הטיול היה אמור להתקיים, על פי מיטב המסורת המשפחתית, בשבת. אבל ברגע האחרון החלטנו להקדימו ולא לחכות להכרעת הדין לגבי מזג האוויר באותה שבת (שהייתה אמורה להיות גשומה) וניצלנו את חופש פורים, כדי להוציא את האף (ואת שאר האיברים) מהבית.

הבוקר התחיל באיזי. כלומר בקצב של צב שנטל מנת יתר של כדורי שינה.

לראות את הבת המתבגרת שלי מתארגנת, זה כמו לצפות בסרט בהילוך איטי. בלי להגזים, רק לשים על עצמה טי שרט, טייץ, לשטוף פנים ולהסתרק לקח לה 50 דקות - על השעון.

ואוי ואוי כשהעזתי לזרז אותה. ישר קיבלתי לפנים "אם לא בא לך לחכות, אז תלכו לבד וזהו", כאן כמובן טמונה גם המלכודת. הרי הילדים שלי ידועים בחוסר החשק המופרז שלהם לכל סוג של בילוי שכולל חציה של סף דלת הכניסה של הבית (גם בימים שלפני הקורונה).

לכן נאלצתי להשתתק בענווה ולהמתין בסבלנות להוד מעלתה שתסיים את ההתארגנות ותועיל בטובה להצטרף לטיול שגם ככה כבר היה שליש משפחתי. זאת אחרי ששני אחיה הקטנים השכילו להמציא תירוצים שהתקשיתי להפריך ונשארו בבית.

כבר בדרך לפארק היה לי חשק עז לצלם את הנוף שחלף מהר מדי בחלון, במיוחד אחרי שעברנו את בית שמש. יער רענן מסגר את הכביש, יחד עם פריחה צבעונית ומרהיבה. היה נדמה כביכול הטבע קורץ לנו דרך הזגוגית. מזמין אותנו לעצור ולטבול בכל היופי האביבי הזה.

תמיד טענתי שהדרך אל היעד חשובה בדיוק כמו היעד עצמו. לכן הנוף החולף, תמיד מותיר אותי חלוקה. אני נהנית לספוג אותו עם העיניים, אבל אני רוצה גם לעצור ולהפעיל את שאר החושים – להריח... לגעת... לטעום... (טוב, אולי האחרון פחות).

אני רוצה גם לצלם, כך שזה לא ייראה כמו ציור של מונה כשמקרבים אליו את האף, אבל כל שנשאר לי זה רק לאחסן אותו על מדפי הזיכרון.

אחרי כשעה נסיעה, הגענו אל היעד הנבחר ליום זה:

פארק בריטניה – שביל הבארות ובורות המים

איך מגיעים:

אנחנו עשינו ניווט לתל עזקה. יש שתי פניות לשם אחרי שנכנסים לפארק. דילגנו על הראשונה ובפניה השנייה בצומת, פנינו ימינה במקום הפניה שמאלה שהובילה אל תל עזקה. אחרי מספר מטרים, בצד שמאל, אפשר כבר היה לראות את תחילת המסלול ואת רחבת החניה.

הדבר הכי חשוב - אם אתם רוצים להשלים את כל המסלול (מה שלדעתי מומלץ ביותר) - זה לעקוב אחר סימון שבילים אדום לאורך כל הדרך!

המסלול מוגדר כ"רמת קושי בינונית". אני מניחה שזה בגלל האורך שלו (הם טענו שזה 3 קילומטר, אנחנו מדדנו 4 פלוס) ובגלל שהדרך בחלקה מסולעת – ברצינות, הרגשנו כמו עזי הרים.

כבר ברגע שיצאנו מן האוטו, הבנתי שעשינו בחירה מצוינת. כל האזור התגנדר בפריחה מטורפת.

אם לא הצברים שהיו פזורים פה ושם לצדי הדרך – היינו חושבים שאנחנו באירופה.

וכשאני אומרת צברים, אז אני מתכוונת לצמח ולא לכינוי הנושן לתושבי ארץ ישראל. אפשר לספור על יד אחת את כמות המשפחות שראינו לאורך המסלול כולו. וזה עוד לפני ההגבלות הדרמטיות. נראה שעם ישראל בודד את עצמו מרצון כבר אז.

זה בהחלט היה רגע אפוקליפטי - לקבל ככה פארק שלם לעצמך.

את המסלול אפשר היה לחלק לפי מקטעים. המקטע הראשון היה הררי כזה וחלקים ניכרים ממנו רוצפו בסלעים. הטבע סביב התהדר בעיקר במקבצים אדירים של רקפות, פרחים שונים ומיוחדים ועצי מחט. אם הייתי צריכה לבחור לוקיישן לצילומים של אגדה על פיות – זה המקום שהייתי בוחרת.

בשלב מסוים הגענו לגבעה קטנה. בגבעה צריך לקחת מעט ימינה לכיוון כביש סלול שרואים ממנה ולהתחיל לרדת בשביל שמקביל אליו. מספר מטרים אחרי כבר רואים שוב את הסימון האדום.

משם הנוף השתנה באחת. העצים הרבים שחיפו על השביל המסולע נעלמו והדרך שהפכה לשביל כורכר המשיכה בשטח פתוח. אמנם שם כבר לא ראינו כל כך הרבה רקפות, אבל הנוף שנשקף לאורך השביל בהחלט לא גרם לנו להצטער על כך.

איפשהו לאורך הדרך, הבת שלי מצאה על סלע סמל של אוצרות המוות (מי שמכיר את הספרים/ סרטים של הארי פוטר בטח יזהה). כמעט כל המשפחה שלי מכורה להארי פוטר ומי שלא, אז הוא בכל זאת אולץ לשבת ולצפות בסרטים. זאת לקראת הטיול המתכונן שלנו ללונדון בפסח. כולנו לרגע צהלנו מהתרגשות, אבל אז נזכרנו במרירות שהטיול בוטל (כרגע אני בשלבי שליחת אי-מיילים לכל מיני אטרקציות, מהן הזמנו כרטיסים ותפילות חרישיות אל איזי ג'ט שיבטלו בעצמם את הטיסה ואוכל לקבל את הכסף חזרה)

אני אגיד לכם את האמת – לא ככה התכוונתי לחוות את הארי פוטר בבריטניה, אבל לעת עתה נראה שאצטרך להסתפק בזה.

השביל הפתוח הוביל אותנו הלאה. פורס בפנינו עוד ועוד נופים ופינות חמד יפיפיות

בערך לאחר מחצית הדרך המסלול התחיל להצדיק את שמו והתחלנו לראות יותר ויותר בורות ובארות.

גם מגוון הפרחים השתנה, כאילו עברנו אזור אקלים.

אפילו אירוס מצאנו שם, פורח במלוא הדרו.

לקראת סוף המסלול הגענו למקבץ אדיר של צברים ומשם השביל הוביל אותנו חזרה לרכב. מעט עייפים, אך בעיקר מחויכים.

בסך הכול (על פי מודד הצעדים בנייד) המסלול הוא קצת יותר מ 4 קילומטר ועשינו אותו בשעה וקצת. זאת כשהלכנו יחסית מהר לתנאי השטח ועצרנו רק בשביל לצלם. אם אתם הולכים בנינוחות ועושים הפסקות למנוחה - המסלול ייקח כמובן כפול זמן.

משם נסענו מספר דקות אל:

תל עזקה

התל נמצא גם כן בשטח של פארק בריטניה. החנינו את הרכב למטה וטיפסנו במדרגות שמתמתחות עד לפסגה.

איך שהגענו למעלה, פגשתי זוג הורים עם ילד שהיה אצלי בשנה שעברה בגן. מאורע שלרוב היה דורש חיבוק חם, אך בעקבות הנחיות הקורונה, רק החלפנו מילים וחיוכים ואת החיבוקים נאלצנו להשאיר לתקופות בטוחות יותר.

למעלה המתין שעון שמש מאוד מעניין ועוד איזשהו דגם שמספק מידע על השפלה (למען האמת לא כל כך התעמקתי). הייתי בעיקר מהופנטת מהנוף שהתפרס למרגלותיי.

זאת אני כאן בתמונה (הרי הבטחתי טיול בצל הקורונה) ומאחורי כמובן הנוף שזקוק ליותר המחשה ופחות למילים.

האביב לא פסח גם על התל עצמו וכולו היה מכוסה בעשביה ירוקה ורעננה ופרחים

רצינו להסתובב עוד קצת על התל, אבל אז הבחנו בקבוצת תיירים אמריקאים (יש עדיין תיירים בארץ!?). כאן רדאר החרדות שלי התחיל לפתע לצפצף וזירזתי את בן זוגי והבת שלי לחזור לרכב ולא להתקרב לקבוצה.

אחרי זה רצינו להגיע לחרבת קיאפה שנמצאת ממש קרוב לתל, אבל גילינו שאחרי הגשמים, הדרך הייתה בוצית ולא עבירה, כך שנאלצנו לוותר.

גם השעה כבר הייתה שעת צהריים מאוחרת ולכן נסענו למסעדה שסימנתי לעצמי במושב גבעת ישעיהו . לצערי הסתבר שזאת מסעדה ביתית. כזאת ושצריך להזמין אליה מקום מראש. עם זאת, גילינו מושב מקסים שעטוף כולו בירוק, כך שדווקא שמחנו שנכנסנו לשם.

וזאת תמונה של בית אקראי שחלפנו על פניו במושב.

מאחר ובכל זאת, עם כל הכבוד לנוף, את הבטן הוא לא בדיוק יכול להשביע, נסענו אל המקום הכי קרוב שבו אפשר היה למצוא אוכל טבעוני:

חומוסיה על המרפסת

החומוסיה נמצאת בקיבוץ שריגים לי-און. מדובר על מקום פשוט, אפילו מאוד. למרות השם המבטיח והציפיה לנוף - המרפסת היא בעצם סתם טראסה שפונה אל חניון מכוניות.

הזמנו חומוס וממולאים. קיבלנו את החומוס הכי נוזלי ומוזר שאכלתי בחיי. עם זאת הוא היה די טעים. גם הממולאים היו משונים למדי. אורז שעטוף בעלי גפן היה ממש טעים. מצד שני כשניסו לשחזר את ההצלחה של עלי הגפן והשתמשו במקום זה בעלי בצל התוצאה הייתה מוזרה מדי לטעמי.

אבל שום דבר שם לא היה יותר משונה מאשר בעל המקום. מכירים את זה שאתם פוגשים בן אדם ואתם ישר יודעים שיש לו סיפור חיים מרתק? אמנם את סיפור החיים שלו לא הספקנו לשמוע, אבל כן החלפנו איתו מספר מילים.

למשל על כך שבעבר הוא היה אדם לא כל כך חביב, אך כיום הוא מנסה לכפר על כך בטיפול בחתולים. אגב, אם מישהו בעניין של cat caffe אז המסעדה הקטנה, בהחלט יכולה להתאים להגדרה (היו שם המון חתולים מתפנקים שניצלו את השמש כדי להתחמם קצת על ספסלים או מדרכה)

מחיר הארוחה היה סביר, אבל לא זול כפי שהייתי מצפה ממקום כזה. מצד שני, עם הידיעה שחלק מן הכסף הולך לטיפול בחתולים – הרגשתי שזה היה כסף שהושקע היטב.

מה גם שהרוב היה לנו טעים, יצאנו משם שבעים, נהנינו מחברה מעניינת ולמחרת אף אחד מאתנו לא "התברך" בקלקול קיבה.

אגב, כל הרעיון של הטיול לאזור נולד בכלל בעקבות ידיעה (מסתבר שישנה מדי) על פריחת שקדיות באזור. אז לצערי התבדינו. השקדיות כבר עברו את שיאן ולאורך הכביש ניצבו עצים מדובללים עם קומץ פרחים אחרונים ונבולים. עם זאת, זכינו בטיול נפלא עם חוויות ונופים עוצרי נשימה.

מסלול הבורות והבארות המלא שעשינו מתאים למשפחות עם ילדים גדולים יחסית. אם יש לכם קטנטנים, אפשר להתקדם קצת במסלול של בורות ובארות ולחזור באותה הדרך חזרה לאוטו ואז להמשיך לתל עזקה. כך או כך ההנאה מובטחת.

העונה הכי טובה לטיול היא בחורף או באביב, כאשר הכול פורח. בקיץ המסלול חשוף ברובו לשמש.

אני לא יודעת מתי יהיה הטיול הבא שלנו עם כל ההגבלות החדשות של הסגר. אני גם יודעת שלא יהיה לי קל. טיולים הם, תרתי משמע, אוויר לנשימה ובלעדיהם אני צופה תקופה לא קלה.

מצד שני, אף על פי שיש היום טרנד לקטר על ישיבה בבית עם הילדים, אני חייבת להודות שממש כיף לי להיות עם הילדים שלי. אנחנו רואים סרטים ביחד, משחקים משחקי קופסא ומנצלים את הזמן לניקיון יסודי של הבית (זאת כבר היוזמה שלי – הם פחות ישמחו להצמיד לזה את המילה "כיף").

מקווה שהתקופה הקשה תיגמר בקרוב וכולנו נחזור לשגרה ולטיולים.

תודה שקראתם ומקווה שעזרתי בעוד רעיון לבילוי.

לפוסטים נוספים על טיולים בארץ או בחו"ל, מוזמנים לבקר בבלוג שלי באתר למטייל:

http://bit.ly/35kCKm0

מאחלת רק בריאות לכולם, זמנים שלווים והמון טיולים מהנים.