מהר מהר לפני שייסגר, ניצלנו את השבת האחרונה שלפני הסגר התורן. הפעם הוחלט ללכת על רוח הכריסמס ששררה ברחובות בימים ההם (בעיקר בחו"ל, אבל גם כאן היו כמה מקומות). למען האמת, כל שנה לפני החג של החגים (הנוצרי כמובן), אנחנו שמים פעמינו לכל מקום בארץ שיאיר בי קצת נוסטלגיות ילדות (בכל זאת נולדתי וגרתי ברוסיה בילדותי) ובין היתר נהנים מהאורות, הקישוטים והאווירה החגיגית שאף פעם לא מאכזבת.

שנה שעברה למשל היינו בחיפה – על הטיול המדובר אפשר לקרוא כאן:

https://www.lametayel.co.il/posts/q20qxm

ושנה לפני כן בנצרת. השנה בגלל הקורונה (אוף, כבר נמאס לי אפילו להגיד את המילה הזאת) היו קצת חששות לגבי הנושא. ולא, לא בגלל החשש להידבק. עם כל הכבוד להתקהלויות – אני עובדת בגן ילדים עם שלושים קטנטנים בלי מסכה (הם, לא אני) שעדיין לא למדו אפילו להשתעל לתוך המרפק (אבל להשתעל על הפנים של הגננות זה דווקא סבבה) או לנגב נזלת עם נייר טואלט כי החולצה שלהם (או שלי) לרוב יותר קורצת להם. אז אם אני כבר אדבק איפשהו – זה כנראה יהיה שם.

הסיבה שחששנו ללכת היא בגלל האווירה הכללית והקודרת שהארץ שלנו ספוגה בה כבר יותר מדי חודשים. ואיך אפשר ליהנות מעץ אשוח מקושט ומשמחת החג אם כל העסקים מסביב סגורים והלב נשבר כשחושבים על כל האנשים שהפרנסה שלהם נפגעה כל כך.

בסופו של דבר, בעיקר כי הייתה לי תחושה שבירושלים אנחנו נרגיש אחרת (תחושה שהתבררה כנכונה, אגב), נסענו בפעם הראשונה לחוות את כריסמס בעיר הקודש. יש משהו בעיר הבירה שלנו שלא פגשתי בשום מקום בעולם. מן וייב מיוחד כזה שאני ממש אוהבת.

יצאנו לדרך רק בשעה 14:15 ולא, אנחנו לא מרחנו סתם את הבוקר. הפעם הוחלט על השעה המאוחרת כדי שכשנגיע לרובע הנוצרי – יהיה חושך ונוכל ליהנות מהאורות החגיגיים כשהם דלוקים.

הפעם באה איתנו רק הבת הגדולה שלי, בת השש עשרה, ואילו שני אחיה הקטנים יותר החליטו לוותר על החוויה החגיגית. בהתחשב בזה שרק ערב קודם היינו אצל זוג חברים וחגגנו שם את חג המולד, הם קיבלו היתר מיוחד להישאר בבית (אני יודעת, אני חיה באשליות. ברור לי שבגילאים שלהם, גם אם אתעקש מאוד שיבואו, אני כבר לא אצליח להרים אותם צורחים ובועטים לאוטו. הם כבדים מדי בשביל זה).

הסיבה לאותה חגיגה נוצרית היא לא כי החלטנו להמיר את דתינו, אלא בגלל שהחבר שלנו שוודי ולכן כל שנה אישתו דואגת לאפשר לו ערב של התרפקות על מסורות העבר. את חג המולד הם חוגגים בביתם לפי מיטב המסורת שכוללת עץ אשוח ענק בסלון, מתנות מתחת לעץ לכל הילדים, שפע מאכלים, יין חם (שבשבילו אני מוכנה גם למכור כליה) וסנטה קלאוס שמגיע לחלק את כל המתנות לילדים. נכון, זה החבר השוודי שלנו שמחופש לאותו סבא קור אגדי, אבל עד לפני כמה שנים הוא הצליח לעבוד יפה על הילדים שישבו עם פה פעור וברצינות האמינו שהסבא החביב עשה היקף מהקוטב הדרומי ובא לבקר אפילו כאן בישראל. אוח, איפה השנים התמימות ההן שבהן כל מה שהיינו אומרים לילדים היה מתקבל כאמת לאמיתה. כמה קל היה אז לתמרן אותם ואילו היום יש תחושה שהם אלה שמתמרנים אותנו.

הדרך לירושלים ארכה בערך 45 דקות ועוד חצי שעה אותה העברנו בתחנת דלק בזלילת בורקס תוך מחשבה שזאת כנראה המסעדה האחרונה שבה אנחנו נאכל עד שייגמר הסגר התורן.

היעד הראשון ליום זה, כל עוד היו אלה שעות אור, היה:

גן הוורדים

הגן ממוקם ממש מול הכנסת וביום שבת היה שפע של חניה לידו. זוהי הפעם הראשונה שאני מבקרת בו ובהחלט לא האחרונה. הגן מרושת כולו בשבילים סדורים ובפינות חמד קסומות.

הוא נקרא בשם אותו פרח סקסי ורומנטי בגלל שלפני כמה שנים טובות ירושלים אירחה תערוכת ורדים בינלאומית ומשם זה נשאר. יש בו יותר מ 15 אלף שיחי ורדים. ולא, חורף זאת כנראה לא העונה הכי טובה להתפעל מהם. היו שם הרבה שיחים ומעט ורדים. מצד שני הפארק עצמו כל כך יפה שזה באמת לא כל כך משנה.

שם גם ראיתי, לראשונה השנה, שלכת שמיד מלאה אותי בגעגועים לאירופה הסתווית. גם השעה שבה קרני השמש פיזרו נגיעות זהובות בכל פינה הוסיפה מאוד לחוויית הביקור. השעה נקראת בשם המפואר "golden hour" באנגלית ובשם הקצת פחות מפואר "שעת בין הערביים" בעברית.

בגן גם ראינו המון פינות שמוקדשות לארצות מכל האולם. השוס הגדול היה הגן היפני. אני מודה שראיתי יותר יפים ומושקעים ממנו, אבל איכשהו, גם בלי שהוא זכה ליותר מדי טיפוח – המקום נראה קסום ביותר.

מה שהיה אולי קצת פחות קסום זה שתי נשים חרדיות שכנראה ניצלו את השבת היפה והתיישבו בדיוק באמצע הנוף. ברגע שהנפתי את הנייד כדי לצלם (את הנוף, לא אותן) הן בתגובה הניפו ידיים בצעקות אימה, ממש כאילו עוד רגע והמצלמה תשאב לתוכה גם את הנשמות שלהן. לקח לי מספר רגעים להבין במה פשעתי, כאשר בזמן הזה הן נמלטו משם לפינה אחרת מחוץ לתווך הצילום.

מיד אחרי שההלם הראשוני עבר לי – ניגשתי להסביר להן שלא ידאגו ולא צילמתי אותן ואפילו הוספתי התנצלות מגומגמת. יש לציין שהן היו ממש נחמדות וכל העניין נסגר עם חיוך ואיחולי שבת שלום.

לפעמים קשה לנו לעצור ולהבין את השקפת העולם של האחר. אנחנו כל כך שקועים בעולם הצר והמוכר שלנו עד שלוקח שניות, דקות ויש כאלה שגם שנים בשביל להבין את האחר (וכן, יש גם כאלה שלא באמת טורחים להבין אף פעם). אני מרגישה את זה היטב בכל מה שקשור לטבעונות. האנשים מתחלקים לכאלה שמכבדים, כאלה שמרימים גבה, אבל עושים מאמץ לכבד וכאלה שמזלזלים (לא הסוג האהוב עלי). המצחיק הוא שלרגע הייתי כמו אותו סוג אחרון ולא חביב בהקשר לאותן נשים. אני כל כך שמחה שתפסתי את עצמי בזמן ועשיתי איזה סוג של זום אאוט שאפשר לי לראות את מלוא התמונה ולכבד. תאמינו לי - זה עושה הרבה יותר נעים בלב.

אחרי ששבענו מהגן היפני, המשכנו ללכת וראינו במקום גם אגם קטן ומקסים. אמא שלי טוענת שיצאו לי תמונות ממש כמו של צלם מקצועי. מצד שני זאת אמא שלי והיא, איך לומר.... קצת משוחדת.

משם נסענו כעשר דקות ל

עמק המצלבה

התכנון היה לעשות סיבוב בעמק ולהציץ על המנזר ששם. השמיים שכבר התחילו להראות סימנים של חוסר סבלנות כלפי השמש, אותתו לנו שאין מצב שהלילה יאפשר לנו לראות משהו בעמק. לכן הלכנו רק למנזר. בדרך עוד ברברתי לכולם על זה שבמנזר הזה גרים רק שני נזירים ושתי נזירות ועוד כל מיני פרטים היסטוריים אותם דליתי מהאינטרנט ועניינו לילדה שלי את הת....

המבנה עצמו נראה מצד אחד מאוד שמור וישן. מצד שני הארכיטקטורה היא מאוד קודרת ונוקשה. הבנתי שאפשר לתאם לשם ביקור, אבל מן הסתם בגלל הקורונה (עוד פעם המילה המקוללת הזאת) אי אפשר.

משם נסענו ל

מרכז ימק"א   - Y.M.C.A

לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא מסוגלת לקרוא את ארבעת האותיות האלה מבלי שתתלוה אליהן אצלי בראש המנגינה של השיר בעל אותו השם של הוילג' פיפל.

אני לא אלאה אתכם כאן על הקונספט של המרכז, אבל הוא באמת מרתק ומרכז בתוכו את שלושת הדתות המונוטאיסטיות – יהדות, נצרות ואיסלם. זה בא לידי ביטוי במבנה ובפרטים הקטנים. ממליצה מאוד, אם אתם הולכים לבקר שם, שתקראו קצת על המקום.

לקח לנו זמן להגיע לשם. מה ששכחנו לקחת בחשבון זה שבכל מוצ"ש בירושלים יש ערב הפגנה בציבור בבלפור. מה שהקשה עלינו מאוד למצוא דרך לעקוף את הבלגן והכבישים החסומים.

בסופו של דבר חנינו איפשהו בין מרכז ימק"א לבין הרובע הנוצרי.

וואו. אין לי פשוט מילה אחרת חוץ מאשר וואו. כמה שהבניין הזה היה חגיגי ויפה. אורות נוצצים קישטו את כולו

ועץ אשוח ענק חייך לבאים בדיוק בכניסה לבניין.

חוץ מההתרגשות הרגילה שאני תמיד חווה כשאני רואה אורות נוצצים ועץ אשוח, הפעם התווספה לזה גם ההתרגשות מהעובדה הפשוטה שהיו שם המון אנשים.

כן, כן, אני יודעת, אמרתי כבר לא פעם שאני שונאת התקהלויות, אבל מסתבר שאין כמו כמעט שנה שלמה של שמירת מרחק ורחובות שוממים כדי לפתח חיבה לחברה אנושית. היו שם עשרות אנשים נלהבים כמעט כמוני שצילמו ללא הכרה. הרגשנו מן אווירת חג שפויה שכזאת. בלי שהיא תהיה מתובלת בסגר, הגבלות או כל דבר אחר שהממשלה ה"מאוד עקבית" שלנו מפילה לנו על הראש פעם אחר פעם.

ימים אחר כך, כשהסתכלתי על התמונות שצילמנו, גיליתי שהצלחנו לתפוס שם גם דמות מוזרה ואפילו די קריפית (נשבעת לכם שבזמן שהיינו שם, לא ראיתי אותה), מה שאילץ אותי להגיע למסקנה שכנראה שזאת הייתה "רוח חג המולד" (תראו את הסרט המקסים "רוחות חג המולד" עם ג'ים קארי ותבינו בדיוק על מה אני מדברת).

משם צעדנו ל:

רובע נוצרי

שבעיר העתיקה. את הדרך לשם עשינו דרך שדרת ממילא. דווקא שם הרגשנו יפה מאוד את השממה, אבל הפעם לא באשמת שום נגיף או שלטון, אלא פשוט בגלל שהשבת עוד לא יצאה.

אם בימק"א הרגשנו חיות ורוח חג, אז ההרגשה הזאת הוכפלה פי עשרה ברגע שהגענו לעיר העתיקה. מאות אנשים הסתובבו שם. חלקם עם כובעי סנטה על הראש או כל אביזר אחר שמקושר לרוח החג. קבוצות תיירים עם מדריך פשטו על הסמטאות הצרות (ברצינות?! יש עדיין תיירים בארץ ועוד כאלה שמסתובבים בקבוצות מאורגנות?)

רוב הדוכנים היו פתוחים ומוזיקת חג מולד עליזה בקעה מכל פינה. חלק מן השירים היו באנגלית וחלק בערבית. סוחרים עטו על כל עובר ושב והציעו את הסחורה שלהם שהפעם התערבבו בה גם פריטי כריסמס שונים ומשונים. מסעדות הדיפו ניחוחות לכל עבר ולראשונה מאז חודשים ראינו מסעדה שהסועדים ממש יושבים בפנים ליד שולחנות. חלונות הראווה קושטו בעצי אשוח, אורות ובובת של סנטה קלאוס בגדלים שונים.

אם תהיתם פעם איפה סנטה קלאוס מעביר את זמנו, חוץ מהקוטב הצפוני כמובן, אז מסתבר שהוא רכש לעצמו בית חמוד ברובע הנוצרי. באמת, יש שם מבנה עם שלט "הבית של סנטה קלאוס" עם תור ארוך ארוך של אנשים שהמתינו להיכנס.

השוס הגדול של אותו ביקור קסום היתה הופעה חיה עם שירי כריסמס. אז כן, זה היה מופע רחוב מאולתר, אבל לאותו הרגע ולאותה התרוממות הרוח שהרגשתי, זה היה כאילו אני מינימום בהופעה של סלין דיון. נראה היה שלא רק אני מרגישה ככה. עשרות אנשים התגודדו מסביב ללהקה, רקדו, שרו ומחאו כפיים נלהבות. אני אפילו לא בטוחה עד כמה הלהקה הייתה באמת טובה, אבל לאותו זמן קורונה נתון – מבחינתי הם היו עילוי.

ההמשך של אותו הערב הפך באופן די פתאומי לקריפי למדי. החלטתי שאני רוצה ללכת לראות את כנסיית הקבר. מה שלא ידעתי זה שהיא ממוקמת ברובע המוסלמי. בן זוגי, מצד שני, דווקא כן ידע, רק שכח להזכיר את זה והתחיל להוביל אותנו לשם (כבר ציינתי שהוא אוהב הרפתקאות מסמרות שיער?).  

הסמטאות הצרות, הציוריות ומלאות החיים החלו לגווע לאט לאט. המוסיקה התחלפה למן שקט שלקוח מסרטי מתח מבשרי רעות. את החנויות העליזות החליפו תריסי ברזל כבדים, מיושנים וסגורים. אפילו התאורה איכשהו הפכה לאפלולית יותר ועגומה. בשלב מסוים הגענו לתוך איזו סמטה שהפנסים בה בכלל לא עבדו. זה גם היה הרגע שבו הבחנו בדמות של גבר עם מסכת סקי עומד לו בין הצללים ומשקיף עלינו.

אני מניחה שאתם יכולים לנחש לאיזה גובה טיפס מד הפחד שלי. חלפנו על פניו והרגשתי איך הוא ממשיך לעקוב אחרינו עם המבט. אמנם שום דבר לא קרה ולא שדדו אותנו או משהו, אבל זאת בהחלט הייתה חוויה שלקוחה מסרט אימה. למזלנו מספר שניות אחר כך הגענו לקבוצה של חיילים שעמדה שם והרגשנו קצת יותר בטוחים.

 הכנסייה עצמה אכזבה אותנו. לא כי היא לא מרשימה או משהו, אלא בגלל שהיה חשוך ואם היו לי איזה אשליות שגם שם הכל יהיה מקושט לכבוד חג המולד, אז מהר מאוד התבדיתי.

משם ביקשנו מהחיילים הוראות ל"איך לעזאזל יוצאים מהמקום הזה וכמה שיותר מהר" ותוך מספר דקות של חצי הליכה, חצי ריצה חזרנו להמולה העליזה שברובע הנוצרי. חצינו אותו בהליכה נינוחה בהרבה וצעדנו חזרה לשדרת ממילא שהספיקה לפתוח את החנויות שבה ולהתמלא במבקרים.

בן זוגי לקח לו קפה בארומה, התפעלנו קצת מן הפסלים שמפוזרים שם לכל אורך השדרה וצעדנו חזרה לאוטו ומשם כבר נסענו הביתה.

קצת לסיכום:

 -         היה לנו טיול אחרון לפני הסגר השלישי (פליז שיהיה גם האחרון) מדהים. חווינו טבע, מקומות יפים וכמובן קצת מרוח החג הנוצרי.

-         ברור לי שכל החלק הכריסמסי של הטיול שלנו יהיה רלוונטי רק בעוד שנה (בתקווה שעד אז הקורונה תהיה רק זיכרון רחוק ולא נעים), אבל גן הורדים ועמק המצלבה שווים ביקור גם בלי כל קשר לכריסמס.

-         אני יודעת שאתם כנראה יודעים את זה גם ככה, אבל אם בכל זאת קמתם בחורף לבוקר שמשי וחמים במרכז הארץ – בירושלים זה לא ירגיש כזה חמים. התעטפנו במעילים שלבשנו לפני שנה בבודפשט וקפאנו שם לאורך הטיול כולו בערך כמו באותה עיר אירופאית בחורף.

-         מצאתי סוף סוף יתרון למסכת פנים (טוב נו, חוץ מהיתרון הבריאותי), מסתבר שכשמסתובבים בקור עם מסכה, אז האף לא מאיים לנשור וזה אפילו די נעים ומחמם.

אז תודה שקראתם ועכשיו נשאר רק לחכות שהסגר ייגמר, כדי שנוכל לחזור ולטייל.

ואם בא לכם לקרוא עוד קצת על טיולים שעשינו בארץ או בחו"ל (בזמנים הטובים שהיה חו"ל), מוזמנים לבקר בבלוג שלי באתר "למטייל"

 http://bit.ly/35kCKm0