עברו שבועיים מאז הטיול הקודם לחיפה:
והגיע הזמן לעוד טיול מבית היוצר "ליסה מדר בע"מ". מזג האוויר הכין במיוחד בשבילנו מובלעת קטנה ושמשמית של יום אחד, בתוך הגשמים הבלתי פוסקים. התעוררנו בשעה לא סבירה בעליל של שמונה וחצי (שונאת לקום מוקדם, אלא אם אני ממש, אבל ממש חייבת). ארזנו תיקים, מעילים ואוכל. משכנו את הילדים מהאוזניים, הפעם רק את השניים הקטנים. הגדולה הערימה תירוצים "למה היא לא יכולה לבוא" בגובה ההר אליו היו מועדות פנינו. לדרך יצאנו בשעה תשע וחצי עם עוד זוג חברים ושני ילדיהם.
עצרנו לפיקניק ביוקנעם. זה היה אמור להיות ביער של יוקנעם, אבל כביש שש, שבדיוק היה בתהליכי סלילה ופלישה לכיוון הצפון, שיבש לנו את התוכניות וחסם את הכניסה ליער (זמנית או תמידית – לא ברור). לכן נאלצנו לעצור במתחם ג'י יוקנעם הסמוך. השתלטנו על שולחנות חיצוניים של מסעדה סגורה ו"נהנינו" מנוף של חניון וכביש מהיר.
משם המשכנו ישירות אל הר מירון. בשלב מסוים הכביש הפך להיות כה מפותל עד שהוא הזכיר לי קפיץ. לסובלים מבחילות בנסיעה - ראו הוזהרתם. למזלה של בתי הגדולה (שאכן סובלת מזה) היא נשארה בבית ואילו אנחנו התמוגגנו מהנוף שהלך והוריק ככל שהעפלנו לפסגה.
עצים ירוקים, ביניהם הבליחו פה ושם עצים מכוסים עלי שלכת זהובים, תחמו את הכביש משני הצדדים. המעלות צנחו ככל שעלינו גבוה יותר, עד שלבסוף נעצרו על 12 מעלות.
חנינו ברחבת חניה מסודרת שנקראת "חניון הפסגה" (ניתן לנווט לשם עם waze). נדמה היה כי הקור העז העניק לנו מהירות על, כי אחרת אין לי הסבר איך תוך מספר שניות מהרגע שיצאנו מהאוטו עם שום דבר פרט לסווצ'ר על גופינו, כולנו כבר ניצבנו עם מעלים, כובעים, צעיפים וכפפות.
במהרה איתרנו את תחילת המסלול אשר מסומן בסימון שבילים אדום (שילווה אותנו לכל אורך הדרך) והתחלנו ללכת בתוך חורש ים תיכוני שהיה במיטבו לעונה זו. השביל מוקף עצים עטופי טחב וצמחייה.
האור שחדר דרך העצים ושם זרקור על חלקה זו או אחרת היה פשוט קסום. והאוויר... אוי האוויר. ריח אדמה משכר וחמצן טהור.
כל כמה זמן התגלתה בפנינו תצפית עם נוף עוצר נשימה.
אפילו את הר החרמון שעטה שכבה עבה של שלג ראינו משם. גם הקור כבר לא היה כל כך מקפיא וחלקנו הורדנו אפילו מעילים.
הילדים מצאו בכל מקום "אוצרות". פעם זה היה בלוט, פעם חרק מעניין, פעם עלים בצורה ייחודית ופעם אבנים מיוחדות, כמו אבן שקראנו לה "אבן סושי" (בגלל צורתה ובגלל שהיא נראתה כמו אבן שעוטפת אבן נוספת).
הילדים החליפו את פרצופי "למה הוצאתם אותנו מהבית" ב – "איזה כיף לי ואני אפילו מוכן להודות בזה".
זה תמיד מרגש אותי מחדש שדווקא הדברים הפשוטים הם אלו שמספקים הכי הרבה עניין בעיניהם של ילדים. הסקרנות שלהם שעוד לא הלכה לאיבוד בנבכי ההתבגרות הייתה פשוט מדבקת וההתלהבות מכל עלה וציפור העלתה חיוך אצל כל מי שעבר את העשור השלישי ... טוב נו, את הרביעי לחייו.
המסלול היה קל, מעגלי ובאורך של שני קילומטר. עם זאת, הוא לא מיועד לעגלות. השביל הקיף את הפסגה של הר מירון. אל הפסגה עצמה לא ניתן לעלות מאחר ויש שם בסיס צבאי.
את המסלול סיימנו לאחר שעתיים וקצת שכללו בתוכם לא מעט עצירות והליכה מתונה.
משם ירדנו מן ההר אל:
מפלי פרוד
גם לשם waze יודע לכוון היטב. הנסיעה ארכה כחצי שעה. עצרנו בחניה גדולה שנשקה ליער ולשולחנות פיקניק עם עשרות משפחות שניצלו את ההפוגה בגשמים. ברגע שיצאנו מן האוטו, ידענו שהגענו למקום הנכון. רעש המים הגועשים החריש מיד כל צליל אחר. הגשמים החזקים שירדו במהלך התקופה האחרונה החיו את זרם המים והפכו אותו לעוצמתי ומלא פאר.
גם כאן המסלול לא קשה. השביל המרוצף עלי שלכת שעדיין לא נרקבו, הוביל אותנו עוד ועוד כלפי מעלה (עליה מתונה), במקביל לזרם המים היורדים במן מדרגות סלעיות. אל תצפו למפלי ניאגרה. המפל יחסית צנוע ועם זאת יפיפייה.
בדרך מצאנו נרקיסים מדיפי ניחוחות מופלאים.
צינורות ישנים שהונחו בצמוד לנחל סיפקו לילדים לא מעט עניין, כאשר הם הפכו אותם בן רגע לחבל לוליינים.
בשלב מסוים הצצנו בשעון ועשינו אחורה פנה, מבלי להגיע עד לפסגה. הסיבה העיקרית הייתה בגלל שרצינו להספיק למיני גולף פרוד שנמצא כחמש דקות נסיעה מן המפלים והיה אמור להיות פתוח עד שעה חמש.
התאכזבנו לגלות שהמיני גולף סגור ולא ברור היה למה. אולי הוחלט לא לפתוח את המקום ספציפית באותה השבת, בגלל הגשמים שירדו כל השבוע, ואולי הוא בכלל סגור בחורף. בכל מקרה, אם אתם רוצים לבקר שם, ממליצה להתקשר ולוודא שעות פתיחה מראש.
למרות שקטענו את המסלול המרהיב של המפלים באיבו, לא הצטערנו. השעה כבר הייתה לקראת ארבע וחצי והשמיים החלו להסמיק לקראת בואו של הירח. מה שאומר שגם ככה נותרו לנו עוד דקות ספורות של אור.
בשלב הזה כבר היינו מורעבים, לכן נסענו למסעדה שגם כן מצאתי מראש:
מסעדת אלחרובה
היא נמצאת כעשר דקות נסיעה מן המפלים, ביישוב הערבי נוצרי – מע'אר. (כאן ה waze קצת אכזב ולכן ניווטנו לשם בעזרת google maps)
המסעדה התגלתה כמציאה של ממש. קודם כל הנוף שנשקף מן החלונות הרחבים, כבר היה שווה את ההגעה לשם. כל הגליל נפרס משם עד לימת הכנרת השרויה לאותה שעת בין ערביים במן ערפל מיסטי כמעט.
בתוך המבנה, האווירה הייתה כפרית והמקום נראה נקי ומאוד מזמין. גם השירות היה אדיב ויעיל. כמובן שכל זה לא היה שווה כלום, אם האוכל לא היה מעולה והוא אכן היה.
מילאו את שולחננו במגוון סלטים – כל אחד יותר טעים מהשני. שמחתי שכל הסלטים היו טבעונים, כך שגם לי וגם לילדים שלי היה שפע של מה לאכול. גם החומוס והצ'יפס היו מצוינים. אכלתי שם את האורז הטעים ביותר שאכלתי אי פעם. אורז עם אטריות שבושל בשמן זית ופשוט אי אפשר היה להפסיק לאכול אותו. גם החשבון שקיבלנו בסוף הארוחה היה מאוד הוגן.
בזמן שבן זוגי עוד נשאר עם הזוג השני במסעדה והמתין לסיום התשלום של החשבון, החלטנו אני ובתי האמצעית להצטרף לגמד שלי שחזר לאוטו לפני זמן מה בשביל קצת שקט ומשחקים בנייד.
הנוף כבר הסתתר מתחת לעלטה והשעה הייתה אחרי שש בערב. פתחתי את הדלת. הנחתי את המעיל על המושב ואז למרבה האימה הבנתי שהבן שלי נעלם. החלפתי מבט שהלך והפך להיות לחוץ מרגע לרגע עם בתי. סרקנו בעיניים מודאגות את החניה החשוכה, אבל לא היה לו כל זכר. הלב שלי התחיל להלום חזק יותר ויותר. ליתר ביטחון הצצתי שוב אל תוך הרכב ואז הבנתי שגם התיק שלי, שהשארתי על מושב הנוסע הקדמי, נעלם. ישר המוח ההיסטרי שלי הגיש לי מספר תסריטי זוועה, מן הסוג שמככב בחדשות ועושים עליהם סרטי אימה. זה היה השלב שבו בתי (שהתגלתה כיותר אינטליגנטית מאמא שלה), הציעה רעיון מהפכני שדווקא לא עבר לי בראש
"אמא, אולי זה לא האוטו שלנו",
מיד הצצתי שוב פנימה וסרקתי את פנים הרכב שהיה זר לחלוטין. בשקט ובבושת פנים סגרתי את הדלת, הסתכלתי סביב אם היו עדים לאותה פאשלה כמעט פלילית. אחרי שלא ראיתי איש, עקפתי את המכונית שחנתה ליד - מוצאת את הגמד שלי, טבול עד לקצה אפו בתוך משחק בטלפון הנייד, יושב לו בכיף באוטו (הפעם שלנו). גם התיק שלי היה שם מן הסתם.
יחד עם ההקלה, הגיע גם פרץ צחוק קולני אתו נכנסנו לאוטו. בתוך פחות מדקה כבר כל החבורה שלנו, כולל זוג החברים וילדיהם, התגלגלנו מצחוק.
נפרדנו מן הגליל עם הבטחה לשוב לשם בקרוב (הפעם בלי ניסיונות פריצה למכוניות זרות). בכל זאת, אחרי יום כזה מדהים, הנסיעה הארוכה נראתה לפתע כמו שיקול משני, ויצאנו לכיוון הבית.
לקח לנו שעתיים וחצי להגיע משם לאורנית, כאשר כל כמה זמן נתקענו בפקק. איפשהו בפקק השלישי או הרביעי, התחלנו להרהר בשנית לגבי שיקולים משניים או עיקריים הקשורים ל"בילוי" משפחתי ממושך ברכב במצב של עייפות. בסופו של דבר הוחלט שלחזור לטייל באזור אנחנו בטוח עוד נחזור, אבל זה לא הולך להיות כל שבועיים.
מספר מילות סיכום:
הטיול הזה נעשה בחורף וזאת העונה הכי מומלצת, בעיקר אחרי גשמים. בקיץ אין שום זכר למפלים והשבילים חשופים לשמש. לכן פחות הייתי ממליצה להגיע לשם.
בעבר עשינו את המסלול של הר מירון בתקופת פריחת החלמוניות בסתיו, אחרי הגשמים הראשונים. גם אז נהנינו מאוד, אבל למרות שאז הפרח הנדיר ביופיו קישט לנו את הדרך, הפעם המסלול היה יפה יותר, בעיקר בזכות הגשמים שהרוו את האדמה והצמחייה.
ואם לסכם את זה ממש בקצרה, אז:
היה כיף – סעו לשם.
מקווה שעזרתי לכם עם רעיון לבילוי משפחתי חורפי ומהנה.
לפוסטים נוספים – אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי:
