אם תהיתם מהכותרת אם יש קשר בין עיר המתים לבין כריסמס, אז התשובה היא – גאוגרפי בלבד.
בכל שנה, איפשהו לקראת אמצע דצמבר אני מחפשת יעד שיזכיר לי נשכחות מן הילדות. שיעיר בי את הנוסטלגיה הזאת ששמורה בפנים עבור ימים תמימים יותר. כאלה שהיו מלאי אורות נוצצים, עצים מקושטים ו דד מרוז (סנטה בתרגום מרוסית) שמביא מתנות.
באותה התקופה עיר הולדתי (סנט פטרסבורג) הייתה מתקשטת לכבוד חג השנה החדשה. פסטיבלים של הצגות ילדים אליהם ההורים שלי היו לוקחים אותי, היו תמיד צבעוניים ומרגשים יותר. דמיינו עשרות ילדים, רובם מחופשים, קוראים בקולות נרגשים לאותו סבא קור קסום.
כשהילדים שלי היו קטנים יותר, לקחתי אותם כמה פעמים להצגות מן הסוג הזה כאן בארץ. לצערי הם לא הבינו מילה. ההצגות היו ברוסית ואני... מה לעשות התחתנתי עם תימני והשפה המדוברת בבית היא עברית. בהחלט פספוס, אני יודעת.
בכל מקרה, היום מה שנשאר לי לצפות לו זה קישוטי הכריסמס והשווקים העליזים.
היינו כבר מספר פעמים בנצרת וחיפה וגם על ירושלים לא פסחנו שנה שעברה – על זה ניתן לקרוא כאן:
https://www.lametayel.co.il/posts/plpoq0
הפעם הגיעה אלי שמועה שבגליל המערבי יש כמה כפרים נוצרים או מעורבים שחוגגים את חג המולד. מאחר ורציתי מאוד להגיע גם לבית שערים, החלטתי שאשלב ביניהם ואלך גם לשם וגם לשני כפרים שממוקמים יחסית קרוב לשם.
הבוקר שלנו התחיל במבול של ביטולים והמשיך במבול אמיתי לאורך יום שלם. תחילה זוג החברים שלנו שהיו אמורים לבוא ביטלו ומיד אחריהם גם שני הילדים שלי (הילדה השלישית מראש כבר הודיעה שהיא לא מגיעה). כך שנשארנו רק אני ובן זוגי. זה שמתהדר גם בתואר "הגרוש שלי".
אני מודה שהמחשבה להעביר ביחד יום טיול כזוג הייתה די מוזרה, אבל אם יש משהו שחיבר ביננו כל השנים ומחבר גם עכשיו (חוץ מהילדים כמובן) זה האהבה שלנו לטיולים.
אכלנו ארוחת בוקר, ארזנו תיק קטן ויצאנו לדרך. מזג האוויר היה מעונן, אבל נעים, עם הבלחות קצרות של שמש חורפית. לא יאומן איך תוך מספר שבועות הנוף הישראלי השתנה ללא הכר. כל הארץ כוסתה מחדש בירוק רענן. גם העצים שזכו למקלחת רטובה מן הגשמים האחרונים נראו שופעים וירוקים יותר.
התענגתי כל הדרך על הנופים הירוקים והמנחמים. למה מנחמים? כי אני מודה שהיו לי פנטזיות לטוס לחו"ל בחנוכה. עד שעוד כמה הגבלות ואיזה וריאנט מ...ן החריבו לי את כל האשליות שהיו לי בקשר ללונדון. לונדון באמת כבר לא מחכה לי בזמן הקרוב. אבל ברגע שהטבע בארץ שינה את פניו והמיר את צבעו, נהיה הרבה יותר קל להיות בבידוד משאר העולם.
אחרי נסיעה של כחצי שעה התחיל לטפטף גשם. ככל שהעמקנו צפונה, ככה השמיים הלכו והתכסו בעננים כהים וסמיכים יותר. בשלב שבו כבר התקרבנו לבית שערים, ירד על האוטו גשם זלעפות. למרות מורת הרוח שהביע בן זוגי שמסתבר שלא בודק תחזיות, החלטנו לחנות ולהיכנס בכל זאת.
בית שערים
הדבר הראשון שהדהים אותי הייתה השלכת. מחזה די נדיר בארץ. איכשהו דווקא כאן, בין כל הצמחייה הטרייה שקמה לתחיה היה משובץ גם לא מעט כתום- זהוב.
מן החניה, הכמעט ריקה יש לציין, נכנסנו לתוך חנות שבה ממקומות גם הקופות. העברנו את כרטיס המטמון שלנו והמתנו למדריך יחד עם עוד קומץ אנשים. את הכניסה לגן לאומי בית שערים הזמנו מראש. כך גם את המופע האורקולי שמסתבר שכלל גם הדרכה וכניסה לשתי מערות שלרוב סגורות למבקרים.
המדריך הנחה אותנו לחזור לרכבים ולעקוב אחריו בנסיעה אל המערות. הנסיעה ארכה מספר דקות בודדות. בינתיים הגשם לא התייאש והמשיך לרדת ללא הפסקה. מצוידים במטריות ובמצב רוח מרומם פסענו אחריו אל תוך מערה שבה הקרינו את הסרט האורקולי שמספר את סיפור המערות.
באופן עקרוני, למי שלא מכיר, גן לאומי בית שערים זוהי בעצם עיר מתים עתיקה שכולה מערות קבורה שמשתרעות על פני שטח עצום. החבר'ה שנקברו במערות האלה היו מעשירי התקופה ולכן גם רוב הסרקופגים והקירות נושאים עליהם חריטות וציורים מעשה ידי אמן. הם נשמרו כך אלפי שנים. את המערות גילה אלכסנדר זייד, אחד ממקימי ארגון "השומר". הוא גר ליד המערות ובאחד מן הטיולים שלו גילה במקרה אחת מהן, אבל אליו אני עוד אחזור מאוחר יותר.
אחרי הסרט שארך כרבע שעה והיה יחסית מעניין. כלומר אני ובן זוגי שחובבים היסטוריה, נהנינו ממנו. למי שמגיע עם ילדים, לא בטוחה שלמרות האפקטים האורקוליים, הם היו נהנים מן ההסברים היבשים יחסית.
משם, עם מטריות ורועדים מקור, צעדנו אחרי המדריך אל סככה מחוררת ומטפטפת שתחתיה הוא התחיל לספר לנו על ההיסטוריה של המקום ולתת רקע תנכי על מה שאנחנו עומדים לראות. המדריך היה בעצם מתנדב מקרית טבעון הסמוכה שהתגלה כאיש חביב מאוד ופטפטן למדי. בשלב מסוים, אחרי שהקור והגשם הפכו כבר לבלתי נסבלים, הקבוצה שהייתה איתנו ושהייתה ברובה מורכבת מגימלאים, חתכה את ההסברים שלו די בברוטליות, תוך תחנונים להיכנס כבר למערה החמימה והיבשה.
המערה הראשונה הייתה די מעניינת, במיוחד אחרי ששמענו את ההסברים על כל מה שאנחנו רואים שם. בין לבין האגו של בן זוגי נפגע אנושות כאשר הוא גילה שהנייד היחסית פשוט שלי מצלם בחושך הרבה יותר טוב מהנייד המאוד מפונפן שלו. לקח לו טיול שלם להתגבר על הגילוי המזעזע הזה.
גם המערה השנייה הייתה שופעת הסברים מרתקים ותבליטים שונים ומשונים שגרמו לי להתפעל פעם אחר פעם איך זה שרד כל כך הרבה זמן. חלק מן הציורים היו צבועים במן צבע אדום שנראה כאילו צבעו אותם אתמול, למרות שהבנו מהמדריך שאף אחד לא נגע בהם מאז שהם צויירו לפני אלפי שנים.
הדבר הכי מאתגר במערות האלה היו הכניסה והיציאה מהן. הפתחים של המערות היו צרים והצריכו תעלולים אקרובטיים כדי להשתחל פנימה ובדרך גם לא להתלכלך בשוליים הלבנים שהורידו צבע על הבגדים. כאלה שגרמו לבן זוגי שקצת פחות גמיש להיראות כמו שיפוצניק אחרי יום עבודה.
אני לעומת זאת זכיתי למחמאות עבור הכישורים האקרובטיים שלי מפי שאר חברי הקבוצה. הסיבה ליכולות המרשימות שהפגנתי, למרות שאני לרוב מסורבלת למדי, היו מסיבה אחת וסיבה אחת בלבד – הפחד מלהתלכלך. מסתבר שזה פועל די דומה לסיפורים האלה ששומעים על אמא שמרימה מכונית מעל הילד שלה, כדי להצילו. אז אני הפכתי לנערת גומי כדי להציל את הבגדים שלי.
אחרי סיור של כשעה וחצי, שעתיים, חזרנו לרכב ומשם נסענו חזרה אל הכניסה הרשמית לגן לאומי בית שערים ואל הקופות.
אין ספק שהמקום מרשים במיוחד. מערות הענק ששוחזרו, הסרקופגים שעל חלקם ניתן למצוא סמלים מסקרנים, כתובות שונות וציורים שאפיינו את אותה תקופה קדומה. בינתיים הגשם הפסיק והמקום כולו נצץ מרוב ניקיון ורעננות. אני מודה ששווה להגיע לשם אפילו אם זה רק בשביל הטבע שמתפרץ בין המערות ומקיף את המקום כולו.
ראינו במהלך הביקור שלנו כמה משפחות עם ילדים. לעומת המבוגרים שנהנים מן ההיסטוריה ומתפעלים מן השרידים המרשימים, הילדים נהנו ללכת לאיבוד בין כוכי הקבורה ולחפש עוד ועוד סימנים מסקרנים. אחד הבולטים בהם היה סמל המנורה.
היינו במספר מערות קטנות, 2 מערות גדולות וראשיות שהן גם היו המעניינות ביותר
ולקינוח עברנו במערת "מוזיאון" ששם היו מוצגים כמה מן התגליות הארכאולוגיות שהתגלו בקברים, כולל קברי עופרת. על זה בן זוגי גיחך "טוב, הם גם ככה מתים, אז הם לא ייפגעו מהעופרת".
אחרי ביקור של קצת יותר משלוש שעות, פנינו משם אל היעד הבא:
פסל אלכסנדר זייד
הנה, הבטחתי הרי שאני עוד אחזור אליו. אז הפסל שלו כשהוא רכוב על גבו של סוס נמצא במרחק של 2 דקות נסיעה מן המערות. הוא הוצב על ראש גבעה וההגעה לשם היא כביכול ברגל. ולמה כביכול? כי עם ישראל תמיד יחפש איך לקצר תהליכים. אני מודה שגם אנחנו וגם שאר המבקרים שפגשנו למעלה, עלינו לשם עם הרכב דרך שביל עפר שהיה עליו סימון של אין כניסה.
הנופים שמשתרעים שם גרמו לנשימתי להיעתק. הראשוניות הזאת של תחילת החורף והצמחייה ששוב קמה לתחיה גרמו לי להתרגש כמו ילדה קטנה אל מול מתנת יום הולדת שווה במיוחד.
אחרי שהתלהבנו, צילמנו את אלכסנדר מכל כיוון וקפאנו לגמרי מקור, חזרנו לרכב ויצאנו לדרך אל החלק השני של הטיול. כזה שהפעם לא קשור בשום צורה לאנשים שכבר מזמן אינם בחיים.
כפר יאסיף
האינפורמציה לגבי חגיגות כריסמס בכפרים בגליל המערבי אותה מצאתי ברשת הייתה די דלילה. הדבר היחיד שהבנתי זה שכפר יאסיף אמור היה להיות מקושט לכבוד חג המולד הקרב ובא. אבל רגע לפני שהתחלנו לחפש את אותם אורות מנצנצים, הבנו שאנחנו חייבים קודם לאכול.
עצרנו במקום שבו אכלנו כבר בעבר ונהנינו מאוד:
חומוס אבו פאוזי
המקום נמצא בכפר יאסיף עצמו, על הכביש הראשי. מסעדה ערבית עם תפריט די סטנדרטי שמתוכו דלינו שלל מנות טבעוניות כמו חומוס, צ'יפס, סלט, פלאפל וכרובית בטחינה. היו עוד הרבה אופציות וסלטים, אבל היינו רק שניים וגם ככה אחרי שסיימנו לאכול, נאלצנו להתגלגל משם עם קיבה מלאה עד אפס מקום. האוכל היה מעולה וטרי. השירות מהיר והמקום נראה מאוד נקי ומזמין. גם המחיר היה בהחלט שווה לכל כיס. בקיצור – מומלץ בחום.
משם העמקנו אל תוך הכפר שאמנם חלק מן החנויות בו אכן היו מקושטות לכבוד החג הנוצרי, אבל בטח ובטח זה לא הצדיק נסיעה של שעתיים עד לשם. הרי גם בפתח תקווה או בתל אביב יש חנויות שמציבות שרשרת אורות או עץ אשוח קטן בחלון ראווה.
מבלי להבין עדיין למה, בשלב מסוים נהיה מאוד פקוק וגם מקומות החניה נחטפו כמו אייפונים חדשים ביום ההשקה שלהם. ואז ראינו את זה – עץ אשוח עצום ומולו רחבה ענקית שמעליה שרשראות של אורות.
מיד התחלנו לחפש חניה. למזלנו מצאנו אחת ואפילו לא כזאת רחוקה.
הגשם התחיל שוב לרדת ולהתחזק, אבל זה כבר לא עצר מבעדי מללכת ולבחון את זה מקרוב. כאשר הגענו לשם גילינו שוק כריסמס בשלבי הקמה. חלק מן הדוכנים עוד התארגנו על עצמם וחלק כבר היו פתוחים. אחרי המתנה של כמה דקות ליד הכניסה, השומרים אפשרו לנו להיכנס פנימה.
לא התעכבנו שם הרבה. בכל זאת הגשם, הקור והעובדה שרוב השוק היה עדיין סגור עשו את שלהם. עשינו סיבוב נלהב בין הדוכנים, צילמנו מלא תמונות ואז גם אילצנו את אחד העובדים שהיה עסוק בהקמה של דוכן לעזוב הכל ולצאת לגשם כדי לצלם אותנו (איזה כיף לפגוש אנשים טובים בדרך).
עזבנו את המקום כשבחוץ כבר היה חושך מוחלט ופנינו אל היעד האחרון שלנו לאותו היום:
ירכא
את ירכא הכרתי לפני כעשרים שנה. זה היה עוד לפני שנכנסנו לחיי חנויות בגדים זולות כמו "האנגר", "ביגוד" ולאחרונה גם "אורבניקה". זה היה המקום להעביר בו שבת בשופינג מבלי לקרוע את הכיס. באותם הזמנים היו שם בעיקר חנויות קטנות של בגדים, חנות של מוצרי תינוקות ועוד חנות אחת בינונית.
בשלב מסוים המחירים בירכא עלו וכבר לא היה משתלם בשבילי לנסוע לשם. לא כשיכולתי למצוא את כל מה שרציתי בחנויות ליד הבית או ברשת. לכן עבר לפחות עשור אם לא יותר מאז שביקרתי שם בפעם האחרונה.
הסיבה לביקור נוסטלגי ביום הטיול לא היה הפעם בשביל שופינג, אלא בגלל שהבנתי שגם ירכא קושטה לכבוד הכריסמס. אני מודה שכשנכנסנו פנימה הייתי פשוט המומה. החנות הבינונית הפכה לקניון ואילו החנות למוצרי תינוקות שנשאה את השם "מיי בייבי" הפכה למתחם ענק של בגדים וצעצועים לילדים, כולל קומה שלמה שהיא לונה פארק לילדים.
כמות המכוניות שהיו שם יכולות להשתוות לקן נמלים וכך גם הצפיפות בתוך המרכז המדובר.
אז כן, היו שם כמה קישוטים חגיגיים, אבל בטח ובטח לא הייתי נוסעת לירכא רק בשבילם.
מאחר וכבר היינו שם, ניצלנו את המומנטום כדי להצטייד בכמה חולצות בית ספר וסווצ'רים לבן שלי. המחירים היו סבירים והקניה הזאת חסכה לי נסיעה ביום אחר.
משם כבר פנינו חזרה הביתה.
הדרך לקחה לנו קצת יותר משעתיים שתובלו מדי פעם בפקקים מרגיזים, אם כי די צפויים. הגענו אחרי השעה שמונה בערב עייפים, אבל בעננים מהטיול שהיה לנו.
כמה מילות לסיכום:
גן לאומי בית שערים - מקום שפשוט חובה לבקר בו. מתאים ממש לכולם. כל אחד ימצא שם את מה שמתאים בשבילו. מה גם שנראה לי שזה בין המקומות הבודדים בארץ שאפשר לבקר בו בכל עונה – כולל קיץ. אם בחורף המערות חמימות, אז בקיץ הן יהיו כנראה קרירות ונעימות.
כפר יאסיף וירכא – אלו רק חלק קטן מן המקומות שבגליל המערבי בהם ניתן למצוא סממני חג מולד. הפעם, ויתרנו על רובם כי הם היו רחוקים גאוגרפית מן המסלול , אבל אני כבר מתכננת מסלול כפרים שכזה לשנה הבאה.
מצרפת לכם קישור ובו פירוט על כל המקומות שבהם אפשר למצוא שווקי כריסמס ועוד. אמנם הרשימה עדכנית לשנת 2021, אבל אני די בטוחה ששנה הבאה זה יהיה די דומה:
מקווה שנהניתם לקרוא ונתראה בטיול הבא :)
