שבועיים אחרי שחקרנו את הדרום, על הטיול הזה ניתן לקרוא כאן:

https://www.lametayel.co.il/posts/jv5dnx

החלטנו לנסוע בדיוק לכיוון ההפוך – כלומר צפונה. היעד שנבחר – שמורת החולה וגן לאומי תל חצור. לפני שאתחיל לקשקש על הא ועל דא ובין לבין גם על הטיול, רק אגיד ששמורת החולה פשוט מדהימה. הטבע, הנופים וגם בעלי החיים שפגשנו שם, השאירו אותנו נפעמים.

גן לאומי תל חצור נועד בעיקר לחובבי שרידי עתיקות. יחד עם זאת, אפשר לראות שם גם נופים מרהיבים וגם מפעל מים מרתק שלגמרי שווה להגיע, גם אם זה רק בשבילם.

אל הטיול הזה יצאנו בהרכב משפחתי כמעט מלא. אני, בן זוגי, בננו הקטן, בן הכמעט 13 שמצטרף לרוב הטיולים שלנו (כן, אני יודעת שזה רק לבינתיים. אני לא משלה את עצמי) והילדה הגדולה שלנו (בת ה 17.5). הסיבה העיקרית לכך שהיא הועילה בטובה להעביר שבת משפחתית היא כי ... להוציא חצוצרות – היא הוציאה רישיון! מותר להשוויץ? לא? למי אכפת – היא גם עברה בטסט ראשון. מיד עשינו לה ביטוח לרכב של בן זוגי (זה עם כיסוי נזק מלא ללא השתתפות עצמית) ושכנענו אותה לבוא אתנו תוך תירוץ שהנה – יש לה הזדמנות מצוינת להתחיל להתנסות בנהיגה עם מלווה.

בוקר הטיול הגיע עם איומי חזאים על גשמים בכל הארץ. מניסיון קודם, אנחנו כבר לא לוקחים את האיומים האלה קשה. לפחות לא כשאנחנו נוסעים למקומות שאין בהם חשש להצפות. גם הפעם השמיים אמנם היו סגריריים, אבל תחזית לחוד ומציאות לחוד. עם זאת, האיומים עשו את שלהם והכבישים היו כמעט ריקים, כך שלמרות שהבת שלי נהגה חצי מהדרך במהירות שלא הייתה מביישת משאית להובלת משא מסוכן, הגענו תוך שעה וחצי ל:

שמורת החולה

כמובן שבהתאם לכבישים, כך גם החניה של השמורה הייתה ברובה ריקה. מעט מאוד מבקרים החליטו "להסתכן" וללכת לטייל, בגלל אזהרות מזג האוויר. כאשר יצאנו מן האוטו חווינו את טיפות הגשם היחידות שפגשנו בכל הטיול שלנו. הטפטוף אפילו לא הצריך פתיחת מטריות ונגמר תוך כמה דקות.

חוץ מלהרחיק מטיילים, הוא הביא איתו גם רעננות מופלאה ואוויר אפילו יותר צח וספוג באותו ריח קסום של גשם. לכולנו הייתה תחושה רגעית שחזרנו לרגע לגרמניה מרוב שהכל היה כל כך ירוק, יפה ונוצץ.

לפני הביקור קראתי היטב את כל האזהרות של רשות הטבע והגנים בנוגע לשפעת העופות שהייתה שם לפני כחודשיים. חוץ מלא לגעת בחיות הבר (כן, כי חיות בר תמיד באות להתלטף כשהן רואות מבקרים בשמורה) היה רשום שנעלי המבקרים יעברו חיטוי בכניסתם או יציאתם מן המקום. אני כבר דמיינתי אנשים בחליפות לבנות שהושאלו ממחלקות הקורונה מתיזים על המבקרים עם צינורות שנלקחו מאתר הגרעין בצ'רנוביל. בפועל קיבלנו שומר משועמם שדיקלם לנו את מה שהיה רשום באתר וחתיכת ספוג רטוב מגשם, דרכו צריך לעבור כדי להמשיך אל תוך או מחוץ לשמורה.

הדבר הראשון שראינו, אחרי שעברנו את השומר, זה מן ביתן תצפית חמוד.

מתוכו ניתן לעקוב אחרי ציפורים בסתר, דרך סורגי עץ. כנראה שהגענו לא ממש בעונה המתאימה ולכן חוץ מכמה ברווזים, לא ראינו עוד מישהו.

משם המשכנו עם השביל שמזדחל לצד נחל. כל האווירה, יחד עם העננים, הרטיבות שנותרה מהגשם והטבע שהיה ממש בשיאו – הרגישה כמו להתהלך בתוך מגזין "מסע אחר".

ברווזונים חמודים הפריעו לשלוות המים והוסיפו עוד קצת קסם לתמונות היפות גם ככה.

אחרי כמה דקות של הליכה, פגשנו גם את ה"נוטריה". אם הייתי צריכה להגדיר אותה, הייתי אומרת שזה מן זיווג בין לוטרה לחולדה. ושלא תטעו - אני אומרת את זה עם הרבה חיבה לשני בעלי החיים. כשהייתי ילדה הייתי מאכילה בחשאי חולדה שגרה ליד חדר המדרגות של סבתא שלי, זאת למורת רוחם של השכנים. הזנב של הנוטריה מאוד דומה לזנב של חולדה והגוף מזכיר את הלוטרה.

הנוטריות בשמורה כנראה כבר די רגילות לבני אדם והן לא נבהלות בקלות, כך שיצאו לנו תמונות שלא היו מביישות את "נשיונל ג'יאוגרפיק". 

אחרי עוד כמה דקות הליכה שהתמחזרו אל תוך חצי שעה של בהייה מוקסמת בנוף, בברווזים ובנוטריות, הגענו למגדל תצפית נוסף. הפעם המגדל היה גבוה והצריך טיפוס של מספר קומות מעלה. משם נשקף נוף של השמורה כולה.

אחרי שירדנו משם, המשכנו עם השביל. בדרך הספקנו לפגוש גם צב מים.

וגם את הפרחים האלה שגרמו לי ולבת שלי מיד להפוך למעצבות אופנה ולחלום על שמלה עם הדוגמה הזאת בדיוק.

אחרי עוד כמה צעדים, הגענו עד לגולת הכותרת של הביקור (לפחות ככה היה כתוב בעלון מידע שקיבלנו בכניסה) – הגשר הצף. הגשר נמתח מעל אגם גדול וכמו בביתן התצפית שראינו בהתחלה, גם בו ישנם סורגי עץ דרכם ניתן להציץ על הציפורים באגם מבלי להפריע להן.

ראינו עוד כמה עשרות ברווזים

וגם מקבץ של שקנאים שגרמו לי להתלהב כמו אוליגרך רוסי שגילה שדווקא את הנכסים שלו שכחו להקפיא.

ברגע שיצאנו חזרה אל השביל, הבחנתי בברווזון קטנטן ששחה להנאתו ממש קרוב אלינו. ישר לחשתי לעבר המשפחה שלי "ששש" מאיים לא פחות מנחש קוברה ואז פצחתי בעצמי בקריאות התלהבות לא מווסתות של "איזה חמוד". כמובן שהקריאות שלי הבריחו את הברווזון המתוק, אבל במקומו זכינו לתפוס במצלמה זוג אחר.

אחרי הליכה של עוד כמה דקות, כבר חלפנו שוב על פני השומר והספוג בדרכנו לאוטו.

השמורה היא הרבה יותר קטנה ממה שחשבתי, אבל כמה שהיא קטנה – ככה היא מקסימה ושווה ביקור. היינו שם בסך הכל בין שעה לשעה וחצי.

אחרי שהתחלנו לנסוע לכיוון היעד הבא, ראינו בדרך מטע של שקדיות שהיה ממש בשיא פריחתן. אני לא בטוחה שקיימת בארץ פריחה יפה יותר מזו. בכל העולם שמעו על פריחת הדובדבן ביפן, נכון? אז כל פעם שאני רואה שקדיות, אני תוהה איך יכול להיות שדווקא על הפלא הזה אף אחד בעולם לא שמע ולא מדבר.

בגלל שהמקום היה חסום בגדר ובאזורים שלא היה גדר – היו כמויות בוץ שיכלו להטביע בתוכן ילד קטן – צילמנו את הפריחה מרחוק.

משם המשכנו ל:

גן לאומי תל חצור

אני מודה ששרידי עתיקות לא תמיד עושים לי את זה. במיוחד אם הם במצב הרוס במיוחד. מצד שני אני לגמרי יכולה ליהנות מכל מה שמסביב. גם הפעם קצת פחות התעניינתי בסיפורי עבר עשירים שמספרים על מספר בודד של אבנים שבכל מצב אחר, היינו חולפים על פניהן מבלי להעיף בהן מבט.

יחד עם זאת, היו שם כמה וכמה אטרקציות שדווקא מאוד הלהיבו אותי:

1.    הנוף – אוח הנוף... שהיה פשוט מטורף. הסתכלתי על ההרים הירוקים ירוקים ועל האחו ביניהם והתקשיתי להפנים שירוק כזה יכול בכלל להתקיים.

2.    סטון אייג' – טוב, זה לא באמת סטון אייג', אבל מעגל האבנים שהיה שם נראה מרשים למדי. אני לא יכולה להכחיש שעברה בי לגמרי המחשבה ללכת לחבק אחת מהן. לכו תדעו מה יקרה? אולי בסוף אמצא את עצמי אי שם בסקוטלנד עם ג'יימי?.... מממ.. לא . לא קרה. עדיין כאן.

3.    תצפית – אמנם היא קטנה, אבל היא בהחלט פורסת את הנוף המושלם גם ככה מעוד זווית

4.    מפעל מים  - למען האמת לא קראתי עליו כמעט שום דבר. ראיתי מן בור עצום עם צינורות בגודל של מגלשה בפארק מים ובלי להתלבט שעטתי היישר לכיוון. כדי להגיע ל... פתאום אני מבינה עם עצמי שאני לא באמת יודעת לאן. צריך לרדת איזה עשר קומות. וכן, בסוף צריך גם לעלות אותן. אחלה התעמלות לסיבולת לב ריאה.

המדרגות גם חלקלקות ומלאות בלשלשת יונים שמתגוררות שם, כך שהירידה די מאתגרת.

אחרי ארבעים שנה הגענו לתחתית, בשביל לראות... אין לי שמץ של מושג מה, כי באותו הרגע חטפתי התקף חרדה כשהבנתי שעלי לעלות חזרה את כווווולללל מה שירדתי. כעיקרון, ממה שאני זוכרת, באמת שאין שם כלום ושום דבר למטה, אבל החוויה של הירידה הייתה שווה את זה.

העלייה הוכיחה לי, לבת שלי ולבן זוגי (שניסה להסתיר את זה בכל מאודו) כמה שאנחנו לא מספיק בכושר. לעומתנו, הבן שלי צלח את העלייה כמו עז הרים בסביבתו הטבעית.

אחרי שעלינו חזרה מתנשמים ומתנשפים כמו חולה קורונה במצב קשה, נפרדנו מתל חצור וחזרנו לאוטו. היעד הבא היה אמור להיות טיול קצר בראש פינה, אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים ליעד האחרון בתוכנית. זה לא בגללי, אלא בגלל בן זוגי שתמיד מחליט רגע לפני היעד האחרון בתוכנית שהספיק לו. זה אפילו לא משנה אם יש רק 2 יעדים לאותו הטיול. כל עוד היעד השני הוא האחרון – הוא יחליט לדלג עליו.

אני די בטוחה שהוא לא עושה את זה במודע. אני גם די בטוחה שאחרי שהבנתי את זה עם עצמי - מעתה והלאה התכנון ישתנה. אם יש מקומות שאני רוצה לבקר בהם, הם יכנסו ראשונים לתכנון ואחריהם אני אכתוב עוד מקום שאני לא באמת רוצה להגיע אליו. ככה אין מצב שאני מפספסת משהו שרציתי.

אל ראש פינה בסוף דווקא כן הגענו, אבל לא בשביל לטייל, אלא בשביל לאכול. גם הפעם, בדומה לטיול שעבר הלכנו על BBB והמבורגר ביונד שהם מגישים שם. הפעם יש גם תמונות.

היה טעים מאוד ויקר מאוד. שילמנו על ארוחה צנועה כ 350 ₪ לארבעתנו.

משם כבר חזרנו הביתה. בגלל אותה תחזית שהבהילה את רוב המטיילים, הכבישים היו כמעט ריקים גם בחזור. פעם ראשונה שחזרנו מהצפון הביתה מבלי להיתקל אפילו בפקק אחד בדרך. מי אמר שלא קורים עדיין נסים?

קצת לסיכום:

שמורת החולה- מומלץ לביקור בכל הרכב משפחתי ויחידני שקיים. אפשר עם עגלות, אפשר עם כיסאות גלגלים, אפשר עם קשישים, אפשר עם ילדים ואפשר עם חייזרים. כולם יהנו מהביקור והמקום נגיש לחלוטין. כמובן שעדיף לבקר שם בתקופת נדידה כדי לראות כמה שיותר ציפורים מעניינות.

תל חצור – הייתי בהחלט משלבת את הביקור בשמורת החולה עם תל חצור. הם נמצאים קרוב אחד לשני ושונים אחד מהשני מספיק כדי להפוך את הטיול למגוון ומלא עניין. גם גן לאומי תל חצור נגיש לכולם, פרט למפעל המים או התצפית. לשם הייתי הולכת בכל עונה, רק לא בקיץ . אין שם כמעט צל ויש לי הרגשה שיהיה שם לוהט (ולא בקטע טוב) בעוד כמה חודשים.

עד כאן הטיול שהיה. תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)