כמעט חודשיים עברו מאז שהווירוס הסיני הושיב את כולם בבית. חודשיים שנוצלו היטב לניקיונות חיצוניים וגם פנימיים. המון זמן משפחתי של משחקים, הכרות מחודשת עם החצר הפרטית של הבית. זאת שחוץ מבקיץ, בה מרכיבים את הבריכה, לרוב ניצבת מיותמת. ובעיקר ובאופן אבסורדי ביותר – המון המון שלוות נפש. ברגע שלא הייתי צריכה ללכת לעבודה ובין לבין להספיק את כל משימות הבית, יחס לילדים ועוד כהנה וכהנה. ברגע שהחלטתי להשאיר את הדאגות הכלכליות ובכלל העתידיות במגירה סגורה ונעולה וקברתי את המפתח באותה חצר ביתית נטושה– כל שנשאר לנו זה ליהנות.

כל יום ראינו סרט מתוך רשימה ארוכה שהכנתי לי מראש כבר לפני שנים. כתוצאה מכך, כאשר נכנסתי אל תוך החדרים המבורדקים של הילדים, כדי לבקש מהם שינקו, סוף סוף האיום שלי של "I'll be back" במבטא גרמני צולע וקול בס, העלה בפניהם חיוך.

כל יום שיחקנו משחקי קופסא. גילוי נאות - לא הספקנו לעבור על כל המשחקים שיש אצלנו על המדפים, אבל הילדים שלי הפכו לאלופים ברמי.

כל יום שיחקנו בחצר עם כדור, מטקות, עשינו בועות ענק, הסבנו את הסולם למתקן קליעה למטרה ועוד...

אבל בסוף, יחד עם שחרור המשק הגיעה גם ההודעה שזהו, נגמר, ועלי לשוב לעבודה. התגובה הראשונה שלי להודעה הייתה "לאאאא. רק לא זה". סגרתם אותי חודשיים בבית ווואלה, עכשיו כבר לא בא לי. מצד שני נזכרתי שסוף סוף אפשר גם לחזור לטייל, כך שאולי השד לא כזה נורא.

בכל מקרה, מיד ברגע שבו ביטלו את המגבלות על טיולים בטבע –התיישבתי על תכנון מסלול.

את הטיול בנחל השופט עשיתי לפני שנה עם בני וכל חבריו לכיתה, כאשר הצטרפתי כהורה מלווה. הפעם רציתי שגם שאר בני המשפחה יחוו את המקום הקסום הזה.

יום הטיול התגלה כיום מעונן עם מזג אוויר מושלם. כזה שכבר נדיר לפגוש באמצע חודש מאי. אל האריזה הרגילה של תרמוס ובגדי החלפה, התווספו הפעם גם מסכות.

הערנו את הילדים באזור השעה עשר, אכלנו ארוחת בוקר בבית ולקראת 11 כבר היינו בדרך נרגשים. עבור חלק מן המשפחה זאת הייתה הפעם הראשונה שבה התרחקנו מרדיוס המאה מטר מהבית.

מיד התברר, שבזמן שישבנו בבית, הספיק הטבע להשיל את צבעו הירוק והמפתה וכעת התהדר בצהוב קראנצ'י עם נגיעות ירקרקות כזיכרון עמום לרעננות ששלטה בו עד לא מזמן.

היחידים שהפרו את הצהוב, היו אותם פרחים לבנים שתמיד הזכירו לי מטריות מיניאטוריות בשם די מצחיק "גזר קיפח".

יחד עמם וביניהם ניצבו בגאון אותם פרחים ורודים ארוכי גבעול עם שם לא פחות משעשע "חוטמית זיפנית" (ברצינות, מי לעזאזל המציא את השמות האלה")?

אותם פרחים ורודים שמתנשאים מעל הקרקע ומעל שאר העשבייה, תמיד מעוררים בי תחושה מרירה מתוקה. אמנם הם בהחלט מן הפרחים היפים שיש בארץ ותענוג להתבונן בהם, אך הם גם סמל מובהק לבואו של הקיץ ולסוף עונת האביב שכה אהובה עלי.

בחרנו לנסוע בכביש שש שקיצר לנו את זמן הנסיעה בחצי שעה. כאשר הגענו לאזור נחל השופט, באחת התחלף הנוף הצהבהב אל אותו ירוק טרי שמאפיין בעיקר את החורף. נדמה היה כי ידיו הארוכות של הקיץ טרם הגיעו לשם.

ניווטנו ל"חניון החרובים" בעזרת waze ומשם גם מתחיל המסלול. החניון היה מלא במכוניות, אך עם זאת, לעומת אשתקד, כאשר ניסינו להגיע למסלול בפסח (כן, כן, לא הרעיון הכי מוצלח שלי), נתקענו בפקק אדיר של שעות (ללא הגזמה). מן הסתם באותה העת ויתרנו על התענוג ועשינו אחורה פנה.

הפעם, אף על פי שנאלצנו להחנות את הרכב לצדי הכביש בגלל שהחניון המסודר היה מלא, עדיין לא עמדנו בשום פקק.

המסלול הוא מעגלי וקצר (כשני קילומטר). השביל כולו סלול או בנוי מגשרוני עץ שרק מוסיפים ליופי המקום.

המקום מונגש לעגלות ובעצם מתאים לכל מי שרוצה לחוות קצת טבע מרהיב מבלי להתאמץ יותר מדי.

בחניון מפוזרים מספר שולחנות עץ עם ספסלים, כך שאם לקחתם לכם ארוחת בוקר לדרך, זהו המקום המושלם לזלול אותה, רגע לפני שמתחילים במסלול.

מה אני אגיד לכם, אף על פי שכתבתי כבר לא מעט על הישוב שבו אני גרה ועל הטבע המשובח שיש לי במרחק נגיעה, בכל זאת, אחרי חודשיים שהסתכמו בהליכה מעגלית קצרצרה ליד הבית, הנפש פשוט זימרה למראה כל הנוף החדש והמיוער הזה.

את הנחל פגשנו כבר ממש בכניסה למסלול. בעצם המסלול כמעט כולו עובר לצד המים, מה שכמובן מוסיף עוד קסם בלתי נדלה לאתר. כבר על ההתחלה הגענו לבריכה קטנה ומפתה, אך אליה בשום פנים ואופן אסור להיכנס. אבל אל דאגה, בהמשך יש מספיק מקומות לטבול את הרגליים והגוף.

אחרי שעברנו אולי קצת פחות מקילומטר (אני ממש גרועה בלהעריך מרחקים) הגענו למפלון קטן ושובה לב ולמרגלותיו בריכת שכשוך יפיפייה. אני מניחה שבגלל מזג האוויר הסגרירי, לא היו אנשים בתוך המים. לא ממש הצטערנו על זה. מיד קיפלתי את המכנסיים מעל גובה הברך ונכנסתי פנימה. לי זה היה די פשוט, כי מראש הצטיידתי בסנדלי הליכה שמתאימים גם למים. לבן שלי, שלבש נעלי ספורט, זה היה מעט יותר מסורבל. אך כמובן שהוא לא עמד בפיתוי ונכנס גם כן עם הגרביים והכל, קצת אחרי.

המים היו קפואים, אבל זה נמשך רגעים ספורים עד שכפות הרגליים התרגלו לכפור. מיד אחרי זה כבר השתכשכנו בהנאה בתוך הבריכה הקטנה שהייתה כולה לרשותנו.

אחרי התרעננות קצרה, השביל המשיך לאורך הנחל עם אינספור מקומות שבהם ניתן לטבול. חלק מן המסלול ניתן לעשות בהליכה בתוך המים, אך קחו בחשבון שלפחות לאותו זמן נתון – המקום לא היה מתוחזק ולכן הרבה פעמים הנחל היה חסום על ידי עץ שנכנע לכוח הכבידה או מזג האוויר. אפילו חלק מגשרי העץ לא עמדו בחורף הקשה שעבר עלינו והתמוטטו. עם זאת, זה לא הפריע להליכה במסלול כלל.

מספר הפתעות המתינו לנו לאורך הדרך, כמו מין פרוזדור טבעי שכולו עטוף בצמחייה:

או מרפסת תצפית על עוד מפל יפהפה

חבורת פטריות שהתגודדה יחד וגרמה לילדים שלי לעקם פרצוף (לעומתי, הם לא סובלים פטריות בשום צורה – לא טבעית ולא כזאת שמגיעה מן המחבת)

השביל הוביל אותנו הלאה עד למערה רחבה אשר על קצותיה, בהם לא נגעה יד אדם מזה זמן מה, כבר החלו להיווצר נטיפים זעירים מן המים שמטפטפטים שם ללא הפסקה.

ההפתעה הגדולה ביותר ציפתה לנו לקראת סוף המסלול. הפעם את זרימתו של הנחל הובילו באופן מלאכותי בין קירות בטון, ליפול היישר אל תוך בריכה גדולה ומזמינה. ואם לא די בכך, אז לשם הגברת ההנאה, נתלה שם חבל עצום שרק צריך לתפוס בו, להתנדנד כמו טרזן ולבצע נחיתה גרנדיוזית אל תוך הבריכה.

עקב מגבלות מזג אוויר וביגוד, הגמד בחר להתנדנד על החבל מבלי לדגום את המים. חוויה שהבנות המתבגרות שלי שללו על הסף, כמו גם הליכה במים. הן הסתפקו בלספוג את הטבע עם העיניים.

משם, אחרי הליכה קצרה, הגענו למערה וממנה, המסלול המשיך לצד הנחל שאפשר לנו להתהלך קצת בתוכו.

חצינו גשר עץ שהיה יכול בקלות להתנשא מעל נחל שוייצרי.

משם עלינו על שביל לא סלול, פסטורלי וקצרצר שהוביל אותנו חזרה אל הכביש

ולאחר עוד מספר דקות הליכה כבר חזרנו אל הרכב שהמתין לנו בסבלנות לצד אותו הכביש.

כל המסלול שכלל עצירות מרובות והליכה נינוחה, לקח לנו כשעתיים. כמובן שאם מתכוונים לשרוץ שם במים, אז אפשר בהחלט להעביר במקום גם יום שלם.

עין ריחניה

במרחק של כעשרים דקות נסיעה משם ובמספר דקות בודדות בקו אווירי, נמצא מפל ריחניה. זה לא מקום מסודר כמו המסלול שעשינו. כדי להגיע לשם, פונים ממחלף אלייקים לכביש 672. חולפים על פני קיבוץ גלעד ולאחר כ 400 מטר פונים שמאלה לדרך עפר שמסומנת באדום. ממש שם יש גם חניה.

משם יש הליכה של משהו כמו קילומטר עד למפל. הדרך עבירה גם לג'יפים ומאחר ואנחנו לפעמים מחליטים שהפרייבט שלנו יכול לתפקד גם כ ארבע על ארבע, החלטנו שאנחנו מתעצלים להתחיל עכשיו עוד מסלול שלם בשמש ונכנסנו פנימה עם האוטו.

נסענו בערך 600 מטר, בעוד כולנו מרגישים כמו גרגרי אורז בתוך רעשן. בשלב מסוים הכביש הפך ליותר מדי משובש בשביל אומץ ליבו של בן זוגי (רק לפני שנה וקצת – אלו בדיוק הכבישים בהם נתקענו ואנשים טובי לב וג'יפ היו צריכים לחלץ אותנו.... פעמיים!).

את שארית הדרך עשינו ברגל. השביל כולו חשוף לשמש ולכן לא מומלץ בקיץ או בשרב. הוא היה מוקף מכל צדדיו בעשביה כה גבוהה עד שלעתים היא הגיעה עד לגובה של בן אדם מבוגר. המקום כולו היה זרוע בגזר קיפח וחוטמניות. אנשים כמעט ולא ראינו שם וההליכה השלווה הזאת, אם להתעלם מקיטוריה של בתי האמצעית שהרגישה שמסלול אחד ביום בהחלט מספיק לה, הייתה מהנה מאוד.

אחרי שצעדנו משהו כמו עשרים דקות, ראינו בצד שמאל המון ג'יפים חונים ושמענו מעל לקולות של חבר'ה צעירים שהתאספו שם, גם זרימת מים חזקה.

מאחר ולעתים כולנו מאוד כישרוניים בללכת לאיבוד, במקום לפנות שמאלה לשביל שמוביל לכיוון הג'יפים, החלטנו להמשיך ישר ואז שמאלה מתוך מחשבה שזאת הדרך.

זאת לא.

חזרנו על עקבותינו. אני והבן שלי פנינו אל אותו השביל בזמן שבן זוגי והבנות שכבר התעייפו, נשארו לחכות לנו.

הפעם זאת כן הייתה הדרך הנכונה. הגענו עד לשיחי פטל וביניהם נמתח שביל צר וצנוע שהוביל היישר אל המים.

מפלונים קטנים ופסטורליים שמוקפים צמחייה עבותה המתינו שם בצל, בין צמחייה בצבע ירוק עז. המקום כולו היה שרוי במין קסם שלו.

טבלנו את הרגליים במים הקרים. צילמנו כמה תמונות ואז פשוט עמדנו שם ונתנו הזדמנות לעיניים לשבוע מן המקום היפיפה הזה.

בזמן שהיינו עסוקים בלספוג מפלים, בן זוגי והבנות התייאשו מלחכות לנו וחזרו לאוטו. כך שאת הדרך חזרה עשיתי רק עם הבן שלי. זו תמיד הזדמנות מצוינת לשיחות נפש או סתם לחלוק את ההתלהבות הבלתי נדלית שלנו כלפי העולם והטבע.

אני חייבת לומר שברגע שילדיי הפרטיים כולם החלו להתהדר במספר דו ספרתי בגיל (ליתר דיוק – 11 , 12 , 15) התחלתי ליהנות איתם לא רק כילדים ומשפחה, אלא כאינדיבידואלים בעלי ידע ודעות משל עצמם.

אני מאמינה בלב שלם שכהורים אנחנו צריכים להיות קודם כל הורים, אבל אחרי זה גם חברים של הילדים. אז באותם רגעים שבהם אנחנו מוקפים בטבע ולאף אחד מהם אין דלת לטרוק לי בפרצוף – זה עובד מצוין.

אל האוטו הגענו מיוזעים ומחויכים עד לתנוכי האוזניים. הדרך חזור (הפעם לא דרך כביש שש), לקחה כשעה וחצי, כאשר באמצע גם עצרנו בג'פניקה כדי לקחת לעצמנו ארוחת צהריים מאוחרת הביתה (לעת כתיבת שורות אלו – טייק אווי עדיין הייתה האופציה היחידה שזמינה אם רוצים לאכול בחוץ).

כמה מילות סיכום:

היה לנו טיול מושלם ומלא חוויות. הספקנו לטעום עוד קצת מן הטבע הארץ ישראלי, לפני שהכול יתייבש סופית עד לחורף הבא. אבל עזבו רגע את זה – יצאנו סוף כל סוף מהבית ומאזור סביבת המגורים

אמנם מזג האוויר שהולך ומתחמם, בדרך כלל משאיר אותנו עם פחות חשק לטייל, עדיין יש לי עוד כמה רעיונות לטיולים לעתיד הקרוב (ואפילו טיול ללונדון לעתיד הרחוק יותר, אחרי שהעברנו את הטיסה שבוטלה בפסח לדצמבר). כמובן שהכול מתוך תקווה שאכן הגורל והקורונה יאפשרו לנו.

לפוסטים נוספים על הטיולים שלנו בארץ ובחו”ל, אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלי באתר למטייל:

http://bit.ly/35kCKm0

אז תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא J