טיול פרחוני במיוחד - גבעת הפרחים ורמת הנדיב מרץ 2022

 כשאני מתכננת טיול, אני בדרך כלל נוהגת לחפש איזו אטרקציה שקוסמת לי ואז לבדוק מה יש בסביבה. האטרקציה לא חייבת להיות משהו גרנדיוזי. לרוב מדובר בפריחה עונתית, תצפית מעניינת וכו'. הפעם התחשק לי לראות צבעונים, מאחר ולהולנד אני כבר לא אגיע השנה. קראתי איפשהו שאחד המקומות המומלצים לראות אותם זה בגבעת הפרחים במעגן מיכאל.

לטיול הזה יצאנו בהרכב מצומצם, אם כי די שכיח - אני, בן זוגי והבן הקטן שלנו, שחגג בר מצווה כמה ימים אחרי הטיול. אל הטיול הקודם הוא לא הסכים לבוא ולמען האמת גם לטיול הזה הוא לא רץ בהתלהבות. הבית המחומם קסם לו הפעם יותר. ברצינות, מה נסגר עם מזג האוויר? שבועות של טמפרטורות ינואר לאורך כמעט כל מרץ וברגע זה טמפרטורות של חודש יולי. זהו? האביב התייאש מאיתנו?

בכל מקרה, אחרי שכנועים רבים, הבן שלי הסכים להוציא את עצמו מהמיטה ולגרור את רגליו לאוטו (אגב, בסוף הוא גם נהנה מאוד מהטיול.)

גבעת הפרחים – מעגן מיכאל

תוך שעה של נסיעה כבר פנינו לכיוון מעגן מיכאל. זה השלב שבו אני בדרך כלל מתחילה לחשוש. חוש ההתמצאות שלי לא להיט ותמיד מקננת בי הדאגה שלא אמצא את המקום. בטח כשמדובר במשהו שלא שמעתי עליו בעבר והוא בטח מן משהו אקסקלוסיבי כזה שרק מי שגר שם מכיר.

ברגע שהגענו לשער היישוב קלטנו אישה שעומדת עם פליירים ועוצרת מכוניות. כשהגיע תורינו, עצרנו לידה. היא שאלה לאן אנחנו נוסעים ואחרי שפלטתי "גבעת הפרחים" בביטחון מלא שהיא לא מכירה, היא דחפה לי ליד מפה איך להגיע בדיוק לשם. מפה!!! וכך, בבת אחת היא מוטטה לי את הפנטזיה שאני בין יחידי סגולה ששמעו על המקום.

כמובן שעשרות המכוניות שחנו בחניה מול מפעל "פלסאון", המקום שבו מתחיל המסלול, שמו על זה את החותמת האחרונה.

רק אחר כך חשבתי כמה זה חכם מצד הישוב לחלק מפות ובכך למנוע מהאנשים להסתובב להם ברחובות ולהפריע למנוחת התושבים. אגב, רוב הכניסות היו גם ככה חסומות, כך שהדרך די הובילה את עצמה לחניה.

מהחניה יש הליכה של כעשר דקות עד לגבעה. מסה די מכובדת של אנשים צעדה לכיוון ואנחנו השתלבנו אל תוך הזרם האנושי. למביט מן הצד זה בטח נראה כאילו אנחנו צועדים לאיזה מופע שהוזמנו אליו כרטיסים מראש.

מה שרוב האנשים לא עשו ואנחנו דווקא כן, זה לשים לב גם לצד הדרך. אני חושבת שהתמונות הכי יפות שלנו מהטיול יצאו דווקא מאיזה שדה אקראי ונטוש שהתמקם לו לצד השביל המוביל לגבעה.

לא פעם דיברתי על זה שהדרך יותר חשובה מהיעד. אפשר לקחת את זה באופן פילוסופי על כלל החיים שלנו, כי הרי מה היעד הסופי של כולנו? קבר? אני בטוחה שהרוב המוחלט של בני האדם לא ממהרים לשם. ואם לחשוב קצת יותר בקטן, אז גם בטיולים, הדרך לפעמים חשובה יותר ומעניינת יותר מהיעד. מסקנה -  שימו לב לצדי הכביש. לפעמים מוצאים שם אוצרות.

השדה המטורף הזה של חרציות, בין הגדולות שראיתי, עמד לגמרי לבד. אפילו איש אחד לא טרח לסטות שניה מהשביל בשבילם. זה אפילו קצת עצוב, אם חושבים על הקיבעון הזה שרובינו לוקים בו (כן, כן, גם אני, פשוט בתחומים אחרים.) אמרו להם גבעת הפרחים, אז הם צועדים לראות פרחים ומפספסים את אלה שעל הדרך.

בכל מקרה, אחרי הרבה הרבה תמונות מדהימות, המשכנו לכיוון הגבעה. את הדרך לשם ליווה ניחוח "מעודן" של רפת ודגים. מצד אחד של השביל היו רפתות ומן הצד השני בריכות לגידול דגים. בשבילי, כטבעונית שמאוד מודעת לבעלי החיים, זה די הרגיש כמו לצעוד דרך גיהינום. בנוסף לזה, הניחוח היה כה עז עד שבשלב מסוים שלפתי את המסכה שיש לי בתיק. זאת שאני לא אוהבת להשתמש בה, אלא רק כשאני חייבת. הפעם הייתי חייבת.

ממש בכניסה לגבעה הריח התפוגג ובמקומו קיבלנו גל מבושם ומבורך של ניחוח הפריחה. לא סתם הגבעה נקראת גבעת הפרחים. היו שם אינספור פרחים.

כן, גם צבעונים היו שם, כך שיכלתי לעשות על זה V ובגדול. מה שכן, הצבעונים כבר עברו את השיא. חלקם עדיין היו רעננים וחלקם נבולים.

יש שבילים מסודרים לאורך כל הגבעה. אנחנו פשוט שוטטנו והתפעלנו מהעושר הטבעי שצומח שם. מצרפת כמה תמונות מן העושר הזה, כי באמת שאין יותר מדי מה להמשיך לחפור על זה.

בדרך חזור קלטנו בצד, קצת לפני מפעל פלסאון, מן גן קטן שמוקדש לדגים. כמובן שלא יכולנו לאפשר לעצמנו לחלוף על פניו. אמנם אני לא יכולה להגיד שהיה שם משהו ממש מיוחד, חוץ מפסל ענק של דג ובריכה קטנה של דגי זהב.

מצד שני, גם שם הטבע השתולל ואפשר היה לראות מסביב לא מעט פריחה.

היו שם גם לא מעט סביונים קשישים. כאלה שהכי כיף לעשות על שיער השיבה שלהם פו.

משם נסענו ל:

רמת הנדיב

שנמצאת במרחק קצר ממעגן מיכאל. אחד המקומות האהובים עלינו וגם אחד החרושים שלנו זה "גן הנדיב" או בשמו האחר "פארק רוטשילד". הוא ללא ספק אחד היפים בארץ. הפארק מתוחזק לתפארת, נקי והצמחים בו תמיד מטופלים בהמון אהבה ותשומת לב. אני נותנת לכם סקירה קצרה של המקום רק כי אם אתם לא מכירים, אז רוצו לשם עוד אתמול!

הפעם, אנחנו דווקא דילגנו על הפארק. במקום, החלטנו לעשות מסלול בטבע שמקיף את הפארק. ישנם מספר שבילים שיוצאים מהחניה של פארק הנדיב. כל אחד מסומן בצבע אחר. מה שלא ידענו, כשהגענו לשם, זה שהפכו את החניה שעשרות שנים הייתה חינמית לחניה בתשלום.

מאחר וידענו שאנחנו לא הולכים לבקר בפארק רוטשילד ואין שום טעם להיכנס לחניה שלו, חנינו קצת לפני מסעדת "דוריס קצבים" שנמצאת ממש לפני המחסום שבו משלמים כדי להיכנס לחניה של הפארק.

חצינו את הכביש ואחרי כמה מטרים כבר ראינו שביל שיורד לכיוון של כל הטבע המהמם שהתפרס לו שם ברמה.

באמת שקשה לי לומר איפה היה יפה יותר, כאן או בגבעת הפרחים. מה שאני כן יכולה לומר זה שברמת הנדיב נהנינו יותר, בעיקר כי בקושי היו שם מטיילים. לעומת זאת, בגבעת הפרחים, אם היו סופרים כמה נמלים יש שם וכמה אנשים – יש לי הרגשה שכמות האנשים הייתה מנצחת.

המשכנו עם השביל מבלי להפסיק להתפעל מן היופי הבתולי הזה.

אפילו פגשנו צב בדרך.

הכביש התמתח לו עוד ועוד עד שראינו מולנו הריסות. הצצה מהירה בגוגל מפס גילתה לנו שקוראים להריסות האלה "חורבת עלק".

היו שם גם הרבה יותר אנשים. ראינו שישנם מספר שבילים מסומנים בצבעים שמתנקזים למקום הזה.

טיפסנו קצת על ההריסות והשקפנו סביב

עד שהרגשנו שהספיק לנו לאותו היום וחזרנו באותה הדרך שבאנו. משם נסענו למסעדה שמצאתי בזיכרון יעקב.

מסעדת צ'אנג מאי

לא. אני בשום צורה לא ממליצה על המסעדה הזאת. לרוב אני לא נוהגת לכתוב ביקורות שליליות על מקומות, אבל החוויה שלנו במסעדה הייתה לא נעימה וזה מבלי שבכלל הזמנו את האוכל.

מפת השולחן, לידו הושיבו אותנו, הייתה רטובה. הצלחות על השולחן מלוכלכות עם שאריות דבוקות של אורז. המלצרית או בעלת המסעדה הייתה אנטיפטית. בקיצור – השילוב של היגיינה גרועה ושירות זוועתי, די אותתו לנו להסתלק משם במהירות האפשרית. מה גם שבקושי היו להם מנות טבעוניות.

במקום, נסענו ל:

בורגר סלון

רשת המבורגרים שתופסת בזמן האחרון תאוצה. הסניפים שלה צצים בכל מקום כמו וריאנטים של קורונה. רמת הקטלניות של האוכל לעורקים כנראה גרועה יותר מהנגיף. מדובר ברשת זולה יחסית עם שירות עצמי. די מזכירה רשתות מוכרות כמו מקדונלדס. ההמבורגר הטבעוני שלהם פשוט מעולה. אחרי שהצלחנו למצוא מקום לשבת – משימה לא קלה כי המסעדה הייתה מפוצצת, הספקתי לצלם תמונה להוכחה:

משם כבר נסענו הביתה.

קצת לסיכום:

גבעת הפרחים במעגן מיכאל – הזמן המומלץ לביקור הוא סוף פברואר / תחילת מרץ. אז פריחת הצבעונים אמורה להיות פחות או יותר בשיא שלה. יש חניה ענקית ליד מפעל פלסאון, אז נווטו למפעל ותחנו שם. המקום אמנם לא כזה עביר לעגלות, אבל לגמרי מומלץ עם ילדים קטנים שאוהבים טבע.

רמת הנדיב – מקום יפיפה למי ש.... טוב, כמו המקום הקודם – מחפש טבע. תלכו במסלול או סתם תשוטטו על השבילים הרבים שמרשתים את הרמה, זה באמת לא ממש משנה. הכל יפה ופורח. מן הסתם גם שם האביב זאת ה תקופה לבקר.  ואם לא הייתם עדיין בפארק רוטשילד, אז אל תשכחו לשלב אותו במסלול.

תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)