טיול לסוף העולם – ניצנה והסביבה אביב 2023

אחרי כמעט חודשיים של ביש מזל בצורת גב תפוס, קורונה ונקע ברגל שתקע אותי בבית מאז הטיול הקודם (שהיה בשיא הקור והשלג), עליו ניתן לקרוא כאן:

https://www.lametayel.co.il/posts/0m22n9

סוף סוף נגמרו התירוצים או יותר נכון הסיבות ונסענו לטייל. אמנם טיילתי עם נקע בשלבי החלמה, אבל מאחר ויש מעט מאוד הליכה, עמדתי בזה בגבורה או ליתר ביטחון בלי הרבה יללות ובכי.  

לטיול הזה יצאנו על פי מסלול מהאתר טיולי. תיאור המסלול שם מתחיל במילים "רוב האנשים לא יגיעו לשם כלל כל ימי חייהם" לא יודעת מה לגביכם, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שגורמים לי לרצון עז להגיע לשם.

עכשיו, אחרי הטיול, כשאני יושבת לפרוס את חוויותיי על המקלדת, אני יכולה רק להגיד – חבל שכך. זהו אזור יפיפה, בתולי, עם מראות קדמונים והמון קסם. עשינו את מלוא המסלול שהיה כתוב בטיולי ואף הוספתי לו עוד מספר עצירות משלי.

הפעם טיילנו רק אני והשותף שלי לחיים ולגירושים. לעומתי, הילדים לא הרגישו בחסרונם של טיולים משפחתיים ושמחו להישאר בבית, למרות התחנונים הדי פתטיים מצדי.

הנסיעה ארכה כמעט שעתיים מאזור המרכז. אחרי שחלפנו על פני באר שבע וה "waze " טען שיש לנו עוד שעה של נסיעה, הבחנו שאנחנו לבד על הכביש. בכתבה ההיא לא צחקו לגבי זה שאנשים לא מגיעים לשם.

הכביש מספיק רחב ומתוחזק, כך שהנסיעה הייתה מאוד נעימה. בחרנו את מזג האוויר המושלם לטיול מהסוג הזה. יום מעונן עם כמה טפטופים קלים. הרוח האביבית חדרה דרך החלון והכניסה ניחוחות של גשם והנופים הדרמטיים שליוו את הנסיעה וגרמו לי לחשוב על אפוקליפסה.

היעד הראשון אותו היינו אמורים לעבור זה:

פסל נתיב השלום

לעומת רוב היעדים שידידנו ווייז מכיר, כאן הוא עיקם גבה והסתכל עלינו במן מבט תמוהה של "איפה זה ולמה לעזאזל אתם נוסעים לשם?" לכן הכנסנו לו את הנקודה השנייה שאליה היינו אמורים להגיע מיד אחרי -  "מצפור בר לב", את זה הוא דווקא הכיר, אבל תכף נגיע לשם.

"פסל נתיב שלום" זה בעצם שורה של כמאה עמודים לכיוון גבול ישראל-מצרים באורך 3 קילומטר. על כל עמוד כתובה המילה שלום ב 88 שפות שונות שמאפיינות את האלה שעברו בדרך הקדומה הזאת.

עצרנו לרגע להתרשמות והמשכנו מיד אל מצפור בר לב שבינתיים זה כבר הספיק להשתנות ל:

מצפור דביר

בווייז זה כנראה עדיין לא עודכן ומופיע כ-בר לב. בדרך למצפור ניצבים עמודי עץ יפים עם שלטים ועליהם כל מיני משפטי חכמה שכאלה. נסענו לאט וקראנו אותם אחד אחרי השני. חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות.

המצפור עצמו זה סככה שנמצאת בשטח שלא חולש על שום גבעה ולא באמת משקיף על שום דבר מיוחד. מצד שני, הסככה הזאת באמצע שום מקום עם השלווה של הנגב והעובדה שהיינו שם לבד, הייתה לגמרי שווה את העצירה.

בזמן שאני צלעתי לי לשם, בן זוגי שיש לו חיבה מאוד עזה לאבנים, לא הפסיק להתפעל מאינספור אבנים מיוחדות שהיו שם. בזמן שהוא רץ והראה לי אבן אחרי אבן בהתלהבות כל כך כנה, חשבתי על כמה כיף לטייל איתו. מבוגר אחראי (לפחות לרוב) שנוהג ומביא אותנו ממקום למקום, אבל עם אותה התלהבות של ילד שאני כל כך אוהבת ומעריכה. התלהבות שבגללה התאהבתי מלכתחילה בטיולי משפחות וחרשתי עם הילדים שלי את הארץ ואת העולם עד שהם הפכו למתבגרים זועפים ואדישים.

היעד הבא אליו הגענו היה:

מערת ניצנה

היה לשם שילוט מאוד ברור ולכן לא בחנתי את הידע של ווייז הפעם. המערה שימשה בעבר הרחוק לכרייה של חומר שממנו יצרו טיח וסיד עבור הערים הנבטיות שמסביב ואליהן עוד נגיע בהמשך.

את רוב הדרך אל המערה עשינו עם הרכב הפרטי. אמנם היא הייתה מעט מאתגרת, אך היונדאי I25 שלנו צלחה אותה בלי להתפרק. המערה נראית כמחולקת לאולמות. היא גם נראית מאוד לא בטיחותית וחלקים ממנה קרסו אל תוך עצמם. לא הייתי ממליצה להיכנס לתוכה, אך בהחלט להתרשם ממנה מבחוץ.

חוץ מן המערה, היה לידה נווה מדבר קטנטן שהשאיר אותי עם פה פעור. מן אי של טבע מתפרץ בין שממה, חול וסלעים.

נווה המדבר שקק חיים בצורת פרפרים, דבורים וחיפושיות זבל.

אמנם נווה מדבר זה משהו נקודתי ומיוחד, אבל אם תסתכלו היטב, תראו שיש לא מעט חיים ויופי בכל פינה במדבר.

ליד אותו אי ירוק היו שאריות של מבנה כלשהו שלא ראיתי שום אזכור לגביו. אני יכולה רק לנחש לפי סגנון הבנייה שזה משהו נבטי. 

משם חזרנו לרכב והמשכנו לנסוע לכיוון חמוקי ניצנה. רגע לפני שהגענו לשם, עצרנו בתצפית על גבול ישראל מצריים. התצפית נמצאת רגע לפני העלייה לכביש עשר שהיה סגור באותו היום או בכלל. לא ברור.

וזאת תמונה של המוצב המצרי מהצד השני.

דווקא שם כן פגשנו שתי משפחות שבאו לטייל באזור. הבנים שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות היו עסוקים בניסיונות להעביר סחורה לצד המצרי או אם לנסח את זה בצורה פחות פלילית, הם זרקו לשם אבנים. כמובן שהיה מדובר במשהו בלתי אפשרי כי המרחק היה עצום והאבנים כולן נחתו בשטח של כלום ושום דבר שתחם את הכביש. כך שלא הייתה שום סכנה לתקרית דיפלומטית.

חמוקי ניצנה

מדובר בגבעות נמוכות בצבעי פסטל. גם לשם יש שילוט ברור. יש גם מסלול מסומן אותו לא עשינו.

אנחנו עלינו על אחת הגבעות, מצאנו שם צורת לב מאבנים שמטיילים אחרים הרכיבו לפנינו,

התפעלנו מהפסל הסביבתי המאולתר, האוויר, האבנים, הנופים והשקט וחזרנו לרכב כדי להמשיך ליעד הבא:

מצפור יוסי יפה

האתר הזה לא צוין במסלול של "טיולי" ומצאתי אותו בעצמי במפות גוגל. מדובר בעוד סככה שהפעם דווקא כן ניצבת על גבעה וממנה נוף על האזור. אנחנו עלינו לשם, פגשנו מספר משפחות שהתנחלו שם לארוחת צהריים ומשם הבחנו בפס של צמחייה ירוקה שנמתחת לה מלמטה והלאה.

המסקנה המתבקשת הייתה ששם זורם כנראה נחל ניצנה בימי גשם. ירדנו למטה כדי לחקור את נווה המדבר הקטן הזה ואכן גילינו שכולו יושב על קרקע לחה.

גן לאומי תל ניצנה

משם חזרנו עם הרכב על עקבותינו אל התל. ווייז אמנם מכיר את המקום, אבל גם בלעדיו אתם לא תתקשו למצוא אותו. רואים אותו מכל מקום כמעט כי הוא נמצא על תל.

הנסיעה עד לחניה היא משובשת מאוד ונראה כי הגשמים חרטו על כביש הגישה מהמורות ובורות שאף אחד לא טרח לתקן. גם את הכביש הזה הרכב שלנו שרד, אם כי כל הנסיעה לוותה בלא מעט חששות. מהחניה יש שביל שמטפס אל התל ואל הריסות של עיר נבטית עתיקה שממנה ניתן לאזור השם ניצנה. חלק מן המבנים שוחזרו וחלק נראו כערימת אבנים. הכניסה לגן הלאומי היא ללא תשלום.

מן התל נסענו כמה אלפי שנים קדימה אל השלטון התורכי בארץ. מסתבר שהתורכים סללו באזור מסילת רכבת שלא באמת צלחה לאורך זמן. כיום יש כמה מקומות ממוקדים שמשמרים את זכר הרכבת שפעם נסעה שם. הראשון זה

מגדל המים התורכי

תכניסו בווייז את היישוב הקהילתי "עזוז" וצאו לדרך. כל מה שאתאר כאן אתם כבר תראו לבד לאורך הכביש.

מגדל המים התורכי ניצב בצד שמאל של הכביש. הוא נראה משוחזר ובמצב מצוין. שווה לעצור ולהציץ עליו מקרוב ולדמיין את הרכבת שחולפת על פניו.

בצד ימין של הכביש, מול מגדל המים תראו את מה שנשאר ממנחת מטוסים. גם המנחת, כמו הרכבת, היה בשימוש זמן קצר. אגב, אם מישהו מחפש לצלם בארץ סרט אפוקליפטי, זה אתר מושלם בשביל זה.

אנחנו לא יצאנו מהרכב לחקור את האזור ובדיעבד אולי מזל שכך. מישהו בטוח היה חושב שהאפוקליפסה של המתים המהלכים קרתה עכשיו, אחרי שהיה רואה אותי עם הצליעה שלי והבגדים המאובקים של הטיול, מדדה באותו מנחת נטוש.

עוג'ה אל חפיר

אם אנחנו כבר במסע של סוף העולם (מודה שבהחלט יש שם את התחושה הזאת) אז עוג'ה זה כפר רפאים תורכי שאת ההריסות שלו גם כן לא תוכלו לפספס. אנחנו לא עצרנו שם בגלל השעה המאוחרת והרצון להגיע לעוד יעד, אבל נראה לי שיהיה מרתק להסתובב שם.

נסיעה קצרה משם הביאה אותנו לעוד נקודה שלא הייתה כתובה במסלול המקורי של טיולי. המקום נראה חדש לגמרי והכתבה בטיולי ישנה, כך שזה הגיוני בהחלט.

מצפור חוברה

מהכביש רואים 2 קרונות של רכבת ומדרגות שמאפשרות גישה אל אחת מהן. כאשר עצרנו עם האוטו והתקרבתי לרכבת הבנתי שחוץ מזה שזה כמובן שחזור של הרכבת התורכית, מי שעשה את נקודת העצירה הזאת ניצל את הקרנות לשימוש נוסף. בתוך הרכבת ישנם ספסלים שמהם ניתן לתצפת על ציפור מדברית בשם חוברה. השילוב הזה של שימור פרקטי מדהים בעיניי והלוואי והיו עושים אותו יותר.

את הציפור החמקמקה לא ראיתי, אבל גם לא ממש ציפיתי לראות. בשילוט רשום שצריך להצטייד במשקפת וטונות של סבלנות. לי לא היה לא את זה ולא את זה.

משם המשכנו לנסוע עד להתיישבות קטנטנה בשם בארותיים. ממש בכניסה לשם עוברים את:

גשר מסילת הברזל התורכית

כמעט פספסנו את זה כי קשה להבין שזה גשר. מזל שהיה שם שלט שהסביר את זה. השלט הורכב ממסילות הרכבת התורכית ואלו בעצם המסילות היחידות שראינו בטיול הזה. 

בבארותיים היו אמורים להיות שני בארות עתיקים. אנחנו ניסינו למצוא אותם, אבל התייאשנו די מהר.

גן לאומי שיבטה

במרחק של כחצי שעה משם נמצא גן לאומי שיבטה. גם כאן מדובר בשרידים של עיר נבטית. המקום הרבה יותר גדול, מסודר ומאורגן מאשר תל ניצנה. כמיטב המסורת של רשות הטבע והגנים, ליד החניה יש שטח עם שולחנות פיקניק ושירותים (נוצצים מרוב ניקיון). משם יש חצים שמנסים לכוון אתכם לדרך שבה כדאי ללכת בין סמטאות העיר. זוהי עיר גדולה במושגים של פעם ולקח לנו לא מעט זמן להקיף את כולה. אני אפילו לא בטוחה שבאמת היינו בכל רחוב וכל סמטה.

ישנם חלקים גדולים ממבנים ששוחזרו והרבה נקודות עניין. כמו למשל שתי כנסיות

כיכר מרכזית שחלקית שרדה את פגעי הזמן

או בית מגורים ששוחזר כמעט במלואו כולל החצר.

אגב, זה בדיוק מה שאני טוענת כבר שנים שכדאי לעשות עם שפע העתיקות שפזורות בכל הארץ. לשחזר את המקומות בצורה כזאת שהופכים אותם למשהו יותר מוחשי. משהו שמצריך פחות דמיון כשמסתובבים שם. כמובן שאם מוסיפים לזה גם שחקנים וקצת ציוד של פעם, אז בכלל יש לכם אטרקציה מהממת לכל המשפחה.  

עד שסיימנו בגן הלאומי השעה הייתה כבר קרובה לסגירה. בימי הקיץ הגן פועל עד השעה חמש, אך כניסה אחרונה היא עד ארבע.

משם התחלנו לנסוע חזרה הביתה. מאחר ולא מצאתי שום מקום שאפשר לאכול בו באזור, ניווטנו לבאר שבע ועצרנו לאכול בנאפיס. זה היה בהחלט מאורע היסטורי מאחר והפעם האחרונה שאכלתי במסעדה הזאת הייתה לפני כעשרים שנה.

יש להם מספר מנות טבעוניות בתפריט. אני הלכתי על המבורגר רידיפיין שהיה מעולה ומומלץ ביותר.

קצת לסיכום:

את הטיול המדובר הייתי ממליצה לעשות רק בחורף או באביב ורק ביום מעונן שבו לא יורדים גשמים באזור (אני כמעט בטוחה שזה אזור של שיטפונות)

המסלול מתאים לכולם, גם למשפחות עם ילדים. תסמכו עליהם שהם יימצאו המון עניין באבנים המיוחדות שיש שם, בטיפוס על גבעות או בריצה ברחובות נבטיים עתיקים.

אם הזמן מאפשר לכם, אז בקרו בשני הגנים הלאומיים, אבל אם אתם ממש חייבים לבחור רק אחד, אז לכו לבקר בשיבטה. הגן הזה יותר מרשים וגדול מתל ניצנה.

חוץ מלדמיין סטים אפוקליפטיים, לאורך הטיול כולו לא יכולתי להפסיק לחשוב על ספר שבדיוק סיימתי לקרוא – "שומרי הערים" של רותם ברוכין. האזור הזה כולו מאוד רלוונטי לספר ולכן היה לי תענוג כפול לטייל שם (אגב, הספר מעולה)

מקווה שנהניתם מהטיול ונתראה בטיול הבא :)