מזג האוויר שרק הלך והשתפר, הביא איתו את הרצון הבלתי נדלה לטייל. בין אם זה מסלול בטבע או סיבוב בעיר. בימים אלו, אפילו כשאני מעיזה לצאת מהצל, אני כבר לא מרגישה שאני עולה בלהבות כמו ערפד.
אל יום הטיול הזה יצאתי רק עם בן זוגי. הילדים, בתיאום מושלם, מבלי לתאם אחד עם השני, המציאו שלל תירוצים לכך שהם לא רוצים לבוא.
אם במהלך כל הקיץ חרשנו את עמק המעיינות.
על הטיול האחרון שלנו שם ניתן לקרוא כאן:
https://www.lametayel.co.il/posts/10mgdg
הפעם פנינו לכיוון אחר לגמרי – כיוון ירושלים. בטיול הזה ביקרנו ב:
1. עין ספיר
2. עין שריג
3. חורבת סעדים
4. יד קנדי
אני יכולה לומר שחצי מן המקומות כלל לא היו בתכנון. רציתי לבקר רק במעיינות והכנתי לעצמי רשימה די ארוכה מהם. העניין שהרשימה לא הייתה כל כך מעודכנת, כך שאת חלקם לא מצאנו ועל חלקם פשוט ויתרנו.
מעיין עין ספיר
הגענו לשם בעזרתו האדיבה של waze. חנינו ליד המעיין ומצאנו שם תמהיל די מסקרן של אנשים. משפחה גדולה ללא ילדים קטנים שהשתלטה על שולחן פיקניק גדול ויחיד שהיה במקום. כולם היו עם בגדי ים ונראה שהם בילו שם את כל היום.
גבר צעיר שהגיע לטבול במים, לבוש בתחתוניו בלבד. אמנם הוא רק טבל ומיד יצא מן המים, אך לאחר מספר דקות גילינו שהוא השאיר את תחתוניו על אחד הסלעים. מדוע ולמה? אני מעדיפה שלא לחשוב על זה.
משפחה דתית לאומית שהייתה שם עם שלושה ילדים וכלב פיטבול שלא הפסיק להוכיח לסביבה שכל מה שאומרים על הגזע הזה זה פשוט לא נכון. הוא היה אחד הכלבים החמודים והמתלטפים ביותר שראיתי לאחרונה.
ואחרונים חביבים, זוג חילוני צעיר וחמוד.
המעיין נמצא ממש בתוך מערה, כך שגם בימים הכי חמים, לא תהיו חשופים לשמש. הבנתי שהמים שם זאת נביעה ולכן הם נקיים. אני מודה שהם לא היו נראים ככה, אבל זה רק בגלל שהקרקעית בוצית.
אפשר ממש לטבול בתוך המעיין וזה בעצם מה שעשו רוב המבקרים שם. אני ובן זוגי הגענו לשם לא מוכנים לרחצה ולכן פשוט ישבנו על סלע ליד ואכלנו תפוח.
אין שם פינוי אשפה, אז בבקשה קחו אותה אתכם. ראינו שם עגלת סופר עמוסה בזבל. אין לי מושג ממתי ועד מתי היא תעמוד שם. מקווה שמתישהו בכל זאת יפנו אותה, אחרת יבואו הגשמים וישטפו את כל הפסולת אל תוך המעיין.
מעיין עין שריג
המעיין נמצא במרחק נסיעה קצר מעין ספיר. שם פגשנו משפחה אתיופית שהייתה לבושה במיטב מחלצותיהם האתניים של העדה. בזכותםמ המעיין נראה קסום אפילו יותר. בתוך מי המעיין אף אחד לא טבל. המים לא נראו מי יודע מה נקיים ולכן גם אנחנו החלטנו לא לקחת את הסיכון. מה שכן, היה מאוד נחמד לשבת ליד ופשוט ליהנות מהטבע והמראות סביב.
אם תקיפו את המעיין, תוכלו להגיע קצת יותר למעלה. משם יש תצפית יפה על המעיין ועל בריכה קטנטנה נוספת של מים.
ואם כבר הזכרתי את המראות סביב, אז יופיים של הרי ירושלים הוא כמובן לא ניתן להכחשה. לפעמים, מזוויות מסוימות, אפשר היה ממש לדמיין שאנחנו באירופה.
אני ובן זוגי הסכמנו שירוק כזה יפה ועשיר לא ראינו מאז שחזרנו מטיול הקיץ שלנו לרומניה.
משם ניסינו להגיע לעוד מעיין אחד שהיה ברשימה והתברברנו בדרך, עד שפשוט ויתרנו. בדיוק אז עברנו ליד שלט שמכוון אל חורבת סעדים והחלטנו לנסוע לשם. הכי ספונטני שיש. וכפי שכבר כתבתי לא פעם – המקומות האלה שמוצאים ככה בספונטניות, לרוב מתגלים כמציאה של ממש.
חורבת סעדים
גילינו מקום שופע צמחיה, טבע ונופים, אף על פי שזאת הייתה התקופה הכי יבשה של השנה. אני רק יכולה לדמיין כמה המקום הזה יפה בחורף. יש שם שרידים של חווה חקלאית. לנו זה היה נראה יותר כמו עיר.
לא נותר ממנה הרבה, אבל אם תסתכלו היטב – פה ושם תראו שאריות של קיר,
מבנה הרוס
ואפילו קשת יפה ששרדה את פגעי הזמן.
העצים שליד יצרו כמו מנהרות טבעיות שתמיד מזכירות לי כניסה אל תוך אגדה.
מצאנו שם גם את אחד ממבשרי הסתיו –
זוהי סתוונית היורה. אני מודה שהתרגשתי לפגוש אותה, כמעט כמו לפגוש מכרה ותיקה ואהובה. זאת בדיוק התקופה הזאת בשנה שכל נים אצלי בגוף מתאווה לחורף, קור ולגשמים.
אחרי הליכה קצרצרה הגענו אל צוק וממנו נשקף עוד נוף מושלם של הרי ירושלים.
אה וגם חזיר בר שמענו שם, כך שאם אתם מטיילים בסביבה – שימו לב.
משם החלטנו לנסוע אל:
יד קנדי
המקום נמצא ממש קרוב לחורבת סעדים. למי שלא מכיר, מדובר באנדרטה עצומה לזכרו של ג'ון קנדי. האנדרטה הוקמה בשנת 1966 והיא מזכירה גזע כרות, כחייו של הנשיא הצעיר שנורה ומת טרם זמנו.
אם תסתכלו טוב על התמונה, תבחינו בילד קטן שממוקם אצלי על הכתף. אמנם המחשבה הרגעית שחלפה בי, כשראיתי את התמונה, שמדובר בדמות מלאך או שטן. כזה שיושב לנו על הכתף ולוחש באוזן על בחירות בין טוב ורע. אבל מאחר ומדובר בילד ומאלה יש לי מספיק במהלך היום (עובדת בגן ילדים וזה) הבנתי שהמלאך והשטן שלי בוודאות לא יהיו ילדים – הם תמימים וחמודים מדי ביחס לבחירות שאיתן אני צריכה להתמודד .
אל תוך האנדרטה אפשר גם להיכנס. בפנים יש 51 עמודים כמספר המדינות של ארצות הברית. על כל עמוד תלוי שלט עגול עם שם המדינה והסמל שלה.
באמצע אמורה להיות אש התמיד, רק מסתבר שהיא לא באמת "תמידית" ובזמן שביקרנו, היה שם רק מנגנון שבור.
מאחר והאנדרטה נמצאת על פסגתו של הר עמינדב, יש לא מעט נופים מרהיבים גם משם. בהחלט שווה להגיע לשם בכל עונות השנה.
היעד הבא והאחרון לאותו היום היה:
חומוס אבו שוקרי
החומוסיה נמצאת באבו גוש. מי שביקר שם בשבתות, בטח מכיר את כל הדוחק שהולך שם ברחובות הצרים. למזלנו הצלחנו איכשהו למצוא חניה ממש בכניסה למסעדה. המקום לא היה מלא, אבל בעל המקום והמלצרים התנהלו כאילו כן. הם רצו כמו אחוזי טרוף משולחנות למטבח וחוזר חלילה ללא שום הצדקה. בכללי, הייתה שם אווירה של לחץ לא נעים.
לקח זמן רב עד שהאוכל הגיע וגם לא כולו. אכלנו חומוס שהיה כנראה מקולקל כי בן זוגי שרגיש יותר ממני, בילה חלק נכבד מיום המחרת בשירותים בגללו.
כרובית בטחינה שהייתה באמת טעימה.
צ'יפס שלקח זמן עד שהגיע. הוא גם לא היה עשוי עד הסוף ונראה כמו צ'יפס שקונים במחלקת הקפואים בסופרמרקט.
סלט ירקות שהיה מורכב מחתיכות גדולות מדי של עגבנייה ומלפפון ובתיבול עדין מדי.
לימונדה שהייתה כנראה הדבר הגרוע ביותר שהזמנו שם. זה היה תרכיז עם מים וכמה קילו סוכר, כנראה כדי לטשטש טעמים.
אגב, גם משולחנות סמוכים שמענו לא מעט תלונות על האוכל.
בקיצור, לא מומלץ. אני בטוחה שיש באבו גוש מקומות יותר מוצלחים מזה.
לסיכום:
המסלול הוא לטיול של חצי יום עד יום. מומלץ לעשות אותו בסתיו או באביב, כשמספיק חם לטבול בעין ספיר, אבל לפני שיהיה רותח מדי מכדי לבקר בכל שאר המקומות.
הטיול מומלץ לכולם – זוגות, משפחות עם ילדים ובני גיל הזהב. אין כאן כמעט הליכה והכל נמצא אחד ליד השני במרחק נסיעה עם רכב.
ישנם עוד כמה וכמה מעיינות בסביבה אליהם לא הגענו, אבל אתם בהחלט יכולים להוסיף אותם כדי להאריך את הטיול שלכם.
מקווה שנהניתם לקרוא ונתראה בטיול הבא :)
