איך נסענו שעתיים וחצי בשביל לראות פרח וגילינו גן עדן סודי 17.4.21

אחרי שנגמר פסח ואפשרנו לעצמנו קצת מנוחה בשבת שאחרי, הגיעה שבת נוספת ואיתה החשק שלא יודע שובע לטייל. הפעם היה לי מאוד ברור לאן אנחנו נוסעים. את הטיול הזה תכננתי עוד משנה שעברה וכמובן שהקורונה הרסה לי גם את התכנון הזה. אפשר כבר לשנות את המשפט הנדוש ל "האדם מתכנן והקורונה צוחקת"?

בכל מקרה, רגע לפני שאתחיל לפרט על הטיול המדהים שהיה לנו, רק אציין שהיינו הפעם בשני מקומות:

1.    הר הלל ופריחת אדמונית החורש: מסלול מדהים, אך דורש נסיעה מאוד ארוכה לשם, עבור כל מי שגר באזור המרכז ודרומה.  

2.    המסלול הצהוב ליד היישוב חרשים. אני לא באמת יודעת איך קוראים למסלול שעשינו כי הגענו אליו ממש במקרה, אבל גילינו פיסת גן עדן. עד עכשיו אני לא מצליחה באמת לעכל שראינו את כל היופי הזה.

הגדולה ששקועה (או אם תשאלו אותה - טובעת) בתוך כמויות של בגרויות, מתכונות ועבודות, כמובן לא באה איתנו. האמצעית ששקועה (או אם תשאלו אותי – גרה) בתוך מחשב ויתרה על הנסיעה גם כן. לכן, נשארנו עם הבן שלי שאחרי מאמצי שכנוע רבים ושוחד בצורת המבורגר של "ביונד מיט" הסכים בסוף לבוא.

הללויה!!! הצלחנו לצאת מהבית בשעה 09:45. שיא חדש. מרוב שהיינו כל כך מבסוטים על עצמינו, עברה חצי שעה של נסיעה עד שגילינו ששכחנו את הארנקים בבית. זאת אומרת שכל נושא ה"שוחד", כלומר המסעדה שתוכננה לאחר כך, הפך לסימן שאלה אחד גדולה. כאן זה המקום להודות לאלוהי הטכנולוגיה שמאפשר היום להוציא כסף מהכספומט ללא כרטיס. מה שאפשר לנו להמשיך בדרך ולא לחזור הביתה בשביל כרטיסי האשראי.

הדרך לקחה לנו בערך שעתיים וחצי עם עצירה קצרה להתרעננות ביקנעם.

היום שבו נסענו היה יום שרבי וחם. כזה שדרש הסתגלות מסוימת לאוויר המהביל, אחרי שבמהלך החודשים האחרונים נהנינו להתכרבל לנו במעילים נגד הקור. גם הפעם באנו חמושים בסווצ'רים שכמובן נשארו לשמור לנו על האוטו.

הר הילל ואדמונית החורש

המקום נמצא אי שם בצפון בסוף העולם שמאלה... או ימינה... אני לא ממש בטוחה כי התברברנו בדרך. ההמלצה שלי היא לרשום ב waze "המרכז לבריאות המשפחה" (כלומר קופת חולים) בית ג'אן וקודם כל לנווט לשם.

משם אני מעתיקה את הוראות הדרך (שדווקא כן היו ברורות לנו) מאתר "טיולי":

..."מיד אחרי שעוברים את קופת החולים פונים ימינה. ממשיכים ישר עד הכיכר, פונים בה שמאלה וממשיכים ישר עד שמגיעים לצומת T. פונים ימינה ומיד לאחר מכן ישנו צומת עם פנייה שמאלה. בצומת זה ישנו עמוד חשמל שעליו סימון שבילים כחול. פונים עם הסימון הכחול בדרך שרובה סלולה"

כעיקרון אחרי 3 קילומטר אמורים להגיע לחניון מצד ימין. אנחנו הגענו אחרי אותו המרחק לחניון שהיה מצד שמאל (טעות בדפוס, טעות בהבנה או שהחניון עבר מקום.... אין לי מושג).

למודי ניסיון עבר, התכוננו בכל זאת כבר לחנות שם, כאשר מספר מטיילים מתנשפים שעברו במקום המליצו בחום (תרתי משמע) להמשיך לנסוע. מאחר והמאזניים נטו מידית לכיוון ישיבה מרופדת במזגן לעומת כביש עפר שטוף שמש ועם המון אבק, לא היססנו לרגע.

דרך העפר הפכה למאתגרת יותר ככל שהתקדמנו פנימה. בערך באמצע הדרך הולך רגל מיוזע גיחוך  לעברינו "רכב חברה, הא"?

מיד הוא הזכיר לי את השיר הישן מ"ארץ נהדרת" שכל פעם מחדש גורם לי להתגלגל מצחוק, שקוראים לו... איך לא? "רכב חברה". מצרפת כאן קישור אם בא לכם לשמוע.

למרות כל הצחוקים, לדעתי הדרך כן עבירה לרכב פרטי, גם אם הוא לא רכב חברה.

מהחניון המוטל בספק, המשכנו לנסוע עוד כמה קילומטרים בזמן שההבנה שאין לנו שמץ של מושג לאן אנחנו באמת נוסעים, התחילה להתבשל לנו בראש. הרי תכננתי מסלול מעגלי שיוצא מאותו חניון וגם חוזר אליו. אז מה עושים עכשיו? בשלב מסוים קלטתי בצד הדרך התגודדות של מספר מטיילים. מיד הצצנו מהחלון וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראינו את הפרח המדובר. זה שגרם לנו לנסוע שעתיים וחצי עד אליו.  

אדמונית החורש פורחת בסך הכל שבועיים בשנה. זה קורה תמיד באותם תאריכים ושיא הפריחה שלו זה בדיוק באמצע אפריל. מיד חנינו לצד הכביש ויצאנו לבחון את הפלא הנדיר הזה. הפרח ממש גדול (בערך בגודל של כף היד של בן אדם מבוגר). אין ספק שמדובר בפרח מרהיב ביופיו. מרוב שהוא יפה, הייתה הרגשה שהוא לא אמיתי או לחילופין - במקרה מישהו הביא אותו מארץ רחוקה ושתל כאן. היה תור קצרצר בשביל להצטלם עם האח"מ הפרחוני שלאחריו יכולתי לנשום לרווחה ולעשות וי דמיוני ברשימות שאצלי בראש.

אחרי סשן צילומים שלא היה מבייש שום דוגמנית בינלאומית נזכרתי שראיתי לא הרחק מן מדרגות מאולתרות שעולות על הר. לא היה לי באמת מושג לאן הן מובילות, אבל ראינו מטיילים שעולים בהן, אז החלטנו לנסות.

כשהתקרבנו לשם, גילינו שמדובר במסלול שמסומן בסימון שבילים שחור. אם אתם נוסעים עם הרכב, פשוט תסתכלו בצד ימין ובשלב מסוים תראו את המדרגות האלה. הטיפוס לא היה כזה מאתגר. מה גם שרובו היה מוצל.

נגלה בפנינו טבע יפיפה וייחודי מאוד לאזור. כמו תמיד – תמונה שווה אלף מילים וזה....

 העלייה נמשכה בערך קילומטר עם נופים מהממים סביב.

שבסופה הגענו לכביש סלול. לא באמת רצינו להתחיל לבדוק לאן הכביש מוביל ופשוט עשינו את כל הדרך חזרה עד לאוטו. אגב, בדרך ראינו רק פרח אחד מסכן של "אדמונית החורש", ככה שכנראה שספציפית במסלול השחור פחות כדאי לכם לחפש אותו.

כאשר המשכנו בנסיעה, עצרנו בעוד איזו נקודת עניין לצד הכביש (אי אפשר לפספס). קוראים לזה "גן האופניים". זוהי מן גדר ועליה עשרות אופניים (בעיקר של ילדים) וגולגלות (לא, לא של ילדים!). מקום מוזר ודי קריפי שאני לא ממש בטוחה אם יש לו תכלית חוץ מהעיצוב האומנותי והמצמרר.

משם ניווטנו אל מקום נוסף שמצאתי באזור – בריכת הסלמנדרות ובמקום הגענו למה שאני קוראת לו

המסלול הצהוב והסודי של ישוב חרשים

כבר כשקראתי על בריכת הסלמנדרות הבנתי שעם חוש ההתמצאות שלי, הסיכויים שנצליח למצוא אותה הם די אפסיים. ובכל זאת החלטנו לנסות.

לפני שאני מתחילה בהסברי ניווט אני חייבת להגיד שהייתה התלבטות די גדולה אם לפרסם את המקום הזה על שלטי חוצות (או ליתר דיוק בבלוג שלי ב"למטייל"). המקום כל כך יפה ובתולי עד שבן זוגי העלה חשש כנה שאם יגיעו לשם מאות מטיילים – הוא פשוט יהרס.  בסופו של דבר, לאחר התייעצות עם הבסטי שלי שאמרה דבר חכם למדי "הרי המקום הזה רחוק ואם אנשים יחליטו בכל זאת להשקיע את המאמץ ולהגיע לשם, אז כנראה שהם יהיו גם ראויים לטייל שם".

אז עבור כל ה"ראויים" אי שם ברחבי הרשת, הנה הוראות הדרך לגן העדן הסודי שגילינו בשוגג:

תעשו ניווט לישוב חרשים. כאשר אתם נמצאים בכביש הגישה ליישוב ובערך קילומטר מהשער של היישוב – תתחילו לחפש מצד שמאל, איפה שסבך של שיחים, ערימה קטנה של אבנים שהונחו על סלע גדול. אם תתקרבו לסלע המדובר, תראו שיש עליו גם חץ צהוב (מכאן השם הלא מאוד מקורי שהענקתי למקום) שמפנה אל תוך הסבך. בפנים יש מסלול טיפוס לא קשה שכולו מסומן על ידי אותם חצים צהובים.

 אגב, אין שם מקום להחנות את הרכב. אנחנו הגענו לשער הישוב חרשים, עשינו אחורה פנה, חלפנו על פני המקום עם החץ וחנינו קצת יותר קדימה בתצפית קטנה ומקסימה. התמונה משם:

ומשם פשוט הלכנו לאורך הכביש עד לכניסה אל המסלול.

אני חייבת לומר שאני ממש גאה בבן הזוג שלי ששם פס (או פסים של מטריה) על המוסכמות החברתיות. הוא נהנה מצל ולמען האמת גם מ-לא מעט מבטי קנאה של מטיילים מזיעים שחולפים לידו.

אני לא חושבת שאי פעם בחיים ראיתי כזאת כמות של פרחים. כן, כן, אני יודעת שכבר אמרתי את זה בעבר, אבל השפע של המקום הזה התעלה על כל מה שראיתי אי פעם בארץ. מיד אחרי שעברנו את סבך השיחים ולאחר מספר צעדים נחתנו בקרחת יער קטנה שכולה הייתה מכוסה בפרחים וורודים יפיפיים. הפעם אפילו התמונות לא יצליחו באמת להעביר עד כמה המקום הזה היה מושלם. ולא רק אני אמרתי את זה, גם בן זוגי לא הפסיק להתפעל מן הקסם של המקום.

לכן הפעם, בנוסף לתמונה, אני מעלה גם סרטון קצר שבן זוגי צילם במקום.

החצים הצהובים הובילו אותנו במעלה של הר. הטיפוס לא היה קשה, אבל גם לא קליל. בטח אחרי שהיינו כבר עייפים מן המסלול הקודם שעשינו. אבל למי בכלל היה אכפת מהעייפות. עוד קרחת יער נגלתה לפנינו

, ואז עוד אחת ועוד. אינספור פרחים בכל מקום שאליו הסתכלנו

ורק אנחנו שם. אנחנו והציפורים שמספקות את הפסקול הכי מופלא לאגדה הזאת שבתוכה אנחנו צועדים.

אחרי כחצי שעה של טיפוס, התחלנו לתהות ביננו לבין עצמינו אם להמשיך לטפס או לחזור על עקבותינו. בכל זאת, לא היה לנו שמץ של מושג לאן מוביל השביל.

אני כל כך שמחה שלא ויתרנו כי בסוף ציפתה לנו עוד הפתעה אחת אחרונה ומרהיבה. איפשהו למעלה, שניה לפני שהעפלנו לפסגה, ראינו סלע ועליו עיגול צהוב המסמן שזהו סוף המסלול. לידו היו עוד שני אבנים ועליהם שני חצים צהובים לשני כיוונים שונים. בחרנו באחד מהם והמשכנו לטפס במשך עוד מספר רגעים. כאשר בקענו מתוך הסבך מצאנו את עצמינו על צוק. כולו מכוסה סלעים שטוחים, עליהם ניתן לעמוד. נוף מטורף נפרס מתחתינו. אי אפשר בכלל לתאר את ההרגשה העילאית הזאת.

הייתי בהרבה תצפיות בחיים שלי, אבל איכשהו, התצפית הזאת הייתה כל כך מרשימה, כל כך מושלמת, עד שאני באמת לא יכולה להשוות אותה לשום דבר אחר. אני לא יודעת אם זה בגלל המסלול שהזכיר לי גן עדן שדרכו הגענו לכאן, היישר לשערי השמיים או הנופים המופלאים, אבל החוויה הזאת תישאר אצל כולנו לתמיד.

וגם כאן, שום תמונה לא יכולה באמת לתאר, אז קבלו עוד סרטון מן הפסגה...

אחרי זמן מה ירדנו חזרה בדיוק מאותה הדרך שהגענו בה. בסך הכל המסלול לקח כשעה, שעה וחצי.

משם, נפעמים ובעיקר מתלהבים מעצמינו, כאילו אנחנו מינימום כריסטופר קולומבוס, נסענו לאכול צהריים בכרמיאל ב BBB

כמשפחה שחוץ מבן הזוג, כולנו טבעונים, ממש שמחנו לגלות ש BBB הביאו סוף סוף המבורגר של "ביונד מיט". ההמבורגר הטבעוני הכי טעים שיש. אמנם נאלצנו לחכות כמעט שש שעות בתור להיכנס... טוב נו, זה כנראה היה לא יותר מחצי שעה, אבל הרגיש כמו שש, אבל זה בהחלט היה שווה את זה.

 הביתה חזרנו בסופו של דבר קצת אחרי השעה שבע בערב. בהחלט טיול מושלם ויום מנוצל היטב.

אז כמה מילות סיכום:

סעו לשם!!!! באמת שאין לי יותר מה לחפור לכם (עשיתי את זה כבר באריכות בפוסט). המקום שווה את זה.  רק מזכירה שפריחת אדמונית החורש זה באמצע אפריל והגן עדן הסודי שמצאנו כנראה מתאים לביקור איפשהו בין ינואר עד מאי.

אם בא לכם לקרוא עוד קצת על הטיולים שעשינו – אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי באתר "למטייל":

 http://bit.ly/35kCKm0

שיהיו לכם טיולים מהנים ונתראה בטיול הבא