אתיופיה

כותרת פשוטה. מדינה אדירה ומורכבת.

אתיופיה זה לא מה שאתם חושבים ומדמיינים. ממש לא.

אז מה יש שם?

הטבע מציג עצמו בפנינו בנופים מחוספסים ועוצרי נשימה. בנורבגיה נופים יפים יותר אך ה - WOW למראה פיורד גיירינגר הנפלט מגרוני, לא בא מנשמתי. אני אוהב נופים מחוספסים. בהרי סימיין באתיופיה הנוף בעל עומק אין סופי, עטוף באובך כחלחל. ללא WOW ושופוני. אין צורך במילים מעצימות - המראה נכנס ישר לנשמה. גם למראות (ותמונות) הקיטש שהן חלק מכל טיול יש כאן ערך מוסף והם אינם התייפייפות לשמה.

מפלי הנילוס הכחול

הרי סימיין

בהרי סימיין

הטבע גם מציג עצמו בחיי בר. אמנם לא BIG FIVE ממסעי הספארי באפריקה המזרחית והדרומית אלא במראות צנועים יותר ומרשימים לא פחות.

קופי ג'ילאדה

בפארק אוואש

חזירי בר באוואש

זריחה באגם טאנה

האוכלוסייה ברובה ידידותית (אדבר מייד על תיירות אחראית, למעשה חלק ניכר ממבוא זה יעסוק בה). מאוד שמחים לראות זרים הנהנים מהמדינה, נופיה ותרבותה. זו מדינת עולם שלישי וזו אפריקה. מאידך, בכל מקום ניכר וקטור אדיר לשיפור תשתיות בריאות, השכלה, תחבורה ופיתוח. שחיתות נמוכה ויציבות שלטונית מביאה משקיעים והשיפור ניכר וימשיך בקצב אדיר.

הארכיטקטורה העתיקה הייחודית לאתיופיה והתרבות העתיקה היא סיבה משמעותית נוספת לבוא ולבקר. לליבלה ואקסום הם אתרים יחידים מסוגם בעולם. מאידך כל הסיפור של המצאות ארון הברית במבנה באקסום (ורק לכוהן אחד מותר להיות חשוף לסוד המראה) - נראה לי אמונה תמימה שנהגתה בימיה הראשונית של הנצרות באתיופיה תוך שילוב סיפור שלמה ומלכת שבא יחד עם מעט עובדות היסטוריות, אגדות ופולקלור מקומי. ככל אמונה דתית, אין טעם לדון בה בכלי ניתוח והגיון.

כנסיית סנט ג'ורג' בלליבלה

שדה הסטלות המדהים באקסום

נסעתי לשבועיים די אינטנסיביים. טרם הנסיעה תהיתי האם להתארגן לטיול עצמאי או להצטרף למסגרת. בשלב די מוקדם היה ברור לי שאסע במסגרת ולא עצמאית. טיול במתכונת שביצעתי המבוצע עצמאית עלול לקחת כמעט כפול בזמן. אין לי עודף זמן וגם לא זמן רב לתכנון ותיאום ביקור. השאלה בבחירת הטיול הפכה להיות לאיזה יעדים ועם מי? גם הפעם נבחרה חברת "אקספלור" הבריטית. טיול באנגלית עם קבוצה קטנה בין לאומית. היה נהדר.

אנצל את הפרק הזה כמבוא לתיאור כמה נושאים כללים הרלוונטיים לכל הביקור.

תיירות אחראית

אתמקד בנקודה אחת על מנת לפתח את הנושא. במדינות עולם שלישי הפער הכלכלי בין התייר לאוכלוסיה המקומית הוא עצום, במצב זה קל לגלוש במהירות לתיירות קלוקלת. אנחנו התיירים יכולים לכאורה "לקנות" בקלות חוויות, הזדמנויות צילום, למרק את מצפונינו השבע בפיזור כסף לכל דורש וכמו שנאמר במקורותינו: "מתנות לאביונים". אנו באים והולכים אך המנהגים הקלוקלים מחלחלים לאורך זמן לחברה ובחברות רגישות ולא יציבות עלולים להרוס את המרקם החברתי. כסף קל ניתן לילדים ומעודד אותם לא ללמוד. כסף ניתן לדמויות דומיננטיות (לראיסים) "עבור כולם" ובפועל הם עושקים את החלשים ועוד.

בדרום אתיופיה המצב עגום וכמעט ללא תקנה. בני שבטים מתפרנסים מצילומים. ככל שהמראה של האדם אקסטרווגנטי יותר, הוא מושך צלמים. גם אם אין כל זיקה אמיתית בין המראה הנוצץ לתרבות, לאמת ולחברה. הצלם רוצה תמונה ומקבל. ילדים לא הולכים לבתי ספר כי הכסף מצילום קורץ. שדות ננטשים כי הצילומים מכניסים יותר. לכאורה המצב סבבה, יש כסף. אך היה וזרם התיירים ידעך והוא דועך לעיתים, המצב עלול להיות הרסני. במקומות רבים הגיעו לנקודת האל חזור התרבותית והנזק החברתי ללא תיקון.

אתיופיה משקיעה היום רבות בחינוך ומאפשרת כמעט לכולם גישה ותנאים לרכוש השכלה זמינה וזולה. תיירים המעודדים קבצנות וצילומים תמורת כסף מקעקעים את ההשקעה הזו.

חברת התיירות הבריטית "אקספלור" איתה טיילתי באתיופיה, שמה דגש מהותי על תיירות אחראית. זה אינו סתם ג'יבריש מערבי שבע. הם מדגישים מספר תחומים, חלקם נראים באמת מעט תלושים, אך בפועל הם מיישמים זאת הלכה למעשה בעידוד עסקים מקומיים, עידוד כלכלה מקומית ללא מתווכים ובמניעת קבצנות ילדים וסחטנות תמונות. הרבה מיוזמה זו בטיול באה מאישה בשם סו גאטרי, בריטית החיה באתיופיה כ -14 שנים ומדריכה את רוב טיולי אקספלור במדינה.

איך זה נראה בפועל. יש תחומים רבים בהם העסק משפיע. אך בואו נמשיך לדון בנושא הצילום תמורת כסף. באזורים רבים למשל באזור העיר האראר, ילדים יוצאים בהמוניהם מבית הספר, רוצים ורצים להצטלם. אף לא אחד מבקש כסף תמורת הצילום, לא עטים ולא ממתקים. סו ומדריכיה מצלמים את הילדים, מפתחים את התמונות על חשבונם ואחת לשבועיים עם הסבב הבא של הטיול, מחלקים להם את התמונות המפותחות. בבתי הילדים מוצגות התמונות המפותחות במעין גלריה המהווה גאווה למשפחה ומקור שמחה לילדים. הילדים ממשיכים ללכת לבית ספר. אין כסף שעובר לידי הילדים. מעשה קטן אחד מיני רבים הדורש אכפתיות מלווה באהבה אין קץ של סו וצוותה למדינה, אנשיה וילדיה. (על פי הצורך בפרקים שיבואו ארחיב בנושא)

הפטנט עובד גם באזורים אחרים. בחלק מהמקומות זה ממש תעשיה. סו מגיעה, אנחנו התיירים מסתובבים ומותחים רגלים במשך חצי שעה בעוד היא מצלמת עשרות ילדים ממושמעים ומאושרים מהתמונות אותם יקבלו בשבועות הקרובים.

עצירה בצד הדרך להתרעננות. הנהג מסדר את הילדים. אחד אחד הולכים להצטלם

סו יושבת ומצלמת את כולם

200 ק”מ משם ולאחר יומיים, קבוצה אחרת. היום יום קבלת התמונות. (בהגדלת התמונה – הילדה מימין מחזיקה תמונה שלה, עם אותה השמלה..)

לרוב אני נמנע מלצלם ילדים. אני חש איזו תחושת פלישה מסוימת בצילום מסוג זה. אני גם יודע שחוסר הנוחות שאני חש בדחיפת עדשה לפני אדם (ילד ומבוגר כאחד) פוגם בתוצאת הצילום. במסעותיי עד כה היה לי מספר נמוך (להערכתי קטן מ -10) של תמונות ילדים שחשתי שלם איתן. כאן צברתי עשרות. כנראה בגלל הסביבה הנינוחה והעדר מוחלט של תחושת אילוץ וצילום בגניבה. נתקלנו גם בילדים ובני נוער אגרסיביים המתעקשים שנצלם אותם אך למדתי שהתמונות הטובות הן אלה שצולמו ברוח טובה ובשמחה אמיתית ללא פוזה ואילוץ.

ילדות בהאראר

ילדות בהאראר

רועה בהרי סימיין

ועוד טיפוס בהרי סימיין

חיי היום יום

למדנו מעט אמהרית בסיסית. מילות נימוס המפשירות במעט את החומה שתמיד תהיה בינינו הזרים (ה"פראנג'י”) למקומיים.

תחושת הביטחון טובה. יש מקומות המועדים לכייסים ונתקלתי במקרה כזה בו תפסתי את ידו של כיס שניסה לכייס שותפה לקבוצה שהלכה לפני, אבל בגדול אפשר להסתובב בלילה ברוב המקומות. לעיתים ילדים ונערים מטרידים אך לא אגרסיביים.

תחבורה מקומית מתבססת על טוקטוקים כמו באסיה וכאלה יש בכל מקום במחירים נמוכים הנתונים למו"מ.

האוכל המקומי מבוסס על האינג'רה: מאפה העשוי מקמח דגן הטף. דגן ייחודי לאזור, עתיר בתכולות תזונתיות ונטול גלוטן. הקמח מותסס עם מים מספר ימים לבצק דליל ונאפה למעין (התיאור הקרוב ביותר לצערי..) סחבה ספוגית ולחה. האינג'רה מוגשת על מגש גדול ועליו שמים רטבים כבדים ותבשילים. אוכלים ביד, חתיכת בצק עם הרוטב וכך מתקדמים. הבצק שתסס חמצמץ. יש שאוהבים את הטעם ויש הסולדים ממנו. הפעם הראשונה שאכלתי עם תבשיל חומוס כל שהוא הייתה לא מוצלחת ולא היה טעים. מאידך לאחר כמה ימים באירוע בו ממש הזמינו אותי לאכול והיה לא נעים לסרב, אכלתי עם רוטב חריף אש - הטעם החמוץ נמוג מפני החריפות והיה סביר.

קפה הוא טקס שלם וארוך. הכוונה לקפה מסורתי שחור הנקרא "בונה". בטקס נשטפים הפולים, נקלים נטחנים ומוכנים לקפה. מי שרוצה קפה "רגיל" יבקש מקיאטו ויקבל בקבועי זמן של מקיאטו. הקפה עצמו גדל באתיופיה והוא נהדר.

טקס קפה לגדות אגם טאנה

יש גם אוכל מערבי, או מוכוון תיירים. יש להקפיד על מסעדות מומלצות ונקיות. המנות הן ענקיות. כנראה חושבים שתיירים טורפים כמות. אין מסעדות מותגים באתיופיה, לא מזון מהיר דוגמת מקדונלדס ולא סטארבקס ודומיהם. יש התחלה של רשתות מקומיות. שורה תחתונה של נושא האוכל היא שאתיופיה זה לא המקום לתיורי גורמה. יש במה להתנסות ויש להיזהר אך בהחלט סביר ומעניין.

מים נמכרים בכל מקום וגם כל מיני חטיפים מערביים למי שרגיש שהוא בקריז מתוקים.

אז מה בהמשך?

בתיאור הביקור אתמקד בחלק מאתרי הביקור. התיאור יכלול 6 פרקים עיקריים:

  • את הפרק הזה
  • מזרח אתיופיה: האראר ופראק אוואש.
  • איזור אגם טאנה והעיר גונדר
  • פארק סימיין
  • אקסום
  • לליבלה והשלמות.