ארצו של קין - חלק שלישי - יאן מאיין

קצת רקע והיסטוריה

נתח זה של ארצו של קין כולל הר געש גדול ופעיל שהתפרץ מספר פעמים בעשורים האחרונים. הר בירנברג שגובהו 2277 מטר, מכוסה קרח ונסתר בערפל מצוי בחלקו הצפוני של האי. יתר האי כולל שרידים של הרי געש קטנים רדומים ואדמה געשית שחורה. האי התגלה כנראה סביב שנת 1613 1614. ספק אם חגיגות 400 שנים לציון גילוי אי זה יצוינו במטחי זיקוקים בעולם.

המיקום הלא ודאי הביא לכך שהמקום "התגלה" שוב מספר פעמים ונותר יעד שומם ללא כל חשיבות עד שהובן שבסביבתו מצוי מכרה הזהב של המאה ה-17: אוקיינוס רוחש לווייתנים.

האי לא מיושב ולא יושב אף פעם. לאי פרק קצר בהיסטוריה. מדובר בשתי תקופות: תקופת ציד הלווייתנים המסיבי במאה ה-17 לאחריה ננטש האי פיזית ומהתודעה וחזר איך שהוא להתעניינות במלחמת העולם השנייה.

ציד לווייתנים הוא מהפעולות המכניסות ביותר במשך מאות שנים למעשה עד להשפעת המחאה העולמית כנגד התופעה והמגבלות שהוטלו על ציד זה. הרווח האפשרי הגבוה ממחיר השמן היקר משך בעלי אוניות, הרפתקנים וגם כאלה שאין להם מה להפסיד. הסיכוי להצלחה האפיל על הסיכון הנורא בעבודה זו: הפלגה בחלקים העוינים באוקיינוס, סיכון נורא בציד עצמו ועבודת פרך לעיבוד הפגרים. רבים משכו את העונה עד לחורף ונלכדו בקרח למשך החורף ורבים לא שרדו.

האי שבתחילת הממשק שלו עם האנושות היה בריבונות הולנדית הפך למרכז לפעילות זו. בתי מלאכה הוקמו בחוף. עשרות פועלים שהו בו בעונות הקיץ ומאות פגרי ענק נגררו מאוניות הציד לחופיו. מרבבות פגרי כלבי ים ודובים הופשטה הפרווה והוסיפו לזוועת הטבח והסירחון.

בחורפים הקשים והאפלים ננטשו בתי המלאכה.

מאבקי כוח בין מדינות צפון אירופה על השליטה בעוצמה הכלכלית הזו הביא לביצוע מעשי חבלה והרס הדדיים בתחנות הנטושות עם בוא החורף. הפתרון המתבקש היה השארת צוות שמירה לשהייה באתר למשך החורף, צוות ממנו לא שרד עד הקיץ ולו אדם אחד.

 חוף יאן מאיין בציור הולנדי מאותה תקופה (מויקיפדיה ללא צורך ברשיון)

 בשלב מסוים גם באוקיינוס של המאה ה-17 חלו שינויים. הציד המסיבי הביא לירידה בכמות הלווייתנים. רוב הלווייתנים שניצודו היו מסוג לווייתן קשו‏ת ראש (( bowhead whale אלה לווייתנים איטיים. מינים אחרים מהירים יותר חמקו מהציד ותרו אחר שינוי באזורי המחייה שלהם. עם ירידת הכמות, התרבו הפלגות ללא רווח. עובדות אלה בצד עלות השמירה והשימור הגבוהות של תחנות החוף הביא לנטישת האי למשך 250 שנים.

במאה ה-20 האי חסר החשיבות המסחרית (אין בו מחצבים) מצוי בריבונות נורבגית ואלה הקימו באי תחנה מטאורולוגית מאוישת בצוות קטן.

במלחמת העולם השנייה חשיבותו האי עלתה במעט בשל היותו סמוך לנתיבי הפלגה בצפון האוקיינוס האטלנטי. אין לו חשיבות ממשית כי אין בו חופי עגינה ראויים. כיבוש נורבגיה על ידי הגרמנים הותיר את צוות התחנה באי תלוי ועומד ואלה החליטו להעביר את דיווחיהם לבעלות הברית. בעלות הברית ניסו להפגין ריבונות באי ועשו מאמצים לחזק את הצוות באי. הגרמנים מצידם ניסו להפציצו מספר פעמים לא ידוע. מספר מפציצים גרמניים התרסקו באי במזג האוויר ההפכפך וחלק מהגופות הקפואות של צוותי מטוסים אלה התגלה שנים רבות לאחר תום המלחמה.

(הערת קוריוז- הטקסט המופיע בויקיפדיה בנושא הועתק מכאן. לא ההפך..)

 היום באי יש תחנת מטאורולוגיה והפגנת ריבונות נורבגית של צוות קטן. כמה פעמים בשנה מגיעה טיסה עם אספקה והחלפת כוח אדם. בחורף צוות מצומצם בקיץ הוא גדל. ביום ביקרנו הוא מנה 18 גברים ונשים.

 התחנה באי

כמות האוניות העוגנות בסמוך במשך שנה נספר על אצבעות כף יד אחת ואנחנו ביניהן. כמה פעמים בשנה מגיעות גם ספינות המביאות תיירי אקסטרים המטפסים על הר הגעש בירנברג וגולשים במורדותיו. יתר העולם לא מכיר, לא יודע ולא שמע על האי מימיו.

זו ארץ וולקנית קפואה מטילת מורא, לא סלחנית לאדם ולמבקר. לא מתחנפת ומבקשת חיזוקים. דמיינתי משהו. רציתי לראות יותר ומה שראיתי מפתיע ובכיוון שונה ממה שציפיתי. מורדור קרה ובודדה.

אוי כמה רציתי שמזג האוויר יהיה יפה. הסטטיסטיקה המטאורולוגית של האי לא אכזבה. כמות הימים הבהירים בשנה מעטה מאוד. יש שנים שמדובר ב - 5 ימים בלבד. תמונות הר בירנברג מאוד מרשימות בנוכחות הענקית שלו בלב הים הקר מסביבו. אך כלום. ערפל נורא עם טווח ראות של 100-50 מטר בלבד. בנוסף הים מעט גלי ומסוכן לסירות הזודיאק איתן נוחתים לחוף.

היה ונוכל לנחות באי מוצעות לנו שתי אפשרויות לביקור:

הראשונה: נחיתה חצי ק"מ מתחנת האי. ביקור בתחנה. חזרה לנקודת הנחיתה חזרה לאוניה והפלגה מסביב לחלקו הדרומי של האי למפרץ קבאלרוסבוקתה Kvalrossbukta. שם היה מרכז ציד הלווייתנים באי. שם ננחת שוב ונבקר בחוף האפוקליפטי

השניה: התחלה כמו באפשרות הראשונה אך במקום לשוב לאוניה, ללכת במסלול של 9 ק"מ החוצה את האי ולהגיע ל Kvalrossbukta רגלית ולהיאסף משם לאוניה. הלוואי שיכולתי ללכת מסלול זה. לא יכולתי.

אנו מתארגנים לירידה: לבוש ומגפיים כי צפויה "נחיתה רטובה" משמע ללכת כמה מטרים בים. המדריכים יוצאים לסיור ראשוני לראות האם החוף בטוח לנחיתה מבחינה גלים סלעים וראות. כמה דקות אחר כך הודעה בקשר: יש ביקור. מגיע תורי לרדת לזודיאק. הים די פראי אך מסתדר על הדופן של הסירה. כך מתארגנים שלושה בשיירה. קדימה לערפל. האוניה על זרקורי הערפל שלה נעלמת תוך דקה. על פני מרוח חיוך - איזה כיף ואיזו חוויה. קרוב לעשר דקות להערכתי בים קופצני ואפס ראות והנה מפרצון הנחיתה. שני מדריכים עוזרים לרדת לים ומשם לחוף השחור. אני כאן. תדרוך קצר לאן ללכת ואנחנו הולכים בערפל ובנוף הקרוב החייזרי הבלתי נתפס לעבר התחנה.

 תדרוך בערפל

מראות האי

איזה מקום נורא אני חושב גם פיזית וגם האווירה העוינת של מזג האוויר. מפקד התחנה דווקא מסביר פנים. הוא איש צבא (כל יתר העובדים הם אזרחים). תדרוך קצר ממנו ואנחנו נכנסים לתחנה.

דבר המוכתר

חדר "התקלפות" ממגפיים ומעילים ופנימה לפינוק ולחום. מותר להסתובב בשטח הציבורי לא בחדרים ולא במשרדים. תנאים מפנקים ללא ספק. ניתן לרכוש מזכרות ומי שרוצה להחתים את דרכונו.

אני כנראה עדיין עם חיוך מסתובב מתרשם, מצלם, ספר מבקרים ולאחר מספר ימי ניתוק, מוציא סלולארי ובודק: יש WiFi חופשי! הודעה הביתה שהכול בסדר. כניסה ל ynet לראות מה קורה בארץ וקדימה להמשיך ולחקור. מספר לאחרים על המציאה ותוך 5 דקות הלובי מתמלא בחברה השולחים מייל הביתה..

 כמה תמונות מהתחנה עצמה

יוצאים שוב לנקודת הנחיתה. היות ומדריכים רבים נדרשים ללוות את המסלול של אלה שבחרו באופציית ההליכה, שניים ממלחי האוניה מגיעים עם זודיאקים לאסוף אותנו בשתי נגלות. 3 מדריכים בחוף קולטים אותם ומעלים אותנו לסירות ויחזרו לאוניה בנגלה האחרונה. יוצאים לדרך. ונעטפים בערפל. הים סוער. המלח מנווט עם ה GPS ולי די ברור שלמרות שלא רואים כלום הרי מכשיר מראה לו כיוון ומרחק. אני קולט את המבט שלו ואת חוסר הביטחון ואומר לזו שלידי: לבחור אין מושג איפה אנחנו. היא צרפתיה והאנגלית לא הצד החזק שלה וטוב שכך. גם ככה הייתה מבועתת מהים והערפל. ואז הבחור קורא בקשר ברוסית לגשר האוניה שיעזרו לו. אני לא יודע רוסית אך מזהה לחץ בקול (אגב, זה בדיוק מה שהיה). הם שראו אותו מתקרב בדיוק אליהם אמרו לו כנראה: טמבל תמשיך עוד דקה, אתה כבר כאן.. ואכן מייד נגלו פנסי הערפל וכמה שניות אחר כך, הקונטור של האוניה. דווקא היציאה מהזודיאק המטלטל למדרגות הייתה החלק המפחיד. וכמה מוזר בבת אחת הים נרגע אלה שאחרינו חוו חזרה נינוחה יותר לאוניה.

העלייה לזודיאקים

הים נרגע בבת אחת, הערפל עדיין לא

ממשיכים בהפלגה מדרום לאי. בשלב מסוים הערפל התרומם אך הר בירנברג עטוף עננות וניתן לראות רק את שיפוליו.

 

הנחיתה כמה שעות אחר כך ב Kvalrossbukta הייתה פשוטה יותר. ללא ערפל, הים רגוע ואנחנו מוצאים עצמנו במקום הזוי ולא נתפס. תפאורה לסרט מדע בדיוני: חוף שחור. ה"חול" בכף ידי מורכב מכדוריות געשיות שחורות יחד עם גושי זכוכית ירוקה.

חול בכף ידי

על החוף אלפי בולי עץ בני מאות שנים ויותר שנסחפו מחופי סיביר (תופעה מוכרת הקיימת בכמה חופים באיסלנד) וביניהם אלפי עצמות לווייתנים הקבורות באפר השחור. העצמות הענקיות פריכות. שובר חתיכה. נוגע בעצם והיא נשברת ומתפוררת בכף ידי.

איזה מקום הזוי. איזו עוצמת חוויה. בשיפולי הרכס קבר אחים לאלה שמתו במקום הנורא הזה. גם המבנה של ההולנדים איך שהוא שרד מאות שנים: הקור משמר הכול ולא נותן לזמן למחוק את הטבח שבוצע כאן.

 תמונות במפרץ

אפוקליפסה עכשיו

שרידי המבנה ההולנדי

האוניה מהחוף

יש כמובן ציפורים מסוגים שונים אך אלה לא ממש מעניינות אותי.

חוויות אלה שממשו את אופציית ההליכה מגוונות משלי ואני מצר על כך אך גם כך המראות שראיתי והחוויות שאני מנסה לחלוק אתכם היוו לגבי את נקודת השיא במסע זה.

 מספר תמונות ממסלול ההליכה באדיבות דון, שותפי למסע שצעד במסלול הירחי החוצה את האי:

 אני נוטה לחפש ולמצוא מקומות שאין כמוהם. באחריות, אין כמו המקום הזה. לא כזה ולא דומה.

 ובנימה חיובית ובצבעים אחרים, כשהיום התבהר, אחרי שעזבנו את האי, רואים גם מראות אחרים

לפרק הרביעי והאחרון
לפרק הקודם