עברו כבר שנתיים וחצי מאז שהעליתי את הפוסט הראשון שלי על הטיול המשפחתי שלנו בפולין

http://bit.ly/2ZT14ua

מאז התווספו עוד פוסטים על וייטנאם, לונדון ורוסיה.

http://bit.ly/35kCKm0

כל אחד מהם הוא מזכרת מופלאה עבורי ועבור משפחתי על החוויות שעברנו ודרך מופלאה לא פחות - להעביר את המידע לאחרים. מידע שליקטתי לפני כל טיול במשך חודשים במרחב האינטרנטי בתוספת התובנות, חוות הדעת האישיות שלי והניסיון שצברתי.

בוקר בהיר אחד, נפגשתי עם חברה לקפה על מרפסת ביתי ושקענו אל תוך שיחה, במהלכה סיפרתי לה בהתלהבות על הטיול האחרון שעשינו לחיפה.

"אז למה את לא מעלה על זה פוסט"? היא שאלה אותי בפשטות,

מיד הכחשתי את הרעיון, אבל השאלה שלה המשיכה להדהד לי בראש גם הרבה אחרי שהיא הלכה. הרי הטיולים היומיים שאני אוהבת לעשות בארץ עם משפחתי, הרבה פעמים מרגישים לי כמו גיחה קטנה לחו"ל (רק עם שילוט בעברית). אנחנו נהנים בהם כמעט באותה המידה שבה אנחנו נהנים מכאלה שעשינו בארצות זרות, אז למה לא באמת?

והנה, כמה ימים אחרי, אני נרגשת להעלות את הפוסט המקומי הראשון שלי:

זה היה בוקר שבת. התעוררנו באותו הבוקר לרקיע מעונן ותחזית די פסימית, אחרי שבמשך מספר ימים ירד גשם כל כך כבד, עד שרחש נהר האכזב שזרם מול הבית שלי יכול היה להחריש אפילו רעש מנוע של מטוס.

מעט בהיסוס הערתי את בן זוגי, כדי להתלבט עמו אם בכלל כדאי לנסות להוציא את האף החוצה. מצד אחד חזרנו סך הכול לפני יומיים מטיול זוגי בבודפשט (על כך בפוסט שיעלה בקרוב), מצד שני הילדים כבר כמעט שבוע שלא הרימו את העיניים מהמחשב. ברצינות, כמו שהשארנו אותם כשטסנו, ככה גם מצאנו אותם כשחזרנו הביתה.

הלום שינה, הוא הסתכל מבעד לחלון על השמיים הסגריריים, על השעון ואז עלי במבט של "איך עוד לא אשפזתי אותך במוסד סגור" והסתובב לצד השני.

מפה לשם, אחרי שהוא סוף סוף התעורר (בעל כורחו), החלטנו שבכל זאת נוסעים. חתכתי את חבל הטבור שחיבר בין הילדים לבין המחשבים ותוך כדי קיטורים ויללות (של הילדים, לא שלי), התחלתי לארגן את התיק ליום טיול.

בסופו של דבר יצאנו מהבית לקראת השעה עשר וחצי ותוך שעה ועשרה כבר הודינו לההוא שם למעלה שמצאנו חניה לא הרחק משדרת בן גוריון בחיפה. זה היה השלב שבו הפרצוף המשועמם והנרגן עמו שלושת הילדים שלי התחילו את הטיול (אבלים על שעות המחשב שאבדו) התחלף במשהו הרבה יותר סימפטי.

הדבר הראשון שעשיתי, ברגע שפסענו אל השדרה, זה לצלם עץ הדרים שניצב לו ממש באמצע הרחוב.

הבן שלי שסקר באותו הזמן בעיניים סקרניות ונלהבות את תפאורת הכריסמס שעטתה השדרה, עיקם לעברי מבט מתפלא. זה היה זמן מצוין לעוד שיעור פילוסופי קצר מבית "ליסה חפירות בע"מ" על כך שאפשר למצוא את היופי בכל מקום ובכל דבר (גם אם זה לא היעד אליו אנחנו מכוונים). הרבה פעמים, כשאנחנו ממוקדי מטרה, אנחנו שוכחים רגע לעצור ולהביט סביב. אגב, זה מורגש מאוד בטיולים בחו"ל, כשאנחנו כל כך להוטים להגיע לאטרקציה הבאה בתור, ששוכחים שהדרך אליה חשובה לא פחות מן האטרקציה עצמה.

אז אחרי שחפרתי גם לכם, אפשר לחזור לשדרה.

שדרת בן גוריון הייתה מקושטת כולה ולרגע לא יכולתי להרגיש ממש בחו”ל. אורות ה"חג של החגים", קישטו כל מסעדה וכל דוכן. עצי אשוח מקושטים, איילים כסופים ומוסיקה שבקעה מכל פינה, עטפו את הרחוב בחגיגיות. הגן הבהאי שהתמתח לו החל מראשית השדרה ועד לדרך הנוף אי שם למעלה, רק הוסיף לציוריות המקום.

התחלנו ללכת לאורך הרחוב, מתעכבים בכל מיני דוכנים שמכרו קישוטי כריסמס שאנחנו לא צריכים , אבל נורא מתחשק לקנות אותם בכל זאת. אכלנו דונאטסים טבעוניים שמצאנו באחד הדוכנים – אין על Mr. Donuts. (גם אותם אני ממש לא צריכה, אבל מתחשק בכל זאת).

אחרי שחקרנו את שני הצדדים של השדרה, התחלנו להעפיל לכיוון "ואדי ניסנאס" לעוד חוויה כריסמסית בניחוח מזרחי.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לשם בתקופה של חג המולד. הרחובות העתיקים שמתגנדרים לכבוד החג מושכים אותנו פעם אחר פעם לחזור לשם. גם הפעם לא התאכזבנו. שלל דוכנים מאולתרים גדשו את הרחובות הצרים. חלקם היו עמוסים בקישוטים לחג, כובעי סנטה ושלל מוצרים שעל כולם התנוססו סממני החג וחלקם נשאו על גבם מאכלים מדיפי ניחוחות.

אכלתי שם עלי גפן וקישוא ממולאים מן הטעימים ביותר שאכלתי. הכול עבודת יד של התושבים המקומיים שמנצלים את הנהירה של המבקרים ומעמידים סירים עמוסים. גם החנויות הקבועות שקיימות כל השנה לא נותרו ערומות. כל חלונות הראווה הציגו את סחורתם בתוספת עץ אשוח עליז ואורות.

בן זוגי רצה להמשיך ולדגום מן המטבח המקומי, אבל אני סירבתי, כי תכננתי להגיע למסעדה בשלב מאוחר יותר של היום ורציתי להשאיר מקום בבטן. החלטה שהתגלתה כטעות (כשהתקשרתי מאוחר יותר להזמין מקום למסעדה, גילינו שהיא בתפוסה מלאה). כך שעכשיו אנחנו בטוח חייבים לחזור לשם שנה הבאה, כדי לפצות על הבטן המקרקרת שליוותה את הנסיעה שלנו הביתה.

אחרי ששבענו מן המראות והריחות, שבנו על עקבותינו לאוטו ונסענו ל:

גן הפסלים

הגן נמצא בשדרת הציונות ומשקיף על נמל חיפה. בתוך הגן ישנם 29 פסלי ברונזה, פרי יצירתה של אורסולה מלבין. רוב הפסלים הם של דמויות אנושיות שפזורות ברחבי הגן הקטן. הדבר הראשון שהדהים אותנו היה העובדה שלא היה שם איש.

נכון, המקום אולי לא "אטרקציה מרכזית" בעיר, אבל השלווה שהוא משרה ופינות החמד המכרבלות שבתוכו הן בהחלט סיבה טובה לבוא לשם. מיד השתלטנו על אחד הספסלים עם תרמוס וכוסות תה מהביל שהתחברו באופן מושלם אל מזג האוויר הקר והסגרירי שליווה אותנו מהבוקר.

אמנם גשם ראינו רק בנסיעה הלוך, אבל האיום לחזרתו ליווה את היום הזה ללא הרף.

תחילה פשוט התענגנו על התה המתוק והנוף ורק אחרי שספגנו קצת את האווירה, התחלנו לחקור את הסביבה.

הצטלמנו עם הפסלים,

צילמנו את הנוף שהציץ דרך העצים,

עד שהרגשנו שמיצינו את המקום, אבל גם לא רצינו עדיין לחזור הביתה. על כן, בן זוגי הציע שניסע לתצפת על העיר הימית הזאת ממקום אחר, שאינו נסתר על ידי עצים ושיחים.

מנזר ותצפית סטלה מאריס

המנזר נקרא מנזר סטלה מאריס או מנזר הכרמליתים. אמנם לא תכננו להגיע אליו, אבל ראינו שהוא פתוח, אז כמובן שלא פספסנו הזדמנות להיכנס. המנזר לא גדול, אבל הוא בהחלט יפיפה. כיפת הכנסייה המצוירת הרשימה אותנו במיוחד והשילוב של כל ההוד הזה יחד עם סממני חג מולד, הפכו את הביקור למיוחד אפילו יותר.

משם, חצינו את הכביש אל תצפית שפורסת תחתיה את כל חיפה והים (הפעם ללא הפרעה של עצים מזדמנים, אבל עם הרבה יותר קהל שהגיע לשם כדי להתרשם מן הנוף). אגב, משם גם אפשר לקחת רכבל שיישא אתכם את כל הדרך מטה, עד הים.

בן זוגי הלך עם בתי הגדולה לסט צילומים. לא יודעת אם כל הבנות המתבגרות ככה, אבל הגדולה שלי (בת ה – 15) לא יכולה להצטלם פעם אחת וגמרנו. כל פעם שהיא מבחינה בלוקיישן צילומי יאה, היא מאלצת אותנו לפתוח בסט צילומים שלם עם שינויי זוויות, תאורה ופוזות עד שהיא מרוצה מהתוצאה (וזה לוקח זמן).

ניצלתי את הזמן הזה כדי לנסות לקרב בין שני הקטנים יותר. כלומר פיזית – שיצטלמו ביחד. משימה שהתגלתה כלא פשוטה במיוחד. זאת התוצאה הסופית, אחרי הרבה מאוד פרצופים.

אין לי אחים ולכן אני לא ממש מכירה את הדינמיקה הזאת של הריבים הבלתי פוסקים על כלום ושום דבר, אבל טוענים שזה טבעי ויעבור עם הגיל (מקווה בשבילם ובשביל עצמי שהם צודקים).

כשסיימנו למלא את אלבום התמונות, השעה כבר אותתה על שעת פקקים אופציונלית לכיוון תל אביב, לכן נפרדנו מן העיר המהנה הזאת ופנינו חזרה לרכב ולבית. איך שיצאנו מחיפה, התחיל לרדת מבול שליווה אותנו כל הדרך עד הבית, ממש כאילו הגשם חיכה שנסיים את הטיול שלנו, כדי לשוב ולהזרים עוד מים לכנרת.

אם לסכם את היום הזה, אז היה לנו טיול נהדר, רגוע ונעים ואחרי שחזרנו הביתה גם הילדים נאלצו להודות שהיה "ממש כיף". אמנם אנחנו נסענו בתקופה של חג מולד, אבל אני בטוחה שאפשר לעשות את אותו המסלול בכל תקופה של השנה וזה יהיה נהדר לא פחות.