בסרטים האמריקאים המסורתיים מדברים לא מעט על נס חג המולד. אז אמנם ללא כל קשר לחג המולד, אם כי התפאורה בהחלט התאימה לשם, גם לי קרה נס. זה היה לאחר שבועיים רוויי גשם שכמעט ולא פסק, קור שגם פינגווינים היו מתבאסים עליו ובעיקר המון תה ומזגן על פול 24/7. הבת האמצעית שלי, כן, כן, זאתי שמתכחשת לכל קשר משפחתי בשבתות ומעדיפה את חבריה על פנינו (דבר די מובן בהתחשב בכך שהיא בת 15 ועדיין גם די מרגיז). אז אותה האחת, המתכחשת, הציעה ביוזמתה (נשבעת שלא היו מעורבים כאן שום עינויים מימי הביניים) לנסוע בשבת יחד לטיול שלג. כל המשפחה – כלומר אבא, אמא והאחים, הייתי חייבת כאן את ההבהרה הזאת, כי לאותה העת לא הייתי בטוחה שהיא זוכרת מי המשפחה שלה בכלל.
אז אחרי שפתחתי שמפניה ורקדתי כל הלילה , גם שני האחים שלה החליטו להצטרף, כך שהמשכתי לחגוג עד יום שבת המיוחל.
קבענו לצאת בשעה תשע וחצי מהבית ויצאנו כמעט בזמן, כלומר ב 11:00. זאת אחרי משבר לעוס למדי של "אין לי מה ללבוש."
את ההלוך צלחנו בקלות. שעתיים של נסיעה כמעט ללא פקקים. בשלב מסוים בדרך כבר נגלה בפנינו אחד המראות היפים שהביא איתו החורף (לרוב האירופאי, אבל לפעמים גם בישראל מזג האוויר מפתיע)
צפינו מהופנטים באותם הרים מושלגים עם אף דבוק לשמשה, רק מה, ככל שהתקרבנו אל היעד, כך התחלנו להרגיש שאותם הרים הם מן אילוזיה שנוצרה מתוך רצון עז ותו לא. לא היה שלג בשום מקום שבו הוא היה אמור להיות.
לפני הטיול, מאחר והיה זה משהו מאוד ספונטני, לא עשיתי יותר מדי תכנונים והכנות. מצאתי כתבה באתר "טיולי" על מקומות בהם יש שלג ונסענו. אז רוב אותם מקומות שהיו רשומים בכתבה התגלו כנטולי שלג לחלוטין או עם שאריות די עלובות שלו.
אל הר החרמון לא ממש רצינו להגיע כי היה ברור לנו שבערך רוב תושבי מדינת ישראל שם. קצת אבודים ומאוכזבים המשכנו לנסוע לעבר יעד לא ידוע מתוך תקווה שבכל זאת נמצא על הדרך את הזהב הלבן הזה.
למרבה השמחה, כאשר הגענו לאזור מסעדה ומג'דל שמס, גילינו שם כמויות הרבה יותר מכובדות של שלג. רובו מרוכז בערימות אימתניות שנגרפו לצדדים, מכוניות שהתכסו לבן ומאז לא זזו מן החניה וגגות הבתים.
פנינו ברחובות הקטנים לכאן ולשם עד שיצאנו אל כביש קטן ובו שדות חקלאים ערומים מצמחייה, אבל מכוסים בשלג עמוק ונוצץ. אין ספק ששם בהחלט ברחה לי צווחה קטנה של אושר.
פתחנו שם במלחמת שלג כיאה למקום ולגיל המנטלי של המשתתפים.
בנינו איש שלג חמוד, לפחות עד שהכפפות שהפכו לרטובות והידיים קפואות
וכמובן הצטלמנו בו מכל זווית אפשרית
בילינו שם כמה שעות מהנות ביותר. כאלה שגרמו לנו לרגע לשכוח שאנחנו בכלל בישראל. אחרי ששבענו מהכפור, החלטנו שהגיע הזמן לחזור.
לעומת דרך ההלוך שעברה בקלילות, בדרך חזור פגשנו את כל עם ישראל עושה נדידה לכיוון מרכז. ברצינות שבשלב מסוים כבר חשבתי שזה ייקח 40 שנה. בסך הכל, נסיעה של שעתיים (כפי שהיה בהלוך) הפכה לארבע וחצי שעות. וזה בלי להוסיף לחישוב את העצירות שעשינו לצרכים קיומיים של אוכל או שירותים.
חזרנו הביתה בשעה תשע בערב מותשים, אבל מלאי חוויות. בשלב הזה גם נזכרתי שעם כל האהבה והכיף של טיולים משפחתיים בהרכב מלא, יש בהם גם חיסרון אחד מרגיז – המקלחות שאחרי. אז אמנם אני כבר לא צריכה לקלח אף אחד, אבל כן לחכות שעתיים פלוס עד שכולם יסיימו וגם בדרך נס ישאירו לי מים חמים.
להלן מסקנותיי שתקפות לכל הימים או השנים בהם הצפון מתכסה לבן:
1. לא לנסוע לשם בשבת. אני אחזור על זה שוב – לא לנסוע בשבת. אני בטוחה שכל יום אחר בשבוע היה מקצר את הזמנים לפחות בחצי.
2. אל תתייאשו אם תראו שהמקומות הפופולריים בהם נהוג לראות שלג כגון יער האיילים, ברכת רם וכו'.. לא יספקו את הסחורה. תמשיכו לנסוע עוד קצת, תלכו לאיבוד בין הסמטאות של מג'דל שמס או מסעדה ותמצאו שם גם שלג וגם בונוס - בלי הרבה אנשים.
3. הצטיידות – יש את הפריטים המובנים מאליהם כמו מעיל טוב, צעיף, כובע צמר ומגפיים. מאחר ואצלי על בסיס קבוע, הרגליים שלי מרגישות כמו שני הקרחונים שהטביעו את טיטאניק בחורף, יש לי תמיד כמה זוגות של מגפי שלג מחממים בשימוש יומיומי. כמובן שלשלג מומלץ רק כאלה. אפשר לקנות אותם מראש באלי אקספרס. כל מגפי השלג שלי משם והם כולם באיכות מעולה ועושים את העבודה נאמנה. ואחרון חביב – כפפות. חובה, חובה, חובה, אם לא בא לכם שינשרו לכם האצבעות. לי היו כפפות פשוטות יחסית שלא ממש עשו את העבודה. נסו לחפש כאלה שדוחות מים.
בסך הכל, למרות הפקקים, נהנינו מאוד מהטיול. למי שגר בארץ ולא מצליח לנסוע לטיול חורפי בחו"ל, האזור הזה שליד חרמון בהחלט עושה את העבודה.
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא :)
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)
