מכירים את זה שיש כמו איזה כוח עליון שממש עושה הכל כדי למנוע מכם להגיע למקום או לעשות משהו שרציתם. אז אצלי זה היה עם טיול שתכננתי לאחרונה. שבוע לפני הטיול הנוכחי עליו תכף אספר לכם, תכננו לנסוע לשמורת טבע החולה. הזמנתי מקום, תכננתי מסלול ואז זה התחיל....

קודם ביטלו לנו את ההזמנה בגלל שפעת העופות. אחר כך חטפתי שפעת משלי. הייתי בטוחה שזאת קורונה (זה לא). ולקינוח, אם היו לי איזשהן אשליות שהחום יירד ואצליח בכל זאת לנסוע לטייל – הודיעו לי שאני בבידוד בגלל חשיפה לחולה מאומת.

אז כן, מישהו ממש לא רצה שאסע לטייל באותו השבוע. עם זאת, שבוע אחרי, שום דבר כבר לא היה עוצר מבעדי. את הביקור בהחולה דחיתי למועד יותר ידידותי ובמקום נסענו לגן לאומי בית גוברין.

גם כאן השתבשו קצת התוכניות, אחרי שהבת שלי שהתכוונה סוף סוף לבוא איתנו, נכנסה לבידוד. איחלנו לה מנוחה נעימה ונסענו רק אני, בן זוגי והבן הקטן שלי ( בן ה 12).  זאת הייתה שבת מושלמת לטיול. השמיים היו בהירים ושמש חמימה זרחה והפשירה במעט את הכפור של הלילה.

אנחנו לא היינו היחידים שחשבו שזאת ה שבת לטייל והכבישים היו עמוסים במכוניות.

אזור בית שמש הוא אחד האזורים היפים בארץ. אחרי הגשמים הכל היה מכוסה בירוק כל כך עז עד שזה ממש סנוור בעיניים. היה פשוט תענוג להעביר את הנסיעה בנופים מיוערים ויפים אלה.

אמפיתאטרון בית גוברין

(ככה זה גם מופיע ב waze)

אני מודה שכשהתקרבנו לגן הלאומי קצת התאכזבתי. לא, לא בגלל מה שבפנים, אלא דווקא בגלל מה שלא היה שם. אפילו עץ אחד לרפואה לא צמח בשממה הזאת של האמפי והכל נראה יבש כמו הנגב.

אם זה גרם לכם להיבהל ולשקול שנית את הנסיעה לשם, אז אל. החלק הקירח של הגן הלאומי נמצא רק באזור האמפיתאטרון ואילו שאר הגן טובל בצמחיה ועשב ירוק.

לפני כמה שנים טובות ביקרנו מספר פעמים בבית גוברין. מה שלא ידענו אז ואולי גם פחות עניין אותנו בהתחשב בגילאים הקטנים של הילדים לאותה תקופה, זה שהגן מחולק לשני חלקים.

החלק הראשון, שנקרא גם "עיר בני החורין" נמצא בנפרד מן הגן הלאומי, מעבר לכביש. אותו גילינו לראשונה רק הפעם.

לפני אלפי שנים הייתה שם עיר רומית עשירה ושרידים (מרשימים ביותר) מאותה העיר התגלו לפני כמה עשרות שנים. חשוב להבין שרק 4 אחוז מן העיר נחפר ונחשף לציבור, כלומר אם רואים את העיר הענקית שבתוכה תוכלו לטייל ואז תוסיפו לזה עוד 96 אחוז – תבינו את הממדים המפלצתיים.

אני חושבת שהדבר הכי מרשים בחלק הזה של הגן היה האמפיתאטרון. חוץ מזה שהוא נשמר מעולה – החלקים שכן נהרסו שוחזרו לתפארת.

אפשר לדמיין בקלות את הקהל לבוש התוגות יושב לו ביציעים ומריע למראה הדם שנשפך על החצץ ברחבה למטה.

הדמיון קיבל בוסטר נוסף כאשר ירדנו מן היציעים ונכנסנו אל תוך המעברים הצדדיים בהם היו יושבים הגלדיאטורים ומחכים לגורלם. איכשהו אותם מסדרונות אפלים עם שלטים שסיפרו קצת את סיפורם של הלוחמים, הפיחו חיים באותו אמפי אפילו יותר מן החלק הגלוי שלו. יכולתי כמעט להרגיש את הנוכחות שלהם, את הפחד ואת הגבורה.

אחרי שסיימנו לחקור את האמפיתאטרון, פנינו לטייל ברחובותיה ההרוסים של העיר. גם שם ישנם שלטים שמסבירים מה זה מה. היה מעניין להתעכב לידם, לקרוא ולתת לדמיון להשלים את הקירות והסיפורים.

אחרי שעה וחצי יצאנו משם נפעמים. זה בהחלט היה אחד מן המקומות המרתקים שיצא לי לבקר בהם לאחרונה.

משם חזרנו לרכב, חצינו את הכביש והגענו לכניסה הרשמית של:

גן לאומי בית גוברין

 בכניסה קיבלנו מפה והנחיות למסלול מומלץ והתחלנו לנסוע על פי ההמלצה.

כעיקרון המסלול בנוי מחמישה חלקים, כאשר החלק החמישי זה האמפי שממנו התחלנו. כל חלק מצריך הגעה עם רכב וטיול קצר ברגל.

בחניה א' התוודענו לתערוכה של כלים חקלאיים עתיקים. ישר קפץ לי זיכרון ישן של הילדים שלי מנסים לסובב את הגלגל הזה איתו היו טוחנים את הזיתים. זה שנקרא בית בד.

תמונה מתוך אתר למטייל

משם הלכנו לבקר במערת קולומבריום. אין ספק שהיא מערה מרתקת ומרשימה. בעבר היו מגדלים בה יונים ויש בה כאלפיים גומחות - מה שמשווה לה מראה מאוד מיוחד וקצת מצמרר. מצד שני בכניסה לכל מערה כמעט יש את התחושה המצמררת הזאת.

חזרנו לרכב ונסענו לחניה ב'. שם עלינו על תל מרשה שאמנם חשף בפנינו נוף של כל הגן הלאומי, אבל אכזב אותנו מבחינה אחרת. ציפיתי לעשב ירוק ופריחה ובמקום קיבלנו עשבים יבשים ותחושה כאילו החורף החליט לדלג על הגבעה הזאת והיא עדיין תקועה לה איפשהו בשלהי הקיץ.

מאחר וכבר די שבענו מהליכה ובעיקר רצינו להגיע למערת הפעמונים – דילגנו על מערת המבוך והוילה העתיקה, אליהם אפשר היה להגיע מהחניה ברגל. גם על חניה ג' ממנה מגיעים למערה הצידונית החלטנו לוותר.

נסענו ישירות אל חניה ד' ובה מערות פעמונים. המערות נוצרו אחרי שחצבו בהן אבן עבור הבניה של העיר בית גוברין. כבר בחניה הגיע לאוזנינו צליל שישר החזיר אותי עשור אחורה. ממש בכניסה לשביל שמוביל למערות יש דוכן קטן ובו מוכרים חלילים ומשרוקיות שמפיקים קולות של ציפורי שיר. הדוכן הזה קיים לפחות עשור וכנראה אף יותר.

אחרי כמה רגעים שבהם התלהבתי מן השריקות הנלהבות של כמה ילדים שההורים שלהם רכשו עבורם את המשרוקיות, זה התחיל לחפור. ואז נזכרתי  שגם אני עשיתי בעבר את הטעות הגורלית הזאת שעלתה לי בהמשך בהרבה כאב ראש בבית. לפחות עד שנפטרתי מן המטרד ברגע שהילדים לא ראו. בערך כמו שעושים עם תיקיית ציורים עמוסה ביצירות אומנות מוטלות בספק שהילדים גוררים כל שבוע מהגן.

השביל הקצר הוביל אותנו אל המערה הראשונה. זוהי מערכת המערות המרשימה ביותר שיצא לי לבקר בה בארץ. הצבע הבהיר של המערה והקירות החלקלקים השוו לה מראה לגמרי שונה מכל מערה אחרת שראיתי. גם האקוסטיקה של המערות מצוינת ולכן בעבר היו נערכים שם מופעים מוסיקליים לצד מופעי להטוטים.

אחרי שנכנסנו פנימה, ראינו שבזמן שחלף מאז שהיינו שם, המערות גודרו וכבר אי אפשר יותר להיכנס לחלקים נרחבים מתוכן. (זה לא גרע בשום צורה מן הביקור בהן.)

אחרי שביקרנו בעוד כמה מערות די דומות,

תמונה מתוך אתר למטייל

חזרנו לרכב, אבל הרגשנו שעדיין לא הספיק לנו.

נזכרנו שכאשר נסענו לכיוון חניה ד', ראינו איפשהו בינה לבין חניה ג' מן קשת גדולה ומרשימה תקועה בערך בשום מקום. החלטנו שאנחנו ננסה להגיע לקשת הזאת.

לשם כך חזרנו אחורה ופנינו שמאלה אל כביש חצץ עביר לרכב פרטי. נסענו עד לסוף הכביש. משם יצא שביל לכיוון אותה קשת מרשימה. עברנו דרך מערות נוספות שהיו פחות מעניינות ואחרי הליכה של כעשר דקות כבר הגענו אל מה שהתברר כי היו הריסות של כנסיה ישנה.

החזית שלה נשמרה בצורה מושלמת וכמובן שגם יצאו משם תמונות מושלמות.

משם כבר חזרנו לרכב ונסענו לכיוון היציאה מן הגן הלאומי. לפי התכנון המקורי היינו אמורים ללכת ליער בריטניה ולעשות מסלול טבע, אבל הבנו שזה ממש לא הולך לקרות. היינו עייפים, השעה הייתה מאוחרת, אבל בעיקר היינו כבר מורעבים.

בהתחלה ניסינו להגיע למקום שהיינו בו בעבר "חומוסיה על המרפסת" בשריגים לי-און. עוד לפני שהגענו עד לשם, קלטנו את התור הענק שהשתרע בכניסה ועשינו אחורה פנה.

בסוף מצאנו איזה דוכן בשם "חליל" שמוכר פיתות עם לאבנה או פיתות עם חומוס - לטבעונים כמוני. למרות הרעב – זה לא היה טעים. החומוס הרגיש תעשייתי. את הפיתה הם שרפו והטאבולה היה עייף וחסר טעם. לכן אני לא יכולה להגיד שאני ממליצה. מצד שני אם אין ברירה אחרת וזה נועד נטו למלא את הבטן – אז זה עושה את העבודה.

את הפיתות אכלנו כבר בדרך הביתה. הנסיעה חזרה לקחה כשעה וחזרנו בשעות הערב המוקדמות.

 קצת לסיכום:

אני מאוד מאוד ממליצה על הביקור בבית גוברין. תכננו לכם יום שלם שם ועדיף משעות הבוקר הסבירות – כלומר 10:00, 10:30. אפשר להתחיל כמו שאנחנו עשינו באמפיתאטרון ואפשר ללכת לפי המסלול שהם מציעים בחוברת שלהם. הזמן האידיאלי לביקור זה חורף / אביב. אני לא יודעת אם זאת השנה המוזרה הזאת או אולי ספציפית המקום – אבל למרות הציפיות שלי לראות שם טבע מרהיב – זה לא קרה. בנוסף לזה, השבילים חשופים לגמרי לשמש ולכן אני די בטוחה שבקיץ או בסתיו יהיה הרבה יותר מדי חם שם.

יתרון נוסף של המקום עבור מי שגר במרכז זה שהוא נמצא כשעה נסיעה מתל אביב. בקיצור אל תחכו עוד ולכו לשם כבר עכשיו .

 ובינתיים, עד שתגיעו - תודה שקראתם. אם בא לכם להתוודע לעוד טיולים שעשינו בארץ ובעולם, אז בואו לבקר בבלוג שלי באתר "למטייל"

https://www.lametayel.co.il/blogs/3114768

נתראה בטיול הבא :)