עברו שלושה שבועות מהטיול האחרון שעשינו:

https://www.lametayel.co.il/posts/n01ey2

הסיבה העיקרית ש"שברנו את התבנית" של טיול כל שבועיים היא כי היינו עסוקים בחגיגות sweet sixteen לבתי הבכורה. ואם יש לכם ילדים בגיל הזה, אז אתם בטח מבינים שזה לא מסתכם בעוגת שוקולד עם סוכריות וכמה שירי יום הולדת במתכונת של משפחה גרעינית.

ולא, ממש לא השתגענו. אני נגד אירועים מנקרי העיניים. גם ערב שבו השארנו את הסלון שלנו לחבורה של מתבגרים עד אמצע הלילה עם המון בלונים, חטיפים וחששות כבדים, עשה את העבודה. תוסיפו לזה עוד ערב בנמל עם החבר'ה ושפע של מתנות וקיבלתי ילדה אחת שגדולה בשנה ומאושרת עד הגג.

הפעם את הטיול שלנו עשינו עם זוג חברים ושני ילדיהם. אותו הזוג אתו שרדנו את כל המסע הארוך בוייטנאם לפני שנתיים. על כך בפוסט נפרד:

https://www.lametayel.co.il/posts/4m714g

עקב לחץ מתון (או לא כזה מתון) מצד המשפחה השנייה, שעת היציאה נקבעה לתשע, למרות שהייתי מעדיפה לצאת הרבה יותר מאוחר מזה. כן, אני יודעת שהנסיעה ארוכה בטרוף (כשעתיים וחצי ללא עצירות), אבל אם למדתי משהו משנותיי כמטיילת סדרתית זה שבוקר נינוח ורגוע = טיול מוצלח יותר. ובאמת שמניסיון – זה לא כזה משנה אם יוצאים בתשע או באחד עשרה. בכל מקרה אצלנו, יום של טיול הוא יום שיכול להיות מוקדש אך ורק לטיול. כך שגם אם חוזרים בצהריים וגם אם חוזרים בערב – אין שום טעם לתכנן עוד תכניות כי אנחנו תמיד מגיעים הביתה עייפים ומוצפים חושית.

באותו הבוקר התעוררתי לבד לקול הציפורים. מול הבית שלי או לפעמים פיזית על החלון יש מלא בעלי כנף מכל מיני סוגים (אני גם רואה כל הזמן צפרים שמגיעים מכל קצוות הארץ כדי לתצפת על מה שקיבלתי במתנה, כאשר קניתי את הבית).הבנות התארגנו בזריזות ובלי יותר מדי פרצופים ואילו הבן שלי החליט לנסות שיטה חדשה שתשאיר אותו בבית מול מחשב. הפעם את שיטת ה "אמא, כואבת לי הבטן". אני מודה שזה כנראה עבד לו פעם אחת יותר מדי בבקרים של בית ספר (בעיקר כי סוף שנה עכשיו והייתי די וותרנית בתקופה זו על שעות הנוכחות שלהם במסגרות).

הפעם לא ויתרתי. הבאתי לו אקמול לכל מקרה והודעתי לו חד משמעית שהוא בא, גם אם יישאר באוטו כל היום. הוספתי לזה גם הסבר על כך שאני מעדיפה אותו חולה לידי, מאשר חולה לבד בבית, איפה שלא אוכל להשגיח עליו (למזלי על זה לא היה לו מה לומר ובהרבה יבבות הוא הועיל בטובו לנעול נעליים ולרדת אל האוטו).

אגב, אחרי כחצי שעה הוא כבר היה פיקס, עם המון אנרגיות וללא שום זכר לאותו כאב בטן מסתורי וכנראה מזויף. וכשאני אומרת המון אנרגיות, אז דמיינו נסיעה עם ילד היפראקטיבי ורעב.

אם הטיול הקודם היה צבוע כולו בלבן וצהוב על כל גווניו, הפעם הטיול שלנו נצבע בצבעי סגול מרהיבים. בפעם שעברה פגשנו בעיקר את אותם פרחים לבנים בצורת מטריה בשם גזר קיפח והעמודים הוורודים בשם חוטמנית זיפנית. הפעם כבר לא נשאר כמעט זכר אליהם ורוב הנוף היה של עשביה יבשה וזהובה, מנוקדת בפרחים סגולים ועגולים על גבעולים ארוכים.

אחרי חפירות באינטרנט גיליתי שמדובר בעצם בקוצים שפורחים בקיץ או בשמם המקצועי – "קיפודן" (מה נסגר עם האקדמיה ללשון העברית? סתם בשביל עוד המחשה קטנה – ידעתם איזו מילה עברית הם נתנו למושג "אנדרדוג"? תפסו חזק.... "דל סיכוי"... כן, כן, ברצינות).

כהרגלינו עצרנו במרכז יוקנעם שחלקו פתוח בשבת. המיקום שלו מחלק לנו באופן די מדויק את הדרך לשניים. חלק מן החבורה שלנו הלכו לאכול ארוחת בוקר בארומה וחלקינו הסתפקנו במשקה באבלס של:

b-fresh

https://b-fresh.org.il/

פרט לכדורי ג'לי פירותיים צפו מיד גם הבדלי הטעם בין המשפחה שלי לבין המשפחה השנייה. לנו היה מתוק וטעים ואילו להם זה היה מתוק מדי ומגעיל.

את המשך הדרך עשינו בנסיעה רציפה.

בערך כשהגענו כבר לצפון רמת הגולן, התחלף הנוף למשהו שהזכיר יותר את סוף מאי. הקוצים עדיין לא פרחו שם ובין העשב הצהוב והיבש הבחנו גם בשאריות של ירוק. נראה היה כי ידו הארוכה של הקיץ עוד לא לפתה שם את האזור לגמרי.

את הקטיף במושב אודם, אליו כיוונו פעמינו, הזמנו דרך גרופון במחיר של 15 ₪ לאדם. אממה הסתבר שיחד איתנו הזמינו לשם גם עוד כמחצית מתושבי מדינת ישראל. רק בשביל להגיע לחניה, נתקענו בפקק אדיר של עשרות מכוניות. איפשהו באמצע העמידה באותו פקק לא סימפטי החלטנו לבטל את השוברים ולנסוע לקטיף אחר אליו אנחנו מגיעים בשמונה השנים האחרונות:

"דובדבן חסן"

https://he-il.facebook.com/pages/category/Hospitality-Service/%D7%93%D7%95%D7%91%D7%93%D7%91%D7%9F-%D7%97%D7%A1%D7%9F-431266883574136/

המקום לא מוכר כל כך למבקרים ולרוב, כשאנחנו מגיעים, יש לא יותר מאשר עוד משפחה או שתיים שמבקרות שם. זהו עסק משפחתי בראשותו של חסן – גבר נעים הליכות ולבבי ממוצא דרוזי. כבר בכניסה יש פינות זולה וספסלי ישיבה. שולחן עץ ארוך ממתין לאורחים ועליו תמיד יש קנקן תה ריחני וקפה שחור חזק וטעים.

מאז ומתמיד אנחנו מתקבלים אצלו בחיוך רחב ונהנים ללגום מן המשקאות המהבילים בשיחה קלילה עם חסן או עם אשתו שלא פחות חביבה ולבבית.

לאחרונה הם אף פתחו במקום חדרי אירוח בביתני עץ מהממים. החדרים נראים מפנקים מאוד ואף על פי שעוד לא יצא לנו להתאכסן שם, אני בטוחה שהם מצוינים.

ברשותו מספר מטעים. המטע שבו נשארו עוד דובדבנים היה מספר דקות נסיעה ממקום האירוח ולשם הוביל אותנו בנו.

אין ספק שהדובדבנים של חסן הם הדובדבנים הטעימים ביותר שיצא לי לאכול. ישנם שני סוגים במטעים – דובדבנים אדומים ודובדבנים לבנים. שניהם זאת פשוט חגיגה לבלוטות הטעם.

קחו ממני המלצה אישית – אל תמהרו אל הקטיף מיד בפתיחת העונה. תנו לדובדבנים להבשיל ולספוג את הטעם המתוק. מצד שני גם אל תתמהמהו מדי, כי עונת הקטיף היא קצרה במיוחד - שלא תפספסו.

התאריך שבחרנו לנסוע היה מושלם. הדובדבנים היו ברמת בשלות מושלמת ועדיין היה שפע מהם על העצים.

מילאנו את הקיבה עד אפס מקום. קטפנו גם אל תוך קופסא, כדי לקחת הביתה.

שילמנו על הקטיף 20 ₪ לבן אדם לא כולל הקופסא שמילאנו.

אחרי הקטיף חזרנו שוב למרכז האירוח, שם קנינו גם קופסת משמשים מתוקים ונפרדנו לשלום מחסן וממשפחתו עד לשנה הבאה.

זה השלב שבו נפרדנו לשלום גם מהמשפחה השנייה שבאה אתנו. מסתבר שהם עוד נשארו רעבים (בזמן שאנחנו אפילו מים בקושי הצלחנו לגמוע). ולכן הם נסעו אל היישוב "מסעדה" שבו יש עשרות מסעדות דרוזיות מעולות ואילו אנחנו נסענו לכיוון הכנרת ואל:

שדות לבנדר

https://www.tiuli.com/events/12214/%D7%A1%D7%95%D7%A4-%D7%A9-%D7%A1%D7%92%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%A8-%D7%91%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9F

לא סתם דחיתי השנה את קטיף הדובדבנים לסוף יוני (החלטה שהתגלתה כמועילה במיוחד גם לגבי טעמם של הדובדבנים). קראתי שבשיא עונת הקטיף של הדובדבנים מתרחש עוד אירוע צפוני שעליו דווקא פחות אנשים שמעו וזה פריחת הלבנדר.

משפחה אחת ממושב כנף החליטה להגשים את חלום "פרובנס" שלה ושתלה שדה של אותם פרחים סגולים ויפיפיים.

השדה אמנם לא גדול בכלל וממבט ראשון היה נראה פחות מרשים ממה שציפיתי, אבל ברגע שיצאנו מן האוטו והניחוחות המשכרים של לבנדר חדרו לנחיריים וללב הרגשנו שאנחנו פשוט מרחפים מרוב הנאה.

צילמנו עשרות תמונות והסנפנו את הפרחים עד שהחל לבצבץ חשש ניכר ששאפנו את כל הריח הנפלא הזה ותכף לא יישאר עוד כלום ממנו למבקרים אחרים.

אחרי זה גם ביקרנו בחנות מתוקה שכולה בגווני סגול ולבן וכל כולה מוקדשת לאותו פרח נפלא. ניתן לקנות שם סבונים, שמנים, חליטות, ליקר ואפילו שוקולד לבנדר. את הכול הם מייצרים בעצמם והכל נראה כל כך אסטטי ומזמין עד שיש חשק להעמיס את כל החנות אל האוטו.

אני הסתפקתי בסבון ודובי קטן שמולא כולו בלבנדר מיובש ומדיף ניחוחות.

הביקור הוא חינם, אך כדאי להתקשר כדי לתאם מראש (יש טלפון בקישור שנתתי). עונת הלבנדר היא קצרה ולכן חבל שתעשו את כל הדרך כדי למצוא רגבי אדמה מיותמים.

היעד הבא שלנו לאותו יום היה עוד אטרקציה במושב כנף ובמרחק של דקות ספורות משדות לבנדר:

מעיין כנף

https://www.maslulim-israel.co.il/%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%9b%d7%a0%d7%a3-%d7%93%d7%99%d7%a8-%d7%a2%d7%96%d7%99%d7%96.html

ממליצה להקליד ב waze " בית כנסת דיר עזיז". המעיין נמצא בדיוק תחתיו ואי אפשר לפספס. מדובר במספר בריכות בטון לתוכן זורם מעיין טבעי.

טוענים שפעם המקום היה מלא קסם ואילו היום הוא בעיקר מלא באשפה. המים מטונפים ברמה כזאת שלא העזנו אפילו לטבול קצה אצבע של רגל בג'יפה שצפה שם. גם הריח היה בהתאם. מזל שהאף שלנו ספג ניחוחות טובים של לבנדר ולא נשארנו עם זיכרון חושי מסריח מן הטיול.

אני לא יודעת אם זה תמיד ככה או נפלנו על יום מטונף במיוחד, אבל יש להודות שלמקום יש פוטנציאל. שתולים שם המון עצים שמסוככים על המתרחצים מקרני השמש. בנוסף, מספר שולחנות פיקניק שפזורים במקום יכולים לספק אתנחתא פסטורלית מאוד למי שמגיע לאזור.

בדיוק מעל המעיינות, על צלע של הר, נמצא:

"בית כנסת דיר עזיז"

https://landmarks.gov.il/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A8-%D7%A2%D7%96%D7%99%D7%96

זהו מבנה בן 1500 שנה ששוחזר בחלקו. את הילדים השארנו או נכון יותר הם השאירו את עצמם באוטו וטיפסנו אני ובן זוגי במדרגות שמובילות עד לבית הכנסת.

למרות המבטים התמהים שמטיילים אחרים זרקו לעברינו אני באמת חושבת שבן זוגי עלה כאן על איזה פטנט. אם חושבים על זה - איך עד היום לא כולם מסתובבים עם מטריות שיגנו מקרני השמש הלוהטות של ישראל?

תחילה עברנו דרך שער מרשים ששרד את פגעי הזמן (בעזרתם האדיבה של המשחזרים כמובן).

אחרי שנכנסנו דרכו הגענו לאולם מרכזי עם 3 עמודים. יש שם גם מספר משקופים מעוטרים שנשמרו היטב. ההיסטוריה של האתר מאוד מעניינת. ניתן לקרוא עליה בשלטים השונים שתלויים שם או פשוט לשלוף מידע מהאינטרנט.

באופן עקרוני המקום ממש שווה ביקור. בטח לחובבי עתיקות כמו בן זוגי.

אמנם תכננתי ליום זה גם טבילה בכנרת, אבל בהתייעצות משפחתית קצרה הוחלט לוותר על זה. כולם כבר היו עייפים מדי והכנרת נראתה עמוסה מדי במתרחצים. מה שכן אפשרנו לעצמינו זאת עצירה קצרצרה כדי להתפעל ממה שחולל החורף האחרון למפלס הימה:

משם נסענו לכיוון הבית, אבל אז, בערך חמש דקות אחרי, הבטן שלי נזכרה שאמנם דובדבנים זה טעים רצח וגם ממלא, אבל רק לשעה וחצי הקרובות. ומאז שזללנו את הפרי המתוק כבר עברו לפחות שלוש שעות.

על כן עצרנו בצומת צמח והתפצלנו. בן זוגי הלך לאכול במקום אחר ואילו

אני והילדים בחרנו לאכול ב:

קפה גרג

הילדים לקחו פיצה טבעונית שהייתה טעימה

ואילו אני ניסיתי לאכול בריא ועם זאת משביע. למען מטרה זו דליתי מהתפריט מנה בשם "סלט הום פרייז". מצד אחד המון ירקות טריים ומצד שני תפוחי אדמה מטוגנים שמספקים את תחושת השובע (את הקלוריות אני מעדיפה לא לספור). בחירה שהתגלתה כמוצלחת מאוד.

השירות היה פשוט נהדר. הירקות טריים טריים והכל טעים ומומלץ.

משם המשכנו את הנסיעה לכיוון הבית. לאחר הרבה שכנועים נעתרתי לנסוע דרך הבקעה. מי שבעיקר שכנע אותי היה ה waze שהראה בענייניות את הזמן שייקח לנו להגיע אם ניסע דרך הבקעה (כשעה וחצי) לעומת אם נבחר בכביש החוף (קרוב לשעתיים וחצי).

הדרך עברה בנעימים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיו לא מעט מכוניות עם לוחיות זיהוי צהובות על כביש הבקעה (כנראה שגם הם קיימו התייעצות עם waze).

הגענו אחרי השעה שמונה בערב רצוצים מעייפות, שבעים ומרוצים.

היה לנו יום טיול פשוט מושלם. השילוב בין הדובדבנים לבין שדות לבנדר נתן לנו תחושה שקפצנו ליום אחד לחו"ל. גם מזג האוויר הלא אופייני לחודש יוני הישראלי, היה יכול בקלות לשרור גם ביום קייצי וחם של אירופה.

אני בהחלט ממליצה על המסלול שעשינו, אם תספיקו השנה, ואם לא, אז כל זה יחכה לכם שם גם בשנה הבאה לקראת סוף יוני.

תודה שקראתם ומקווה שנהניתם. נתראה בפוסט הבא J

ולמי שרוצה ללקט עוד קצת רעיונות לטיולים – מוזמן או מוזמנת להיכנס לבלוג שלי באתר למטייל:

http://bit.ly/35kCKm0