חלום כחול חלק I

אוזבקיסטן, ארומה אקזוטית של מרחבים, מסעות, שליטים אבסלוטיים כריזמטיים ואכזרים, ערים וארכיטקטורה אסלמית מרהיבה עם מבני ענק כחולי כיפות וקשתות. ארומה אקזוטית מחד ומאידך, מציאות של עשרות שנות שלטון סובייטי, שלטון ברזל נוכחי והרס אקולוגי בממדים אפיים ממש.

המאבק הסמוי בין החיוב לשלילה נוטה בגדול לזכות החיוב. ככל שעובר הזמן הפער החיובי הולך וגדל. קיימת במקום מודעות לשכיות החמדה של המדינה והיותם מוקד משיכה לתיירים. תנופת שיקום ושיפוץ ניכרת בכל אתר. מורשת ברית המועצות ניכרת גם היום, אך חברות מודרניות וגישה מוכוונת סביבה ותיירות תופסות את מקומה. הלבביות והכנסת האורחים המקומית מחפים על תשתיות לקויות וחריקות רבות אחרות.

פרק זה מתאר טיול שבוצע באפריל 2003. האתרים - אותם אתרים. חלק מהמידע תוקף ובחלקו מן הסתם מחייב בדיקה לפני החלטה על ביקור במקום. הסיפור מופיע בשני חלקים

נתחיל

הרעיון לתור את דרך המשי מסין ועד תורכיה, כחלק ממסע יבשתי לאורכה ולרוחבה של אסיה, היה על סדר יומי זמן רב. בפועל טיילתי בכיוון הקל: ברכבת הטרנס סיבירית ממוסקווה למזרח. פנטוזים מחד ומציאות של מגבלת משאבי זמן ומורכבות של ויזות ומעברי גבול רבים מאידך. הרעיון נותר, המימוש ידחה..

במגבלות הזמן הפנוי הסתפקתי בביקור בפנינה שבדרך המשי, באוזבקיסטן. ייחוד המקום הוא באתרים שבערים המרהיבות סמרקנד, שחריסבז, בוכרה וחיווה. רוב רובם של הטיולים העצמאיים או המאורגנים במדינה ממצים פחות או יותר את האתרים האלה ואף אנחנו טיילנו כך.

"אנחנו" משמעו שניים, שותפתי לטיול מירב (שחלק מהתמונות שצולמו על ידה מופיעות כאן) ואנוכי. שנינו לא חסידי הטיולים המאורגנים. אופי הנסיעה ומסלולה הבסיסי היה מקובל על שנינו: זמן קצוב (מגבלות חופשה), לא להתכלב בתנאי מחייה ותחבורה, אין לנו צורך במדריך צמוד: נסתדר עצמאית. היה ונדרש לכך באתרים השונים, נשכור מדריך מקומי.

מהארץ, הזמנו סידורי קרקע, נהג ולינה, מחברת תיירות מטשקנט, הכל עבד מצויין.

כל מי שנחת אי פעם בשדה תעופה במדינה שהייתה פעם בגוש הסובייטי מכיר את הרגשת המועקה המסויימת: מסדרונות מדכאים, קציני ביקורת דרכונים אנטיפתים, טפסי מכס מעיקים ומעל הכל תאורה חסרה. לאווירה נוסף נופך מוזר אף יותר. נסענו באביב 2003 "שנת הסארס". סגל השדה בטשקנט מתהלך שחלקו עם מסכות על פניו.

כל אחד גם מכיר את מועקת "השעה הראשונה" במדינה חדשה, מיד ביציאה מהטרמינל. תחושת בלבול ראשוני התוקפת גם את המיומנים והמנוסים שבנוסעים. "סוכני נסיעות" מטעם עצמם, נהגי מוניות וסתם שרלטנים אורבים לתיירים ומתפרנסים יפה מבלבול ראשוני זה. לשמחתנו, נמנעה מאיתנו חוויה זו. נהג חיכה לנו ולקח אותנו בנסיעה הקצרה למלון בטשקנט. שם פגשנו את מוראד, סוכן הנסיעות שטיפל בבקשותינו ושעד לרגע זה היה וירטואלי, סגרנו איתו את התשלום והפרטים הטכניים.

יצאנו לחפש מסעדה לארוחת ערב, רחובות חשוכים ומדרכות חלקלקות מגשם קבלו את פנינו. מצאנו מסעדה בוהקת בסגנון מערבי, ממש הפתעה.

חיווה (Khiva)

חיווה עיר מוקפת חומה במערב המדינה. יעד חובה לביקור, הינה בונבוניירה אמיתית במרחק כשעת טיסה מטשקנט לאורגנץ' ומשם שעת נסיעה נוספת. חווית הביקור החלה דווקא בטשקנט. יצאנו לפנות בוקר לשדה התעופה. לא חלפו עשר דקות מכניסתנו לטרמינל וכבר היינו ישובים במטוס. הטיסות ליעדי תיירות במדינה מבוצעות במטוסים מערביים נוחים. במטוס אורחים: פמליה של שר החוץ היפני, אורח המדינה, שיוצא ליום כיף בסמרקנד. נכון, לא בחיווה וגם לא בכיוון. מה זה משנה שיש עשרות נוסעים שיאלצו להאריך את נסיעתם בשעה לפחות לרגל הארוע? האורח צריך להגיע לסמרקנד ורצוי במטוס מערבי.

שדה התעופה באורגנץ', אליו הגענו באיחור ניכר, הוא מופת לחשיבה סובייטית טוטליטרית. טרמינל שיש גדול ומרהיב הסגור לקהל. יחידי הסגולה הבאים בשעריו הם שני נוסעי מחלקת העסקים במטוס. שאר הנוסעים מחכים למטען בחוץ, ברחבת השדה (6 מעלות ורוח). הבודדים הממתינים לנוסעים עומדים אף הם בחוץ. אני מנסה ללא הצלחה לאתר את הנהג שלנו. יוצא החוצה לחפשו במגרש חנייה הגדול והריק ללא הצלחה. האם תופעת "השעה הראשונה" הגיעה באיחור של יום? קיבלנו את המטען, ניסיתי לאתר את הנהג בסלולרי ולפני שחייגתי הוא הגיע. בדרך הארוכה לחניון הבנו את סיבת "האיחור". מגרש החנייה הענק הצמוד לטרמינל סגור ונעול, חניה מותרת רק ליחידי סגולה. טולקין, הנהג הגיע במועד אך הודיעו שהטיסה מתעכבת. ממקומו במגרש המרוחק לא הבחין שנחתנו.

טולקין בשנות ה 30 לחייו, דובר אנגלית משובחת, מדריך קבוצות רבות וגם קבוצות מישראל. הוא אף היה בארץ בביקור כאורח חברת התיירות הישראלית אשר את נוסעיה הוא מדריך. למרות שלא ביקשנו הדרכה ואכן לא ניצלנו את שרותיו בערים, הוא אוהב לדבר להסביר ולשוחח ואנחנו נהנים. אורגנץ' עצמה היא עיר משעממת ומהווה בסיס לנסיעה לחיווה. הארץ מישורית ומלאה בתעלות השקייה פתוחות שהינן תוצר של המקור לאסון האקולוגי אולי הגדול בעולם: מחדל ימת אראל.

ימת אראל במרכז אסיה ניזונה משני נהרות ענק. השלטון הסובייטי הגה רעיון גאוני: נסיט את מי הנהרות המזינים אותה, באוזבקיסטן זה נהר האמו דריה, נשקה את המדבר ונגדל כותנה לטובת עמלי ברית המועצות. הנהר הוסט, הוזרם לאלפי תעלות השקיה והשקה את המדבר (המלוח). חלק ניכר מהמים התאדה וכלל לא נוצל. גם הגידולים לא היו הצלחה מסחררת. שינוי זרימת המים היה קטסטרופה לימת אראל. רוב הימה הענקית הרדודה נעלם פשוטו כמשמעו, ערי חוף ודיג שמנו עשרות אלפי אנשים, מצאו עצמן בלב המדבר. חל שינוי עצום בקרקעות האזור, החלה תופעת הרעלות, מחלות. אלפי מיני בעלי חיים שנכחדו ועוד ועוד. כיום מנסים להציל משהו ולהזרים מים לצפון הימה. הסיכויים להצלה, קל וחומר לחזרה למצב הקודם, קלושים.

חיווה בונבוניירה כבר אמרתי? אכן כן. בשטח מצומצם מרוכזת מהות אתרי המדינה: ארמונות, מאוזוליאומים, מסגדים ומדרסות (Medressa, אותם מוסדות הוראה לדת המוסלמית) הבנויות בשתי קומות סביב רחבה מרובעת ומעוטרות בקרמיקה צבעונית בדוגמאות גאומטריות לרוב בשלל גווני כחול. למדרסות ולארמונות שערים עם קשת גבוהה המעוטרת אף היא. רוב מוסדות הדת כיום אינם משמשים ביעודם, חלקם מוזיאונים חלקם מוקדשים למסחר ומדרסה אחת בחיווה משמשת כמלון.

חיווה

אחד היעדים העיקריים כאן הוא הארמון. אנחנו נתקלים בקבוצות רבות של ילדי בית ספר שמתלהבים להצטלם וכל הזמן שואלים מהיכן אנחנו. בנקודה הגבוהה בארמון מרפסת תצפית על העיירה. מזג האוויר מעט אביך וקר. העיירה הינה עיירת תיירות אך לא רואים עדרי תיירים ברחובות. אוזבקיסטן עדיין איננה יעד לתיירות המונים. אנחנו מבקרים באפריל די בתחילת עונת התיירות. את החסר בזרים ממלאים תיירים מקומיים המסיירים באתרים המפארים את מורשתם.

אנו נעזרים במדריך ה Lonelyplanet של מרכז אסיה המצויין. הסברים תכליתיים ומפות מדוייקות כתמיד, שימש אותנו בצורה מצויינת. מירב הביאה עימה את ספרו של ב.צ. יהושוע "דרך לבנה". הסופר שהה שנים במדינות מרכז אסיה ועבד עם הקהילות היהודיות כאן. סיפוריו מרוכזים בספר זה שגילה זוויות מעניינות, הוסיף נופך ולחלוחית ליובש התכליתי של הסברי ה Lonelyplanet.

טפסנו לראש מינארט (מגדל - צריח מסגד) איסלום חוג'ה הגבוה של העיירה. די קריעה, מדרגות צפופות בגבהים וגדלים משתנים, חושך כמעט מוחלט ודי מחניק. מלמעלה העיר העתיקה הפרוסה על כף היד, מעבר לה המשך העיירה מחוץ לחומות ומעבר לכך, מדבר שטוח לחלוטין. שליטי המקום עמדו על פוטנציאל המגדל והוא שימש כמכשיר מקובל להוצאות להורג. הנידון למוות בר המזל היה נזרק אל מותו מראש המגדל. בכלא (הזינדון) הצמוד לארמון, מוצגות שלל שיטות אחרות להוצאה להורג. יצירתיות סדיסטית שלא אפרט. להזרק מהמגדל נחשב לצ'ופר.

חתונה ברחוב

קצת מחוץ לחומות העיר ואנחנו בשוק הראשון מיני רבים בהם נבקר במדינה. ביקור בשווקים כאן זה חלק ממהות השהיה. חגיגה רב חושית של צבע, רעש וריח. באחד הדוכנים מטגנים כיסוני בשר. אנחנו מתפתים ומזמינים ארבעה. לכבוד התיירים מחליפים את השמן, מנגבים את המחבת בבד משומש (אנחנו כמעט ומתפלצים) ומטגנים את ההזמנה. עם הכיסונים הוזמנו להכנס לאולם חדר אוכל בו לא הבחנו קודם. אפשר לשבת לאכול ליד שולחנות או במעיין "זולה" ישיבת הסבה על ספות מוגבהות. קיבלנו גם תה מקומי חיוור. על החיים ועל המוות -; אכלנו. היה טעים, לא קרה לנו דבר.

בלילה שבנו למרכז חיווה. חשבנו לתומנו שאולי האתרים מוארים, ילדים ברחובות מתרגלים איתנו את האנגלית שתשמש אותם בעתיד. אווירה שונה ולגבי התאורה.. היה חושך מוחלט.

הדרך לבוכרה

מאות רבות של ק"מ מפרידים בין אזור חיווה לבוכרה. טולקין אסף אותנו מהמלון וקדימה. הוא מאד גאה ברכבו דייהו "נקסיה" (בארץ נקרא "סופר רייסר", היום החברה כבר נקראת שברולט). מה משמע גאווה? ובכן כמו דברים רבים בעולם גם סוגי הרכב באוזבקיסטן מתחלקים לשלושה: גרוטאות רוסיות ישנות ממשפחת הלאדה, מכוניות דייהו וקבוצה זעירה של בעלי ממון (בעיקר בטשקנט) הנוהגים ברכב מערב אירופאי חדיש. עם התפרקות ברית המועצות והקמת אוזבקיסטן, חברות רכב ממזרח ומערב לטשו עיניים לשוק המתעורר וריח בוננזה באפם. חלקן אף הקימו מפעלים במדינה. נדמה לי שרק חברת דייהו הצליחה שם. מה זה הצליחה? המדינה הנפיקה בולים לכבודה..! ממש הרכב של המדינה. נקסיה מאובזרת היא פסגת היצירה של החברה כאן ובכך מתברר קסמו של סמל הסטטוס.

טולקין דוהר ומאט רק כאשר גלאי המכ"ם במכוניתו מזהיר מפני משטרה. את עשרות הק"מ הראשונים אנו עוברים בין עיירות מדבריות עלובות למראה. תושבים רבים עוסקים בדרך בעבודות יזומות של טאטוא כבישים. עבודת סרק באזור מדברי שכזה. אנו מתקרבים לגבול טורקמניסטן. מפעל ענק נטוש בצד הדרך. חברת מרצדס הקימה את המפעל למשאיות ונחלה כשלון. את מחירו הישיר של הכשלון משלמים תושבי העיירה הנטושה למחצה שהוקמה ליד המפעל. טולקין עוצר ליד חושה. ממנה יוצא אדם עם בקבוקי דלק. הדלק הנמכר בתחנות הדלק הינו באיכות ירודה ופוגע בכלי הרכב המודרניים יחסית. דלק איכותי יותר קונים בשוק השחור וכאן מוכרים דלק המוברח מטורקמניסטן. אולי הדבר היחידי שטוב שם יותר מאוזבקיסטן.

אולי כאן המקום לדבר על יכולת תנועה באוזבקיסטן דוגמת רכב שכור לנהיגה עצמית. ובכן, כמעט בוודאות -; תשכחו מזה. רכב שכור אינו בנמצא או לפחות לא היה כשהיינו שם. אין מקבילה של מה שקרוי אצלנו ביטוח חובה. בכבישים מחסומי דרכים חלקם תמימים חלקם מנגנון סחיטת שלמונים לשוטרים. סיפור הדלק הוא דוגמה נוספת לקושי שזרים יתקלו בו. אגב מחסומי דרכים, לטולקין תעודה מרשימה באנגלית של מדריך תיירות. במחסומים הוא מנפנף באדנות כלפי השוטרים. לשוטרים אין מושג ירוק מה התעודה אך הפחד מסמכות הוא כל כך חזק שהם מעדיפים לא לבדוק ולהסתבך.

אנו צריכים לחצות את נהר האמו דריה. לצורך כך עלינו לעבור על סכר המצוי בשטחה של טורקמניסטן. זהו המעבר היחידי באזור, אין צורך בויזה או משהו דומה למעבר גבולות זה וכך אנחנו נוסעים מספר ק"מ בתחומי המדינה, אולי המוזרה ביותר באזור. שלטון טוטליטרי מוחלט שחונק את מעט החלקות הטובות שנותרו במדינה מדברית זו. חוזרים שוב לאוזבקיסטן ומכאן הדרך נכנסת למדבר, כביש סרגל משובש באורך מאות ק"מ ללא נפש חיה לאורכו. לבקשתנו, טולקין משמיע מוזיקה אוזבקית. נוף דיונות שטוחות דוגמת צפון סיני מלווה אותנו במשך שעות.

בוכרה (Bukhara)

מסלול הטיול תוכנן כך שבליל הסדר נהייה בבוכרה. טרם היציאה תהינו האם כדאי ליצור קשר בדרך זו או אחרת עם הקהילה (לא ידענו למי לפנות בדיוק) ולברר מה בנוגע להשתתפות אפשרית בליל סדר. היות ואת היום שבערבו ליל הסדר היינו אמורים ל"בלות" בנסיעה הארוכה מחיווה לבוכרה, לא היה לנו אומדן האם נגיע בזמן ואם נאחר איך נעדכן את מארחינו. מכיוון שכך החלטנו לא ליצור מחוייבות מראש ולנסות לראות מה נוכל לסדר עם הגעתנו לבוכרה.

לינה הזמנו בבית הארחה קטן במרכז העיר בשולי הרובע היהודי. חלק מבתי ההארחה כאן נבנו בבתי יהודים שגרו כאן ועזבו. הבתים שופצו וכך בית הארחה כזה מכיל 8-10 חדרים סביב חצר קטנה ומטופחת. במרכז אסיה קיימת קהילה יהודית גדולה ועתיקה. הדעות חלוקות מה מקורם של ראשוני היהודים כאן. בוכרה היוותה מרכז חשוב ליהדות האזור. רוב האוכלוסייה היהודית עזב זה מכבר, חלקו עלה ארצה וחלקו היגר למדינות אחרות במערב. הגענו לעיר אחר הצהרים, ומיד יצאנו לכיוון בית הכנסת (חמש דקות הליכה). בית הכנסת מצוי במרכז בוכרה בקרבה לרחבה ובה הבריכה הגדולה מוקפת המדרסות: ה"לאבי האוז" (Labi-Hauz).

נער, "מדריך" מטעם עצמו, התנדב ללא צורך להוליך אותנו לשם. שם, בסימטה, להפתעתנו פנתה אלינו נערה בעברית והתפתחה שיחה. שמה אירנה, היא גרה עם משפחתה במקום והיא מלמדת עברית בבית הספר היהודי. שאלנו אותה בנוגע לליל סדר ולתפילה. מסתבר שנערך מידי שנה סדר מרכזי לאלה אשר אין ביכולתם לערוך עצמאית סדר בביתם. היא הראתה לנו היכן אמור הסדר להתקיים. סביר להניח שבבית הכנסת יזמינו אותנו לסדר זה.

בערב חזרנו לבית הכנסת. שני ילדים בני 12 ו 10 קיבלו את פנינו בחום בכניסה. הגדול מבין השניים מדבר עברית טובה והוליך אותי לשבת ליד אביו. תפילת ערב הפסח היתה בנוסח ספרדי. כמעט כל המתפללים באו לברך ולהתעניין מי אנחנו ומה אנו עושים בחג. שני זרים נוספים היו בבית הכנסת, יהודים צעירים ממקסיקו וארה"ב העובדים בבוכרה בקרן סיוע אמריקנית ובאו לתפילה. רבים מהמתפללים ציינו שיש סדר מרכזי והזמינו אותנו להשתתף.

ליל הסדר מאורגן ע"י הקהילה והוזמן "עורך סדר" מהארץ. הסדר כאן נערך ע"י בחורה מגוש עציון ובחור נוסף שתרגם את ההגדה לרוסית. להערכתי נכחו בסדר כ 70 איש: בודדים ועריריים שמחפשים חברה, יהודים שהתרחקו מהדת, מנסים לחזור ליהדות ואינם יודעים איך לערוך ליל סדר, גם אנשים "מין הישוב" וכן עניים ומעט זרים. לידנו בשולחן ישבו כאלה המייצגים את כלל תמהיל הנוכחים: פרופסור למדעים שהיה נשוי לנוצריה וכעת, לאחר שהתאלמן בא לראשונה עם בנותיו לראות מה זה ליל סדר, שתי בחורות מתנדבות מארה"ב העובדות באזור ועוד אנשים אשר מייצגים סיפורים אנושיים מגוונים. ההגדה הוקראה די בקיצור ועיקריה תורגמו סימולטנית לרוסית. לקראת סוף ליל הסדר הגיעה אירנה מליל הסדר בביתה לראות האם הכל בסדר איתנו. הצענו לה לשמש כמדריכתנו בתשלום באחד הימים הקרובים, בעיקר באזור הרובע היהודי. לשמחתנו היא הסכימה.

בעזרתה ביקרנו בבית הספר היהודי, בקן הצופים של בוכרה בו היא מדריכה, בבית הילדים, בבתי השכונה היהודית (מכלה Mahala) וגם בביתה. שוחחנו רבות על אורח החיים ועל הקשר עם ישראל (היא בקרה בארץ במסגרת משלחת נוער יהודי מקומי שמומנה ע"י לב לבייב המשקיע כאן רבות בקהילה)

בבית הספר

מועדון הצופים

היא גם הדריכה אותנו מעט גם באתרי תיירות כלליים שיש רבים וטובים כאלה בעיר. העיר מלאה במדרסות, מסגדים ומוזולאומים שחלקם פניני אדריכלות וצבע. הארמון (Ark) המרשים מבחוץ התגלה כמאכזב מבפנים וכך גם הכלא (זינדון) הסמוך לו. מאידך המדרסות מדהימות. מינארט קאלון (Kalon) השולט בקו הרקיע של העיר מרשים בנוכחותו. ארמון האמיר מחוץ לעיר חייב נסיעה מיוחדת והיה שווה כל סום (המטבע המקומי) שעלתה הכניסה. השוק בבוכרה ענק וצבעוני. לידו אחד המוזולאומים היפים: מאוזוליאום סאמאני (Ismail Samani), מלאכת מחשבת של בנייה אומנותית בלבנים קטנות. הרבה מה לראות ולטייל.

איסמאיל סמני

באחד הלילות יצאנו לטייל ברחובות העיר. תאורת רחוב דלילה למדי וצלליות אתרי העיר יצרו אווירה מרתקת. הגענו למרגלות מינארט קאלון. בסמוך לו מצוי מסגד קאלון, אחד המסגדים הפעילים היחידים במרכז בוכרה. תפילה חרישית עולה מתוך המבנה הענק והמואר במעט ברק כתום. קר בחוץ וכך אנחנו יושבים על מדרגות מדרסת מיר אי ערב (Mir i Arab) הסמוכה למרגלות המינארט החשוך ומאזינים. חוויה עמוקה.

מעבר לחלק II