מדגסקר - פרק שלישי - בדרכים

מדגסקר – פרק שלישי – בדרכים

נסענו הרבה: קרוב ל -2000 ק"מ. יותר מחצי מהדרך משובש.

חיי המדינה הם על הכביש: מסחר, ילדים מסתובבים, חיות משק בית.

מכירת קסבה מיובשת ובטטות על הכביש לטוליאר בכפר נידח

רואים המון פעילות של כביסה בנהרות. או כביסה סמוך לבאר המקומית המשמשת כמרכז חברתי

החיים נעים בריצה: נערים רצים אחרי מספר ראשי זיבו (הבקר המקומי), אחרים רצים עם עגלה או ריקשה לעיתים דוחפים עגלות כבדות. כלי רכב ישנים עמוסים לעייפה. כל מכוניות הוינטג' הצרפתיות טנדרי פיז'ו 404 הזכורים לי לטובה עם 15 נוסעים, רנו 4, סיטרואן דה שבו, דופין! אפילו דופין.

לא ראינו ולו רמזור אחד במדינה.

בכל כמה עשרות ק"מ יש מחסום של משטרה מקומית ז'נדרמריה לבדיקת רישיונות, הטרדת נהגים וגביית "מתנה Cadeau" ממי שיש בעיה בניירת שלו. הנהג שלנו חברמן והוא נוסע עם ניירות מאורגנים לתפארת. פעם אחת גם ביקשו מאיתנו התיירים את הדרכונים לבדיקה מעמיקה לתקפות הויזה שלנו. 3 דקות והם הוחזרו בחיוך.

מחסום אופייני: כמה דוקרנים עם בקבוקים – למען ה”נראות והבטיחות”!

בדרום אנחנו נתקלים בתופעת הבוננזה העדכנית של מדגסקר. לפני כ- 20 שנים התגלו אבני חן ספיר בדרום המדינה. הישוב אילהקקה Ilakaka שמנה טרם הגילוי 20 תושבים הפך לסדום מודרנית המונה 60,000 איש. בסמוך לו עוד מספר עיירות וכפרים במבנה זהה: טירות ענק של הטייקונים ששיחקו אותה והפכו לבעלי מכרות ולסוחרי אבנים יקרות אליהם נוהרים סוחרים מכל העולם. מרכזי מכירות נוצצים ומוגנים בגדרות ואבטחה בלב הג'יפה. מסביבם חושות וסוכות עלובות למגורי אדם, לאלה שנוהרים למקום בתקווה לשנות את עתידם. כסף גדול, עוני נורא וזנות הם מתכון למערב פרוע אמיתי. ה"אוטוסטראדה" חוצה את העיירות האלה. לא מקובל לעצור שם. בלילה המשטרה מפחדת להיכנס. עצרנו בכל זאת לדקה לצילומים חפוזים של הנחל החוצה. כמו ציור של הירונימוס בוש: גברים ערומים מתרחצים, נשים כובסות, ילדים משחקים בבוץ, וכמובן, כמה מחפשי מזל מסננים את הבוץ ומחפשים את הספיר שיושיעם מגורלם.

מדגסקר כיום היא יצואנית הספירים הגדולה בעולם.

הנופים בדרום יבשים, כאשר מצפינים, מרכז האי רובו בצבע אדמת חמרה: ההרים, מדרגות האורז האין סופיות מנמרים את הנוף בירוק והבניה המיוחדת בבתי חמר אדומים חומים בשתי קומות.

חלק מהבתים סמוך לכביש נצבע על ידי חברות כפרסומת והמראה רב גוני, משובב ומשעשע.

וכמובן מבנה שירותים עם תעריף השימוש

בעברו האי היה ברובו מיוער. רוב היערות המקוריים נעלמו ונותרו בפארקים הלאומיים. ייעור חדש מבוצע על ידי נטיעות עצי אקליפטוס אותם ניתן לכרות לצרכי מסחר ובנייה.

אנחנו בסוף העונה היבשה וכחודש לפני בוא הגשמים. שריפות קוצים בכל מקום. בחלק מהמקרים שריפות יער ממש – הכוונה שריפות אקליפטוס. נוסעים עשרות ק"מ בעשן, לעיתים האש בסמוך לכביש. אף אחד לא מתרגש ואין כל מאמץ ממוסד לכיבוי למעט כאשר האש ממש קרובה לסוכות העץ וגגות הקש והרפיה של הכפרים.

שריפת קוצים והדורסים מתקבצים לצוד חיות הנסות מהאש

בחלק מהדרך ניתן להבחין במבני קבורה של משפחות. סגנון מיוחד למדגסקר מבנה גדול עם ציורים המשקפים את חיי הנפטר

מדי פעם עוצרים לאטרקציה כל שהיא או לאכול. אלן הנהג מביא אותנו למספר מקומות. אנחנו מבינים שזה חלק מפרנסתו. כל עוד שזה מעניין – אז בכיף והיה מעניין. מעניין לראות ייצור משי פראי באי, חרשי עץ, בית מלאכה להכנת דגמים מיניאטוריים מפחיות משקה ממוחזרות ועוד. בית מלאכה ומלטשת אבנים יקרות לא עניין אותנו והתחפפנו תוך דקות.

לא ממש הצלחנו ליצור מגע עם האוכלוסייה כפי שקיווינו. זה די קשה והמגע שלנו היה בעיקר עם נותני שירותים לסוגיהם.. הנושא הזה פוספס די בגדול.