימים שאחרי גשם. הגשר מוקף כולו גם כן באותה צמחיית נחלים צפופה וההליכה בו חווייתית ונעימה.
כשהתקרבנו לקצה הגשר נגלה לפנינו מגדל התצפית של השמורה.
מדרגות לולייניות העשויות ברזל לקחו אותנו כמה קומות מעלה. העלייה בהן הייתה קצת יותר מאתגרת, בעיקר בגלל שהרגשתי כמו סביבון המטפס כלפי מעלה, אבל בסופו של דבר זה לא שונה מלעלות כשתי קומות ברגל.
מלמעלה נפרס הנוף של השמורה, הפעם ממבט הרבה יותר קרוב מאשר מתל מילוט. בעצם אפשר באמת להתרשם מן האגמון רק ממגדל התצפית. השמיים המעוננים הוסיפו לאגם תפאורה דרמטית במיוחד והרוח ששיחקה בקני סוף מזגה עוד קצת דרמה לנוף.
משם השביל המשיך עד לחורשת אקליפטוסים נוספת עם שולחנות פיקניק
ונדנדות מאולתרות העשויות בולי עץ. לא התאפקתי מלדגום אותן. למרות שהחבלים שהחזיקו את הנדנדה נראו כאילו הם עוד רגע מסיימים את חייהם הדקים, הם הצליחו להחזיק אותי יחד עם כל הסופגניות שאכלתי בחנוכה.
הדרך חזרה לרכב שוב עברה ליד מסילת רכבת ואחרי הליכה של בערך עשר דקות כבר חזרנו לחניה. סך הכול כל המסלול, כולל תל מילוט והמגדל תצפית לקחו כשעה וחצי.
לכן, הרגשנו שלא הספיק לנו, אז בדקתי איזה מקומות נוספים יש בסביבה וגיליתי שהאתר הקרוב ביותר היה:
תל גזר
הגענו אליו אחרי נסיעה קצרה שאורכת קצת פחות מרבע שעה. הדרך לשם עברה לצד שדות חקלאיים שלאותו זמן נתון התפקעו מיבולים. ביניהם שדה חצילים מרשים ביותר שלא התאפקתי מלעצור ולצלם
פרדס עם תפוזים זהובים המפיץ ניחוחות הדריים מענגים
וצברים שתחמו את הכביש לכל אורכו, מתפקעים מפירות מתקתקים וקוצניים
בעברה הרחוק תל גזר הייתה עיר תוססת ומלאת חיים שישבה במיקום אסטרטגי בין ירושלים לבין הים. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת שם. טיילתי בתל גזר לפני כחמש שנים. הייתי פשוט המומה עד כמה האתר התפתח.
חשוב לי לציין שלעת כתיבת שורות אלה, האתר סגור למבקרים. אנחנו שמנו לב לשלט שמודיע על כך רק אחרי שכבר טיילנו שם וחזרנו לרכב. האתר כולו בשיפוצים ואין ספק שהוא עומד להיות מרשים אף יותר ממה שחווינו. אם אתם רוצים להגיע לשם, אז לפי השלט עבודות התחזוקה והשיפוץ עתידים להסתיים באזור פברואר 2025.
מן החניה יש שביל נוח שמטפס אל התל. גם אותו אפשר לצלוח בקלות. הוא מוביל עד לתצפית על השרידים הארכיאולוגיים מלמעלה. בגלל עבודות השחזור שנעשות על המקום כבר אפשר היה להבחין שהשרידים נראים הרבה יותר מוחשיים מאשר מלפני 5 שנים.
היה מעניין להסתובב ביניהם ולקרוא קצת על המקום. מסתבר שיש שם 26 שכבות שמייצגות תקופות התיישבות לאורך ההיסטוריה.
דבר נוסף שהיה מסקרן מאוד לחקור שם, במיוחד אם תגיעו עם ילדים זה את מפעל המים. מדרגות ברזל הובילו לכניסה לפיר תת קרקעי רחב. המדרגות המשיכו לרדת לתוך הפיר העצום ונבלעו בתוך החשכה. ציוצי עטלפים נשמעו עוד לפני שהגענו לפיר עצמו והיוו פסקול די מצמרר להליכה באותה מנהרה חשוכה.
אני מודה שאנחנו קצת חששנו להעמיק פנימה. עוד מאז שהייתי קטנה יש לי אהבה גדולה לעטלפים המלווה בפחד, אחרי שסיפרו לי שעטלפים אוהבים מאוד להיתפס בשיער (דבר שכמובן לא נכון, לפחות החלק של "אוהבים".) כך שאם מוסיפים לזה את העובדה שהיינו שם לבד לגמרי זה הוביל להחלטה לא להיכנס עמוק פנימה. הסתפקנו בירידה בכמה מדרגות עד שרעש העטלפים הפך למחריש אוזניים וגל ריח של הצואה שלהם תקף את האף.
משם כבר פנינו חזרה לכיוון הרכב. היינו בתל גזר גם כן באזור שעה, שעה וחצי.
לסיכום:
ממליצה בחום לשלב את שני המקומות האלה יחד לטיול מושלם של יום מלא חוויות. שני המסלולים מתאימים לכולם, אבל לא ממש נגישים לעגלות. הזמן המומלץ לביקור הוא בכל אחת מעונות השנה, כל עוד לא חם מאחר והשבילים חשופים לחלוטין לשמש.
מקווה שעזרתי עם עוד רעיון לטיול מהנה.
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא 😊