מדגסקר – פרק ראשון – דרום האי
נחתנו בטאנה, מותשים, לפי המתוכנן: שעתיים לאחר חצות. מעבר חלק ומהיר יחסית דרך נציגי משרד הבריאות הבודקים חום וחיסונים, החתמת ויזה בדרכון ומעבר פקידי הגירה ומכס והחוצה. פגשנו את נציג החברה ממנה הזמנו את סידורי הקרקע, עברנו על סידורי הנסיעה, שילמנו ובערך בשעה חמש וחצי בבוקר עלינו לטיסה לטוליאר. שעה וחצי טיסה ונוחתים בשדה הקטן בדרום מדגסקר. מחפשים את הנהג, נאדה. אלן, הנהג שאמור ללוות אותנו ושהובטח שהוא כבר מחכה בשדה - איננו. מחכים וכלום. תחושה רעה של חוסר אונים וגם של עקיצה. אולי עבדו עלינו? טלפון לבעל הבית ותשובה שהנהג יגיע תוך חצי שעה. פשוט לא אמר לו שהטיסה הפנימית שלנו הוקדמה. אלן מגיע לאחר הכרות ומעט תיאומי ציפיות אנו מתחילים.
חצי השעה הבאה היא טיפול בהלם למבקרים. חוצים את פרברי העיר טוליאר. במדגסקר כפי שנלמד מהר הכול מתנהל על הכביש. כל התחבורה: מיניבוסים העמוסים פי שלושה מהקיבולת + טון מטען על הגג, טוקטוקים, ריקשות עם רצים, עגלות נגררות על ידי זיבו (הבקר המקומי) וכמובן כל המסחר האפשרי. כאוס מוחלט במרחק שמשה מפנינו העייפים והנדהמים. יוצאים המעיר צפונה לאזור כפר הדייגים איפאטי (IFATY). כמה עשרות ק"מ צפונה סמוך לחוף וקרוב לשעה נסיעה בדרך המשובשת. זו העונה היבשה והאזור צחיח לחלוטין. חוצים נהר ענק ויבש וממשיכים.
דקות ראשונות - עולם ומלואו במרחק שמשה מאיתנו
בערוץ הנהר היבש
הים מרהיב. על קו החוף מנגרובים רבים (עצים הגדלים בים). בים עשרות סירות דיג ייחודיות לאזור: פירוג (pirogue) סירה קטנה עם מפרש מרובע גדול ומוט לייצוב במים. באיפאטי אתרי נופש ושם נשהה נספר ימים. משם קל לבקר בשמורת הבאובבים, לנצל את הים ובעונה המתאימה לראות שפע לווייתנים. לצערי היה לי קצר תכנוני ולמעשה פספסנו את עונת הליוויתנים. אכן תקלה.
מגיעים למלון ממש על החוף. כמו במדריך לנופש אקזוטי - ים, חול, עצי קוקוס על קו המים. אנחנו נופלים שדודים בחדר לאחר הטיסה ארוכה. במלון גרים במעין חדרים/בונגלו עם שירותים. נקדים את המאוחר, ברוב הטיול היו לנו חוויות חיוביות ממקומות הלינה לעיתים חוויות מוזרות אך מיוחדות. כאן לא. המנהל לא נעים ודי נדחף. המזון יקר יחסית למדינה וגם יחסית ארצה. החוף יפה. על החוף רוכלים רבים המנסים לשווק לנו את מרכולתם.
מיצינו את המקום למספר פעילויות. שהינו 3 לילות. בחכמה לאחר מעשה מספיק שניים בלבד (בסוף אקדיש זמן להרחבה על התכנון ומעט לקחים).
בבוקר הראשון בהליכה על החוף ניגש אלינו ג'וליאן. בחור בשנות ה -20 לחייו. יש לו פירוג והוא מציע לנו שיט לחצי שעה בערך לכפר הדייגים איפאטי נסייר איתו שם וחזרה. אלתור לפעילות בוקר ללא מתווכים. על המחיר שביקש לשנינו שווה ערך ל-60 שקלים לא התווכחנו. סיכמנו להיפגש תוך שעה. לאחר שעה, הפירוג כבר במים, המפרש מונף וג'וליאן ושני חברים מוכנים להשיט אותנו בקרוז הפרטי שלנו. איזה כיף היה. המים צלולים מנומרים במדוזות לא צורבות שקופות, כל אזור החוף רדוד מאוד בערך עומק של שני מטר. במרחק כ- 2 ק"מ מהחוף מצוי ריף האלמוגים וממנו מתחיל הים העמוק. המים שקטים והשקט מוחלט. הכפר אוטנטי. הגברים בדיג בים, על החוף נשים מחכות לדגה ומספר בוני סירות עמלים. ילדים משתעשעים במים. מסתובבים קצת בכפר עם ג'וליאן. בקתות קש דלות. סימני הקידמה היחידים הם בית קירור שהממשלה בנתה בכפרי הדייגים לאחסון עודפי הדגה ודוכני חברות סלולר המהווים גם סוג של בנק והעברת כספים במדינה.
גוליאן משמאל וחבריו – צוות הקרוז המפנק בפירוג
שלוות עולמים – מראה החוף המתקרב
מראות בכפר: מלפפוני ים מגעיל כפי שנראה
ילדים בים
רחובות סואנים עם שילוט לשרותי כסף סלולארי
אחר הצהרים, עם הנהג ביקרנו בכפר דייגים נוסף. סמוך לכביש. אחר צהרים והים בשפל של בערך שני מטרים. הים הרדוד נסוג קילומטרים. סירות הדיג נותרו בעומק כדי להמשיך לדוג ותופעה של עשרות אנשים רובם ילדים הולכים בים בחרבה ומביאים את תוצרי הדיג לחוף. מראה סוריאליסטי לחלוטין: ישו (X100) קם לתחייה והולך על המים. המנגרובים חשופים ואנחנו הולכים ביניהם. פוגשים דייגים, ילדים, מחזות מוזרים. הילדים בחלקם רוצים כסף או ממתקים תמורת צילום. אנחנו נדברנו שכחלק מביצוע טיול אחראי (נשמע קצת פלצני) אנחנו ננסה במהלך הביקור לרכוש מוצרים ומזכרות מספקים מקומיים ללא תיווך נבקר בעסקים המעודדים את הקהילה ובצד השלילי - לא ניתן מתנות כסף וממתקים לילדים. לא בכלל ולא תמורת צילום. גם ללא תמורה חלקם שמחים להצטלם עושים פוזות וצוחקים כשהם רואים את התוצאה על הצג.
אנשים הולכים על המים – שני ק”מ מהחוף
דיג חנית חוזר (ברגל) עם שללו ומעורר עניין אצלנו ושל אחד הילדים
נערות וילדות עם שלל דיג על קו החוף + קצת פוזות
רעייתי ואלן הנהג בשיחה בדרך למנגרובים
הביקור המתוכנן הסדור בימים אלה הוא בשמורת Reniala, שמורת הבאובבים והצמחייה הקוצנית באזור. הצמחייה מופרעת לחלוטין. בפארקים משלמים דמי כניסה ובנוסף עבור המדריך וההדרכה (בערך 15 ₪)
אין טעם בהסברים רבים, התמונות מסבירות מצוין.
בשמורה גם נתקלנו לראשונה בעופות המיוחדים של האי ובזיקיות.
קואה – אנדמית. הסוואה מדהימה עם עין כחולה
המקום האחרון שביקרנו בדרום היה ביום עזיבתנו את האזור ובתחילת הדרך צפונה מיד לאחר טוליאר. Arboretum d'Antsokay הוא פארק פרטי, יוזמה של בוטנאי שוויצרי שחי לפני שנים באזור ובנה גן גדול ובו ריכז למטרות שימור ומחקר מאות מיני צמחים אנדמיים לדרום האי המצויים בסכנת הכחדה. זה מפעל חיים וגם אחוזת קבר (הוא קבור בצנעה בגן) לחובבי צמחים זה גן עדן. לנו זו הייתה חוויה מעניינת.
ואיך לא לצלם את השלט הבא – בעיטה ישירה בקלישאה המתבקשת על עצי באובב
סמוך לגן בערוץ הנחל מקום לכריית חימר להכנת לבנים. נתקלנו באתרים דומים בהמשך במקומות רבים המראה של התנורים הענקיים לשריפת הלבנים הנבנים ונהרסים לכל כמה עשרות טונות של תוצרת דומה למזבחות ענק מעשנים - מחזות דמיוניים.
