צ'רנוביל

 הכור

בלילה שבין 25 ל 26 באפריל 1986 החל כעוד לילה באתר. משמרת הלילה קבלה בנוסף למשימותיה הרגילות מספר משימות נוספות לביצוע חלקן מורכבות ורגישות. כל זה היה הופך להיות עוד ערב רגיל בו האלמונים העוסקים במלאכה היו נותרים באלמוניותם וחלקם היה גם נותר בחיים. השגרה השתבשה באופן נוראי. האתר הוא כור מספר 4 ליד העיר הקטנה פריפיאט אז בתחומי ברית המועצות. כיום הוא ידוע יותר ככור בצ'רנוביל. עקב שרשרת אירועים שלומיאלים ואומללים מחד ותכנון לקוי של הכור מאידך, ליבת הכור התחממה, פוצצה את כיפת הכור ושחררה לחלל האוויר טונות רבות של חומרים רדיואקטיביים. מאז אותו הלילה ועד ימינו ואולי עד בכלל, צ'רנוביל היה למותג של אסון נורא בכמה רבדים: אסון פיזי, בו נספו לפי ההערכה כ- 5,000 איש. אסון לרבבות משפחות שנאלצו לעקור ממקום מגוריהם. חשש בקרב מיליונים רבים שמא נחשפו להשפעות הקרינה וחשש שמא הטונות הרבות של חומרים ופסולת רדיואקטיבית הקבורים עדיין בכור עלולים בשלב מסוים לפלוט קרינה ולסכן שוב מיליוני בני אדם.

עם התפרצות הכור החלו צוותים של כבאים ואחר כך חיילים בניסיון לצמצם את הדליפה ולמנוע מהשרפה להגיע ולפגוע בכור השכן. חלקם (לפחות בשלבים הראשונים) לא ידע לפני מה הוא עומד. גלאי הקרינה הגיעו לרוויה ולא ציינו את עצמת הקרינה העצומה שהייתה בשעות הראשונות. לאחר מספר שעות כולם ידעו והבינו את הסיכון הנורא העומד בפניהם. בגבורה לשמה נלחמו באש וניסו לכסות את החומר הקורן. הם ניסו להציל את האזור ולהציל חלק ניכר ממזרח אירופה. אלה גם אלה מצאו את מותם הנורא מהשפעות הקרינה תוך ימים ושבועות.

שנים קודם לאסון, בברית המועצות תכננו לבנות קריה ענקית לאנרגיה גרעינית. נבחר אזור מבודד ודל אוכלוסין הסמוך לעיר צ'רנוביל והמצוי בגבול ביצות פריפיאט. חלק מהאזור נוקז, והחלו בבניית 10 כורי ענק. עד למועד האסון נבנו והיו פעילים 4 כורים. כורים 5 ו-6 היו בעיצומה של בניה. לצורך אכלוס פועלי הבניה ואנשי תפעול הכורים נבנתה העיר פריפיאט שכל תושביה הועסקו בבניין הכורים החדשים, בתפעול הקיימים ובמתן שירותים בתוך העיר. העיר הייתה בבת עינו של השלטון הקומוניסטי והתקיימה בה רמת החיים הגבוהה ביותר שניתן לאזרח מן השורה להשיג בזמנו בברית המועצות. עובדי הכורים זכו למעמד הדומה למעמד עובדי ההייטק בתחילת שנות ה-2000 טרום התנפצות הבועה: משכורות גבוהות, הטבות והוקרה ממסדית.

פריפיאט הייתה עיר צעירה: תושבים צעירים, ילדים רבים ועתיד מזהיר. הכול נמחק באחת. לשלטונות לקח מספר ימים להבין מה הקיף האסון. כשהובן הדבר פונו רבבות מהאזור כולל כל תושבי העיר פריפיאט. הפינוי היה חד ומהיר ללא סנטימנטים הן בגלל מצב החרום האמיתי והן בגלל השלטון הקומוניסטי שהשתיק כל פרסום וניסה בתחילה למנוע ממי שאינו בסוד האסון את הידיעה על ממדיו ועצם קיומו. התושבים והשלטונות חשבו בתחילה שתוך שבועות תטוהר העיר ותשוב לתחייה. הצבא קיבל אחריות על האזור ובמאות גיחות מסוקים נאטם הכור במאות טונות של בטון. האטימה המשיכה והכור קבור היום במעטה בטון ענק. אלפי נעשה ניסיון לטהר את הסביבה אך הובן שהמאמצים עקרים והוחלט לסגור את האזור המזוהם ביותר. העיר פריפיאט ננטשה סופית.

הקרינה התפזרה בעולם, סוד האסון התגלה למערב כשהקרינה החלה לתת אותותיה באזורים נרחבים במערב אירופה. אז התגלו ממדיו האפיים של האסון.

תוחמו אזורי סיכון שנאסרו לכניסה. עד היום, שטח ענק המצוי כיום בתחומי אוקראינה ובלרוס מגודר והוגדר כאזור הסגור של צ'רנוביל. מוגדרים שני אזורים סגורים: אזור 30 ק"מ (מעין אליפסה סביב הכור) אליו נדרשים אישורים לכניסה. ניתן ללון בו וכיום חיים ועובדים באזור זה כיום מספר אלפי בני אדם. באזור זה מצויה העיר צ'רנוביל. לאזור פנימי אזור ה-10 ק"מ סביב הכור גם נדרש אישור מיוחד. זה אזור בו אסורה הלינה. עובדים בו מספר מאות אנשים בעיקר בפרויקט האטימה המלאה של הכור (עוד ארחיב בנושא) ובאבטחה. באזור ה-10 מצויים הכורים, העיר הנטושה פריפיאט וכמה כפרים שזוהמו ונקברו בעפר.

צילמתי את מפת האזור. ככל שהצבע אדום וסגול העסק מפחיד יותר. ניתן להבחין בצורת האליפסה סביב מוקד האסון ואת אזור פיזור החומר הרדיואקטיבי. קיים אזור מזוהם נוסף בבלרוס.

 מפת האזור

 האנדרטה בצ'רנוביל

 חלפו מאז למעלה משני עשורים. באזור הסגור התפתחה סביבת חיים ייחודית לעולמנו. הטבע, בהעדר בני אדם, שב וכובש את מקומו. הן בצמחיה שגדלה פרא והן בבעלי החיים שהאדם לא דוחק וצד אותם. חוקרי טבע רבים פועלים באזור ועקבים אחרי בעלי החיים החיים כאן באין מפריע. עקב התפרקות חלק נכבד מהחומר הרדיואקטיבי בעיקר של יוד שזמן מחצית החיים שלו ימים בודדים. עצמת הקרינה פחתה ואינה מסוכנת למבקרים. האזור הסגור החל להיפתח בצורה מבוקרת לתיירים. האזור ימשיך להיות מזוהם עוד דורות עקב חומרים אחרים הדועכים לאיטם.

באוקראינה מנסים לשווק את הביקור כביקור "אקולוגי" לי לא היה צריך לשווק ולכבס את מילות ההסבר. היה לי ברור שאנסה לבקר שם במסגרת הביקור שלי באוקראינה. הסיבה לרצון ברורה: כי אין עוד מקום כזה בעולם. באחריות. וטוב שכך. אמנם לכל האסון וקורות המקום לאחריו יש איזו משיכה מוזרה מאיימת ואפלה אך אני לא חששתי מהביקור ולדעתי אין בו סיכון גדול יותר מניסיון לחצות כביש בנאפולי. הביטוי הקלישאתי "חוויה של פעם בחיים" מתאים לביקור כזה בול. הרי בדרך כלל אנו עושים מאמצים לשכפל את החוויה העזה. כאן לא. זו חוויה אדירה שלא מזמינה ביקור חוזר. אגב, כפי שציינתי אזורים נרחבים זוהמו גם בתחומי בלרוס. אין לי מושג מה קורה שם היום והאם ניתן לבקר שם.
 

יש להזמין מקום ולהירשם מראש ולתת מספר דרכון. משמע לא ניתן בבוקר לתפוס טרמפ על מקום פנוי. החברה מעבירה את השמות מראש להנהלת האתר והכניסה היא לפי רשימה שמית הנבדקת עם הדרכון ע"י חייל בכניסה לאזור ה -; 30. רצוי לבוא עם מכנסיים ארוכים ונעלים. לא חובה שרוולים ארוכים. מי שרוצה ולא סומך על ציוד האתר - יכול להביא מונה גייגר (מד קרינה) באופן עצמאי. המדריך הולך עם מונה במהלך כל הביקור ותקתוקיו הם חלק מחוויות הביקור. יש מבקרים היסטריים הלובשים חליפת מגן חד פעמית. מיותר לחלוטין. אין כניסה לצעירים מתחת לגיל 18.

במיניבוס היינו 15 מבקרים. הרוב צעירים, 4 סטודנטים מארה"ב. שני זוגות, אב ובנו והשאר תיירי סולו. נוסעים קרוב לשעתיים צפונה מקייב בנוף שטוח ודל. מידי פעם יש שילוט לצ'רנוביל. ככל שמתקרבים התנועה מתמעטת. הנה המחסום. חייל עולה למיניבוס, בודק דרכונים למול הרשימה שבידו. אנו מקבלים אישור. מלווה מטעם האתר עולה לאוטובוס לוודא שלא נעשה שטויות ושנצלם רק איפה שמותר (מותר כמעט בכל מקום למעט אזורים בודדים). מספר ק"מ מהמחסום ואנו בעיר צ'רנוביל. הכבישים בדרך לכאן ריקים והרחובות הארוכים בעיר שוממים לחלוטין. בעיר חיים כיום כאלף איש. העיר אכלסה לפני האסון רבבות. חיים בה היום אנשי אבטחה, מדענים, אנשי אחזקה ולוגיסטיקה מעטים. אין ילדים. בשעות לפני הצהרים בה אנו מגיעים לעיר כולם בעבודה והרחובות ריקים. מראה יום כיפור אך ללא אופניים. העיר הריקה היא עיר חיה ובאזורים בהם חיים - היער לא כבש את העיר. בפרברים המצב שונה ועוד נדבר על כך. בנוסף באזור ה-; 30 חיים מספר כפריים רובם זקנים שביקשו לחזור לכפרים בהם חיו כל ימיהם וקיבלו היתר לחיות בהם ולמעשה כדי למות בהם. לכפרים באזור ה- 10 לא ניתן לשוב ורובם נמחקו.

כבישים ריקים

עוצרים במרכז המבקרים. ואנו נכנסים למשרדי האתר, כאן קיים גם מבנה מגורים לצוותים הבאים למספר ימים: "שרתון צ'רנוביל" חדרי הרצאות וחדר אוכל. אנחנו מקבלים הרצאה קצרה באנגלית המתארת את המקום ומה קרה באסון. חותמים על דף המאשר שאנו מבקרים במקום על אחריותנו ושלא נעשה שטויות וכו' וכו'. חוזרים לרכב וממשיכים לאזור ה -; 10. שוב מחסום ושוב בדיקה ואנו ממשיכים. האתר הראשון לאחר הש"ג הוא למעשה מראה של כלום. כלום שנשאר מאחד מעשרות הכפרים שפונו באזור זה מתושביהם, נעשה ניסיון לטהרם ולאחר שניסיון זה נכשל הוחלט להרוס אותם. לקבור את הריסותיהם ולסמן את המקום המזוהם. מראה הכלום מדכדך למדי.

 "שרתון צ'רנוביל"

 כפר קבור

 רואים את הכורים. לפני הירידה הראשונה מהרכב מסבירים לנו להימנע עד כמה שניתן ללכת בחול ובתוך עשבייה ולנער היטב את נעלינו לפני החזרה למיניבוס. עיקר הזיהום טמון כיום בשכבת העפר העליונה ובאזוב ובפטריות. יורדים לתצפית על אזור כורים 5 ו- 6 שהיו בבניה. המקום נראה כאילו זה עתה הפסיקו לעבוד בו ולמעשה הוא עומד קפוא למעלה מ-22 שנים. התחושה הראשונה שלי היא "כמה המבנה ענק!" לא נתפס כמה הכול ענק: המבנה, המנופים, מגדל הקירור העצום שבנייתו הופסקה.

 כורים 5-6

 מגדל הקרור

 והנה הכורים 1-4. אנו נוסעים לעברם. עוצרים בדרך על גשר הרכבת מעל תעלת ניקוז של נהר פריפיאט. בנהר יש שפמנוני ענק. אלה לא מוטציות למרות שקל לחשוב כך. הגודל העצום נובע מהעדר מוחלט של אויבים. האדם לא דג אותם, בטח לא באזור זה והם גדלים וגדלים. הם גם מקבלים לחם מהמדריך כדי שנראה אותם כך שחייהם טובים. אכן גדולים, אולי באורך כמטר וחצי אולי יותר.

 כורים 1-4

 ממשיכים ועוצרים ליד הכור המדובר. מותר לצלם את הכור וסביבתו אך לא את האזור בו צוות מדענים וטכנאים עובד בפרויקט האטימה המוחלטת של הכור. זה פרויקט ממודר משום מה. המלווה מטעם האתר מקפיד על זוויות הצילום שלנו וכך גם מצלמות האבטחה העוקבות אחרינו.

הסיבה לפרויקט היא החשש שהבטון העוטף את הכור מתפורר מבפנים. החומר הקבור בו פולט קרינה המחממת את הבטון מבפנים. אין יודעים מה בדיוק קורה שם אך יודעים שממש חם שם. התרחיש האפוקליפטי ביותר שחוששים ממנו הוא פיגוע טרור בו ירסקו מטוס לתוך הכור וינפצו את כיפת הבטון. לפרויקט האטימה הוקצו מאות מיליוני אירו ממדינות שונות ובסופו תיאטם ליבת הכור ל-10,000 שנים. מה יקרה אז? לא ענייננו מה גם שרוב החומר ידעך עד אז.

לכור נוכחות מאיימת. הן בגודלו העצום, בידיעה מה התרחש כאן והן בידיעה על המפלצת הקבורה בו. מהגודל ניתן להבין כמה בטון נשפך על ההריסות ולחוש ולו במעט את המשימה הבלתי אפשרית שעמדה בפני העוסקים במלאכה הנוראה. הקרינה הנמדדת כל זמן אינה בתחום המסוכן אך גבוהה פי 20 מהקרינה הרגילה בגובה פני הים. סמוך למקום בו אנו צופים לכור מצויה אנדרטת זיכרון לכבאים שנספו. "לכבודם של אלה שהצילו את העולם" נאמר שם. מניין נספי האסון לא ייוודע לעולם. המניין הרשמי הוא כ -50 בעיקר מקרב הכבאים שמתו מקרינה או נספו באש ובהתפוצצות. המניין הלא רשמי הסביר מוערך בכ-5000 איש שמתו מהקרינה או ממחלות כתוצאה ישירה מחשיפה לקרינה.

 הכור

האנדרטה

מונה גייגר המתקתק בידי

אנו עולים למיניבוס וממשיכים לעצירה קצרה ליד ה"יער הרדיואקטיבי". בהתפוצצות הליבה, עננת חומר רדיואקטיבי נחתה על חורשה המצויה מספר ק"מ מהכור. היה אז אביב. מסופר שתוך ימים כל העצים נצבעו אדום -; סתיו רדיואקטיבי נפל על היער. חלק ניכר מהעצים מת זקוף רובם קרסו מאז. כיום צומחים שם עצים חדשים. זה האזור המזוהם ביותר.

 היער

המונה ברכב משתולל. אסור לצאת מהרכב כי בחוץ עצמת הקרינה גבוהה בדרך כלל פי 10 מזו שבתוכו. מצלמים בזריזות וממשיכים לפריפיאט.

בכניסה מחסום נוסף ואחריו העיר שבתחילה נראית נורמאלית וקצת מוזנחת ואז מחלחל המראה הסוריאליסטי ביותר שקיים או לפחות מהמראות שנתקלתי בהם. היער כובש את העיר שהזמן עצר בה בשנת 1986. הקומוניזם עוד מושל בעוז בעיר הרפאים. אנחנו מבקרים במספר אתרים שהסיורים עוצרים בהם. המסלול די קבוע ומשתנה רק כאשר חלק מהמבנים נאסר לביקור עקב חשש מהתמוטטות.

 בתים בפריפיאט

הולכים בסבך לבית הספר. מגרש השחקים עטוף בצמחיה ובית הספר הנטוש מהמם במראהו. נותנים לנו חצי שעה להסתובב בו. התמונות יצאו לי בחלקן מטושטשות. אפילו לא שמתי לב שידי רעדו. כיתות נטושות, כיתות מדעים, כיתות הגן, כיתות התעמולה הסובייטית. אנחנו מסתובבים בדומיה ורק רעש שברי הזכוכית נשמע תחת נעלינו. המדריך והמלווה מוצאים שירון עם שירי תעמולה סובייטים שניהם בגיל שעדיין זוכר את השירים. הם פורצים בשיר המהדהד במסדרונות ההרוסים ובדממה העוטפת את העיר.

 בבית הספר

 מגרש המשחקים

במרכז העיר נגלים לנו אתרים נוספים: מרכז הספורט המפואר. תושבי העיר קיבלו מכל טוב. הבריכה המפוארת, אולמות הכדורסל ואחרי הכול זו הרי הייתה עיר קטנה למדי.

 מרכז הספורט

 ליד מרכז הספורט ה"לונה פארק" של פריפיאט. מגרש רפאים ענק. הגלגל הענק המחליד עומד בבתוליו. הוא היה אמור להיחנך בחגיגות ה -1 במאי אותה שנה. ימים בודדים לאחר התפרצות הכור. טרם נסעו בו וגם לא ייסעו. גם המכוניות המתנגשות לא נוסעות לשום מקום. כשאמרתי "סוריאליסטי" זה המקום -; לא רעש והמולה, לא צחוקי ילדים והורים. דממה דקה וצמרמורת נוראה כאשר בחוץ 30 מעלות ולחות כבדה.

 לונה פארק

מלון פריפיאט פותח את שעריו בפנינו. פריפיאט הייתה עיר שסגורה לקהל הרחב ולינה בה (בעצם בדומה ללינה ביתר ברית המועצות) חייבה הזמנה מיוחדת. ללא הזמנה לא ניתן היה לבקר וללון בעיר. דלפק הקבלה הנטוש והניירת של המלון עודה נמצאת בקבלה. יומני רישום, מכתבי הזמנה. אנו עדיין בשנת 86. באופן לא מפתיע, המעלית אינה עובדת ודי מעייף לטפס לגג המלון בחום ובלחות הנוראה. המראה מלמעלה מדהים. העיר שמתה מאדם ושהאדם מת בה לפני שני עשורים נעטפת בצמחיה. הרחבה המרכזית המכוסה בטון עדיין נלחמת ביער אך זו מלחמת מאסף. עוד עשור או שניים וגם דינה יחרץ. באופק קו הרקיע של הכורים ובהם כור 4 שחרץ את דינה של העיר.

 מלון פריפיאט

 נוף מהמלון

תם הביקור באזור ה- 10. אנו חוזרים למרכז המבקרים לבדיקת קרינה בכל גופנו. עולים על המכשיר, נצמדים בחזה ומצמידים את הזרועות. 5 שניות ארוכות והנורה הירוקה המרגיעה נדלקת. בעלות הביקור כלולה ארוחה במרכז המבקרים. ארוחה מצויינת. מי שהזמין את ספר ההנצחה לאירוע קונה אותו כעת. מנוחה קצרה ואנו בשלהי הביקור. בעבר ניתן היה לבקר ב"בית הקברות" לציוד מזוהם: מסוקים, כבאיות דחפורים ונגמ"שים שזוהמו בתהליך הכיבוי והאטימה וננטשו ליד העיר. מזה שנה וחצי אסור לבקר שם. מספר כלים משם הובאו לאתר בעיר ושם מותר לבקר שם ולצלם אותם ואת הספינות המחלידות בנהר. בפרברי העיר נכרת תסמונת פריפיאט. אין אוכלוסיה והיער כובש את הבתים גם כאן.

 כלים מזוהמים

 כלי שיט מחלידים

 הגענו שוב לשער אזור ה -; 30 בו נכנסנו בתחילתו של יום. כולנו מורדים מהרכב והרכב עובר בדיקת קרינה יסודית ובמיוחד הגלגלים. אנחנו שוב עולים על מכשירי הבדיקה ולשמחתנו כולם עוברים. שאלנו מה קורה למי שלא? ובכן, לתיירים אירוע מסוג זה נדיר ביותר וכמעט ולא קורה. לעיתים נדירות שבנדירות מתגלה קיים זיהום בנעליים למי שלא מילא הוראות ודשדש בעפר שלא לצורך. מנסים לנקות את הנעלים ובמקרים מסויימים התייר חוזר יחף.