עוד סגר כבר מאחורינו (או לפחות החלקים ממנו שתקעו אותנו בבית) והגיעה השבת הראשונה שבה אפשר לטייל. התיישבתי לתכנן את המסלול, כשהרעיון העיקרי שהנחה אותי זה למצוא שקדיות. זה מן פספוס שמעיק לי על הנשמה עוד מאז שנה שעברה, כשנסענו לטייל באזור לטרון עם הבטחה לראות את פריחת השקדיות וגילינו עצים ערומים עם כמה פרחים קמוטים וישנים. רציתי גם משהו יחסית קרוב ולכן "כפר ליפתא" שליד ירושלים היה נשמע כמו אופציה ראויה, אם כי מעט משעממת (היא לא!!! אבל את זה גילינו אחר כך).
לטיול הזה יצאנו אני, בן זוגי והבן הקטן, בן ה 11 שאמנם ניסה לעשות שרירים ולא לבוא, אבל מה לעשות – לי יש יותר שרירים ממנו (לפחות בינתיים).
סיימנו להתארגן בשעות הבוקר המאוחרות ובצהלות שמחה דילגתי לי את האוטו, רק כדי לגלות, כחצי שעה מאוחר יותר, שבערך כל עם ישראל החליט לצהול ולדלג אל החופש הנכסף. דבר שגרם להצטברות של פקקים מאוד לא אופייניים ליום שבת.
אין ספק שלמזג האוויר המדהים שהיה באותו היום היה גם חלק ניכר בתנועה הערה שנרשמה בכבישים.
לקח לנו כשעה להגיע לשם בעזרת waze שמכיר היטב את הדרך.
כפר ליפתא
אז מה זה בעצם הכפר הזה? מדובר בכפר ערבי נטוש שנמצא בעמק בכניסה לירושלים. אגב, אם היו רושמים בתיאור שלו "כפר רפאים" כנראה שהייתי מגיעה לשם הרבה קודם. בכל זאת זה נשמע הרבה יותר סקסי ומסתורי מכפר נטוש. הכפר ננטש בשנת 1947. באותן שנים עוד שוכנו בבתים הנטושים עולים חדשים לתקופה קצרה, אבל מאז הוא נעזב סופית. היום עומדים שם עשרות בתים יפיפיים. חלקם שמורים וחלקם הרוסים. כולם טובלים בתוך צמחייה מרהיבה שהשתלטה על כל חלקה פנויה באותו כפר פסטורלי.
המראה שנגלה בפנינו כשחנינו עם הרכב (יש מספיק חניה לאורך הכביש, לפני הכניסה לשביל שמוביל לכפר) היה פשוט מרהיב. עמק ירוק ועמוק במיוחד מנוקד בבתים חינניים ו.... שקדיות. אינספור שקדיות יפיפיות שהיו בשיא הפריחה שלהן. אין ספק שפרחי השקדייה הם מן הפרחים היפים ביותר שיש לארץ שלנו להציע.
בתחילת המסלול יש שלט שמכוון את המבקרים אל שביל מסודר שיורד בירידה די תלולה כלפי מטה. לאורך השביל התפעלנו מן הטבע המתפרץ ומקומץ בתים שאפשר לראות כבר על הדרך.
בתחתית העמק עומדת בריכה טבעית יפיפייה שאפשר לטבול בה בשם:
מעיין ליפתא
הבריכה לא גדולה, אבל מקסימה ביותר וגם המים בה נראו די נקיים. הבנתי שהיא משמשת כמקווה עבור התושבים החרדים של ירושלים, אם כי אני לא יודעת אם המידע הזה נכון להיום או שזה מה שהיה פעם. בכל מקרה, בשבתות היא בוודאות זונחת את תפקידה כמקווה ומשמשת כבריכת רחצה למטיילים. כשאנחנו הגענו לשם, היה מתרחץ אמיץ אחד בתוך המים הקרים ועוד כמה אמיצים (אבל פחות) שטבלו רגליים. בכל זאת, עם כל הכבוד לשמש שיצאה ולמזג האוויר האביבי – אנחנו באמצע פברואר, כך שהמחשבה להיכנס למים אפילו לא חלפה לי בראש.
משם חצינו את הרחבה הגדולה שמתפרסת למרגלות הבריכה ובה היו לא מעט מטיילים שפרסו מחצלות וסלי פיקניק והמשכנו אל גבעה קטנה, עליה היה ממקום אחד הבתים. ברגע שהתחלנו לעלות, נתקלנו ברכב הפוך וחלוד שכנראה נפל לפני שנים אל תוך העמק. כיום מה שנותר מהרכב הזה זה בעיקר השלד, כך שזה איכשהו הסתדר לי עם העובדה שמצאנו אותו בכפר רפאים. קריפי בהחלט.
הבית עצמו היה חסום למעבר, אבל השקדיה שפרצה לו מתוך הקיר החיצוני הייתה בהחלט שווה את הטיפוס לשם.
באופן עקרוני יש שם בתים שאפשר להיכנס פנימה ויש כאלה שגודרו על ידי גדר טייל או סתם סרט אדום לבן ואליהם הכניסה אסורה. הסיבה לכך היא בגלל שהמבנים האלה בסכנת התמוטטות. ממה שקראתי – היו בעבר כמה חסרי בית שניצלו את הבתים הנטושים כדי להתגורר בהם. העירייה שרצתה להילחם בפלישה זו – חוררה את הגגות, מה שאולי גרם לאותם אנשים אומללים לאבד את קורת הגג שמצאו (תרתי משמע), אבל גם זירז את התמוטטות המבנים.
משם חצינו את הרחבה חזרה ועלינו על שביל שלאורכו זורמים מי המעיין. השביל היה רחב ומסודר וההליכה בו הייתה נוחה ולא מאומצת.
לאורך השביל גם ראינו את הבתים היפים והשמורים ביותר ונכנסנו פנימה לכאלה שמותר.
מבנה אחד התהדר בגראפיטי מהמם
אחר בקשתות וחלונות אובליים דרכם נשקף הנוף של העמק כמו מתוך תמונה ממוסגרת.
וכמובן שהיינו חייבים לדחוף את עצמינו לתוך התמונה
אני מניחה שיכלנו להמשיך עוד, אבל באיזשהו שלב החלטנו שהספיק לנו והתחלנו לחזור לאוטו. הדרך חזרה היא בדיוק אותה הדרך שבה באנו, כלומר עליה תלולה וארוכה. הגענו לרכב מתנשפים ונוטפי זיעה ועם כל זה – המקום שווה גם עשר עליות כאלה.
אני באמת לא חושבת שיש מילים שיכולות לתאר את הקסם והיופי של המקום המיוחד הזה. אגב, הבנתי ממקורות לא רשמיים שיש סצנות מתוך הסרט "מישהו לרוץ איתו" שצולמו שם.
משם החלטנו לנסוע לראות את:
עמק הצבאים
פארק בלב ירושלים שנחשב לפארק העירוני הגדול ביותר בארץ. חנינו בחניה מסודרת בכניסה לפארק. אגב, הפארק כולו מגודר והוא נסגר בשבת באזור השעה חמש או אפילו קצת לפני. הכניסה לשם היא חינם .
מיד אחרי שעוברים את השערים הכפולים (אני מניחה שזה נועד כדי למנוע את מנוסתם את הצבאים) – נוחתים בתוך שטח עצום וערום כמעט לחלוטין. מרחבי דשא רחבי ידיים וביניהם שבילים מרוצפים עם כמה עצים צעירים שלא באמת מוסיפים למקום צל או נוכחות (לפחות לעת עתה).
אחרי הליכה של כמה דקות הגענו לאגם וישבנו לנוח ולנשנש משהו על רחבה קטנה ומוצלת עם ספסלים, כיסאות ושולחנות. אמנם ידוע שיש בפארק הזה צבאים, אבל אנחנו לא ראינו כאלה. מה שכן ראינו זה כמה סוגים של ציפורים מעניינות. בציפורים הבחנו כשצעדנו ב"שביל הציפורים" של הפארק. יש שם שלט והכל – זה לא אני המצאתי לו את השם.
אני מודה שלא עשינו את כולו, אבל החלקים שכן ראינו לא היו מרשימים במיוחד. המקום נחמד בשביל לעשות בו פיקניק בימי החורף החמימים וזהו. אני כמעט בטוחה שלבלות שם בקיץ זה בלתי נסבל כי לא ראינו טיפת צל בשום מקום, חוץ מהרחבה הקטנה שבה ישבנו.
עם זאת, אין לי ספק שיהיו אנשים שיחוו את הפארק הזה בצורה אחרת לגמרי וימליצו על הביקור בו בפה מלא.
מסקנה - אולי באמת כדאי להגיע לשם עם פחות ציפיות ולא אחרי שבדיוק מסיימים ביקור באחד המקומות היפים בארץ.
את הטיול שלנו סיימנו מורעבים בחנות נוחות באחת מתחנות הדלק. שם התנפלנו על חטיפים ועוגיות ללא הכרה (אני ברצינות מתחילה לחשוש שאם לא יפתחו את המסעדות בקרוב – אצטרך להחליף את המלתחה שלי למידה גדולה יותר)
גם העובדה שאני עכשיו בבידוד לא ממש עוזרת לזה (את הפוסט הזה אני כותבת לכם מתוך בידוד אליו הוכנסתי יומיים אחרי הטיול, בגלל חשיפה לחולה מאומת במקום העבודה שלי. נו טוב, עוד קצת חופש, העיקר שיצאתי שלילית בבדיקה וחיובית בגישה). כך שבשבילי לשבוע הקרוב לא יהיו עוד טיולים. אבל אני מקווה שבעוד שבועיים אזכה שוב לפגוש את הטבע שעכשיו נמצא בשיא יופיו.
אני מקווה שנהניתם לקרוא.
לפוסטים נוספים על הטיולים שלנו בארץ או בחו"ל, מוזמנים להיכנס לבלוג שלי באתר “למטייל" –
