שבועיים אחרי הטיול הקודם אותו עשינו עם עוד זוג חברים – הגיע יום שבת. ויחד איתו גם הרגע המפחיד הזה שבו הבנתי שאת הטיול הנוכחי אני עומדת לבלות רק עם בן זוגי. החברים לא יכלו לטייל איתנו השבוע. שני הילדים הקטנים לא רצו והגדולה הבריזה ברגע האחרון לטובת החברים שלה (אני לגמרי יכולה להבין אותה. גם אני בגיל 16 לא הייתי מחליפה טיול עם חברים לטיול עם הורים).
אחרי התארגנות קצרה והמתנה ארוכה לגברת בת ה 16 שהודיעה – ברגע האחרון ממש – שהיא לא באה, יצאנו לדרך רק שנינו. מוזיקה ששנינו אוהבים התנגנה לה ברקע. שתי בירות בצידנית והזדמנות מצוינת בשבילי לשבות אותו לשיחה מבלי שהוא יוכל להימלט תחת תירוץ כזה או אחר.
את רוב הדרך הלוך העברנו בסיכום של כל מיני ענייני יום יום כמו איזה מתנה לקנות לגמד ליום ההולדת שלו, איזה מתנה לאמא שלי, ענייני כסף מעיקים ועוד ועוד... דווקא מסתבר שזה ממש מועיל הקטע הזה של לנסוע לבד.
בשלב מסוים התחלנו להבין שלפני הצהריים אנחנו לא נגיע לשם. ה waze הוסיף עוד ועוד זמן, ככה שבסופו של דבר הגענו ליעד הראשון שלנו שלוש שעות אחרי שיצאנו מהבית (דרך שהייתה אמורה לקחת לא יותר משעה וחצי). - ראו הוזהרתם.
העניין הפקוק הזה גרם לי להרהר בשנית לגבי שעות היציאה המאוחרות שלנו מהבית. לצורך ההמחשה – הפעם יצאנו בשעה 10:30.
בטיול הזה ביקרנו בשני מקומות שתכף אפרט עליהם:
נחל תבור – מומלץ, מומלץ, מומלץ.
ודרך נוף שמורת צבאים – מסלול נהדר לעצלנים שלא בא להם ללכת ברגל.
נחל תבור
את הטיול הזה תכננתי לפני שנה בדיוק. הוא היה האחד שהתפספס בגלל שהתחילה הקורונה והסגר הראשון נכנס לפעולה. אמנם היה רשום לי שנראה תורמוסים, אבל לא ראינו ואני כבר לא ממש זוכרת מאיפה נלקח המידע הזה. בכל מקרה, המקום שאליו הגענו לא נזקק לשום תורמוס כדי לקשט אותו – הוא היה מספיק מרהיב גם ככה.
ה waze לקח אותנו לחניה מסודרת שבה מתחיל המסלול או אולי נכון יותר לומר – מסלולים. יש שם מפות עם פירוט של כל המסלולים שניתן לעשות באזור. בנוסף אליהם היה שם גם רכב מסחרי גדול של רשות הטבע והגנים שבו אפשר לברר על האזור, לקנח בארטיק או לקנות כובע, אם שכחתם אחד בבית.
אם היה חיסרון אחד במקום הזה, אז זה עומס המטיילים שהיה שם. ברצינות, ממש נוצר שם פקק תנועה לאורך השביל. אני חושבת שזה אחד המקומות ההומים ביותר שהיינו בהם אי פעם. לא יודעת אם זה בגלל הפופולריות של המקום או סתם מזל נאחס שמתייחס לאותה שבת ספציפית.
עוד לפני שהתחלנו את המסלול הבחנו בסוס או חמור שנשנש לו עשב להנאתו. כשהתקרבנו, עדיין לא הצלחנו להכריע במי מדובר. היה לו מבנה גוף בינוני, צבע של סוס, זנב של סוס ופרצוף של חמור. במשך מספר דקות ניסינו להכריע בסוגיה הרת גורל זו, אבל בסוף התייאשנו והלכנו לכיוון המסלול. אחרי שבדקתי בגוגל – הבנתי שהיה מדובר בפרד (הכלאה בין חמור לבין סוס). כאן זה המקום להגיד תודה ללארי פייג' וסרגיי ברין שהמציאו את גוגל. הם חסכו לי הרבה לילות ללא שינה.
מזג האוויר היה אביבי ונעים. שמש זרחה בשמיים ואחרי מספר צעדים על המסלול האדום שמוביל לנחל, כבר התקלפתי מהסוודר שהיה עלי. כעיקרון, אני קצת מתביישת להודות, אבל אנחנו לא התעכבנו לקרוא את המפה ופשוט יצאנו לדרך במן מנטרה של "יהיה מה שיהיה, לאנשהו כבר נגיע".
ואכן הגענו לירידה עצומה, שהובילה (איפשהו שם בסוף, אחרי אלוהים יודע כמה זמן) לנחל שזורם למרגלות ההר עליו חנינו.
כשאין לי מילים לתאר את היופי של המקום, אני מסתפקת בתמונות וככה אעשה גם עכשיו כי באמת ששום מילה כתובה לא יכולה לתאר עד כמה המקום הזה מהמם.
ולא, לא ראינו שם איזשהם פרחים נדירים, מפלים או כל מיני "קישוטי טבע" אחרים וייחודיים, אבל הטבע הפשוט שהיה שם היה עוצמתי כל כך ויפה כל כך שבאמת שזה לא היה חסר.
מאחר ובן זוגי מתעב שמש וכל הצצה אחורה גרמה לנו להתכסות בזיעה ולא בגלל החום, אלא בגלל המחשבה שנצטרך בסוף לעלות את כל זה חזרה – איפשהו באמצע הדרך עצרנו ועשינו חושבים. החלטנו שאנחנו לא ממשיכים לרדת לנחל, אלא חוזרים ומנסים איזו התפצלות דרכים שראינו בדרך ולא פנינו בה.
חזרנו על עקבותינו והתחלנו ללכת על המסלול הירוק הפעם. כעיקרון אם אתם מתחילים מהמסלול האדום, אחרי הליכה של כמה דקות אתם כבר תראו את השביל מסתעף שמאלה אל המסלול הירוק. מסתבר שזה המסלול המשפחתי הקצר והידידותי יותר לעצלנים.
השביל כולו עובר על צלע הר עד שמגיעים לתצפית. לאורך כל הדרך יש נוף נהדר שנפרסים תחתינו.
תחילה זה רק השטיח הירוק והקטיפתי שעוטף את ההרים ובהמשך רואים גם את נחל תבור עצמו ולאורכו, בגודל נמלים, את המטיילים הלא עצלנים.
לאורך השביל יש גם כמה סלעים, ממש מעל התהום, שאפשר לנוח עליהם (אם אתם לא סובלים מפחד גבהים) או סתם לעמוד עליהם ולבחון חרקים, כמו שאני עשיתי.
אנחנו את המנוחה שלנו עשינו בתצפית המדוברת על שם אורן ליפשיץ שמציעה כמה פינות מוצלות ומשטחים לשבת עליהם. משם אפשר להשקיף על האזור ועל הר תבור.
אחרי מנוחה קצרה, פנינו אל שביל כחול שהמשיך על צלע ההר, עד שהוא לקח אותנו אל דרך עפר רחבה עליה פגשנו אינספור טרקטורונים וג'יפים. הדרך הזאת, שהיא לא קצרה, הובילה אותנו חזרה אל החניה.
אחרי שחזרנו לרכב, גילינו שבסך הכל הלכנו קרוב לשעתיים (אם כוללים גם את הניסיון, הדי מיותר יש לומר, ללכת קודם במסלול האדום).
משם נסענו ל:
דרך נוף שמורת צבאים
הדרך מתחילה כ-50 מטר לפני הכניסה לקיבוץ רמת צבי, בכביש 717 שמתפצל מכביש 71 (הכביש לבית שאן). יש שילוט בכניסה: "שביל נוף / גבעת המורה/ רמות יששכר/ לזכרו של עובד דרור"
זוהי דרך נוף שעושים עם הרכב עם עצירות קצרות בחורשות זעירות ותצפית מהממת אחת. הנסיעה היא על כביש שכנראה בעבר היה סלול וכיום נותר בו רק זכר רחוק לאספלט שפעם כיסה אותו. רוב הדרך היא דרך עפר, אבל עבירה בהחלט לכל רכב פרטי. הנופים שליוו אותנו באותה הדרך היו תחילה של שדות חיטה
ואחר כך של שדות בר רחבים שהיו בשיא שלהם. שוב - המון המון ירוק עליז ופרחים צהובים מכל מיני סוגים.
שמנו מוזיקה, פתחתנו חלונות לרווחה ולגמנו מהבירות שהבאנו איתנו. התענגנו על הנסיעה האיטית ואפשרנו לעיניים לשבוע מהנוף הרענן.
העצירה הראשונה הייתה ב:
בריכת תל יוסף
מאגר מים קטן ומגודר כולו שמשמש להשקיית השדות הסמוכים.
לידו יש ספסלים ותצפית חמודה על האזור. בדיוק ממול הונח סלע ענק ועליו כיתוב שאיכשהו הרגיש לי מאוד מתאים לטיול הזה.
משם עברנו דרך מספר חורשות מיניאטוריות. כל כך מיניאטוריות שבחלקן היו אולי שולחן או שניים לשבת בהם וכולן אוכלסו על ידי מטיילים, כך שלא עצרנו שם.
איפשהו באמצע הדרך בן זוגי הצליח אפילו לתפוס תמונה של נשר.
אני לעומתו הצלחתי לתפוס תמונה של דבורה על פרח "גדילן מצוי".
(אם היינו עושים תחרות, ברור לי שהוא היה מנצח אותי פה).
בשלב מסוים אל נוף השדות הצטרפו גם מטעי בננות. אני והסקרנות שלי הובילו אותי ללכת ולבדוק את הנושא. מסתבר שלמרות העונה, היו שם אינספור בננות קטנטנות וירוקות שרק המתינו להבשיל.
איפשהו לקראת סוף המסלול, הגענו ליעד האחרון –
מצפה יוס ודוד
ניתן לעלות בגרם מדרגות על מין במה עשויה מתכת ומשם להשקיף על כל היופי של האזור. בהחלט סיום הולם ליום מושלם.
אחרי התצפית, הדרך המשיכה עוד קצת עד שהתחברנו חזרה אל כביש בינעירוני.
משם נסענו לאכול. ולא, הפעם זה לא לווה בניסיון אקרובטי לאזן את קופסאות הטייק אווי על הברכיים בישיבה על ספסל. ישבנו פיזית במסעדה!! אני חושבת שזה הרגע שהרגשתי יותר מכל איך החיים סוף סוף התחילו לחזור לאיזשהו מסלול שפוי.
המסעדה בה ביקרנו נקראת:
"יקינטון נודלס בר"
והיא נמצאת בבית השיטה בתחנת דלק.
אז יחסית למיקום הלא פסטורלי שלה, האוכל שם היה די טעים. תוסיפו לזה גם את היתרון האדיר של המיקום (המסעדה נמצאת ממש על הדרך, קרוב למקומות שהיינו בהם) ותקבלו ממני המלצה ללכת לשם. (רק אל תצפו לאוכל גורמה).
אני אכלתי איטריות אורז עם טופו, קרם קוקוס, קארי ירוק וירקות שהיה טעים למדי, אם כי האיטריות היו קצת קשות מדי לטעמי.
בן זוגי לקח פד-תאי טופו שהיה לו טעים, אבל טיפונת יבש.
אחרי שסיימנו לאכול ואחרי התייעצות קצרה עם ידידינו waze, הבנו שאם ניסע דרך כביש החוף, נגיע הביתה רק איפשהו לקראת הלילה. לכן בחרנו לחזור דרך הבקעה. דרך שקיצרה את זמן הנסיעה בערך בחצי.
לא פעם נסענו דרך שם. הנסיעה תמיד לוותה בחששות ביטחוניים ולמען האמת גם הנוף הקירח של הרים ערומים לא ממש הלהיב אותי, אבל הפעם ציפתה לי הפתעה. הבקעה כולה הייתה עטופה בירוק. לא היה שום זכר לאותו חום חדגוני שבדרך כלל שורר שם. את רוב הדרך (לפחות עד שהתחיל להחשיך) ביליתי עם עיניים פעורות וקולות התלהבות. אפילו הכרחתי את בן זוגי לעצור כדי לצלם (משהו שהוא בדרך כלל לא ממש שש לעשות). יש לציין שחזרתי לרכב במצב צבירה של ארטיק (לא יאומן כמה קר היה שם).
הביתה חזרנו אחרי שש בערב, אחרי טיול שהיה לא פחות ממושלם.
את המסלול של נחל תבור אני מניחה שאפשר לעשות בכל עונה, אם כי אני חייבת לציין שהוא כמעט בכלל לא מוצל ולכן נראה לי שעדיף לוותר עליו בקיץ.
דרך הנוף שעשינו הייתה בהחלט יפה, אבל כל היופי שלה זה העשב הירוק והפרחים. לכן מתאים לטייל שם רק בחורף ובאביב. בקיץ או בסתיו לא נראה לי שיהיה כל כך מה לראות שם.
מקווה שנהניתם לקרוא ונתראה בטיול הבא.
ואם בא לכם לקרוא עוד קצת על חוויות הטיולים שלנו בארץ או בחו"ל – מוזמנים להיכנס לבלוג שלי באתר למטייל http://bit.ly/35kCKm0
