עוזבים אל לאדאק
בין מעט המטיילים שעוד נשארו בלה מתרוצצת שמועה: גשר קהוקסר (Khoksar) התמוטט, האנשים עוברים את הנהר במין רכבל מצ`וקמק, מעל 200 משאיות תקועות בקיילונג (Keylong) ואין אפשרות להשיג כרטיס לאוטובוס שיוצא מחר למנאלי. אני לא יודע למה, אבל אני שונא לחכות, תמיד שנאתי, ככה אני. בשבת מתגבשת התוכנית: רותם, נגה ואני נצא למנאלי בטרמפ עם משאית, נשמע רעיון טוב, לא?
ביום הראשון בשבע בבוקר הג`רמן בייקרי הקבועה בלה, מסכמים את לאדאק על טוסט וחביתה. אני, רותם ונגה, מחממים את האגודלים לפני מסע הטרמפים הגדול, ועומר מנסה להעביר עוד שעה עד שיפתחו בתי המרקחת. כנראה שאתמול בדאבה קפץ עליו משהו רע. נפרדים פרידה קצרה. הטיול מלא פרידות. ענני סוף השבוע האחרון מסרבים להתפזר, לו רק ידענו שזה רמז לבאות...
במצב רוח מרומם אנחנו יורדים לכיוון היציאה מלה, לכביש המוביל מכאן למנאלי, בשלב הזה עוד נדמה לנו שכל רגע תעבור כאן משאית שתיסע ישר למנאלי ותיקח אותנו איתה. והרי למה שלא ניסע את זה בחתיכה אחת, בלי עצירה ללילה, בספסל אחורי מרווח של קבינה צבעונית, עם שני נהגים נחמדים דוברי אנגלית? אולי כי דברים כאלה לא באמת קורים.
עכשיו מזג האוויר מצחיק - כשיש שמש אני פושט את הפליס ומקפל את שולי המכנס, רגע אחר כך שוב עננים, אני רוכס עד הצוואר, שולף גרביים מהתיק ומפנק את עצמי בכובע צמר. בשביל מסע טרמפים, התחלנו יופי: באוטובוס לצ`וקלאם ס�ה. משם, הדבר האמיתי, משאית כתומה גדולה עוצרת ואנחנו מדלגים איתה כמה קילומטרים. אחריה מיני-ואן צבאי, אחריו עוד אוטובוס מקומי קצר, ואחריו הפתעה מעניינת, ג`יפ ובו נוסעת אחת והרבה ציוד צילום מאחורה, מצלמה בפורמט בינוני, חצובה גדולה והרבה סרטי צילום. היא אמריקאית בגיל העמידה, מורה לצילום בבית הספר לאמנות של סן פרנסיסקו, היא נגד צילום דיגיטלי, האנשים מוחקים את הטעויות שלהם מהר מדי היא אומרת, ואיך נלמד אם לא נתבונן בטעויות שלנו? נגה שואלת כמה זה עולה לנו, להיות סטודנטים בסן פרנסיסקו, מאה אלף דולר היא עונה בלי למצמץ, ואני חושב לעצמי שזה בטח נהדר להיות סטודנט לצילום בסן פרנסיסקו על המים.
אבל בינתיים אנחנו בלאדאק, במדבר, ומשם לפה הגענו לאופשי (Upshi), מרחק 50 קילומטר מלה. רק 12 בצהריים, ונדמה לנו שבסך הכל הרוח במפרשים נושבת כמו שצריך. באופשי נעצרנו. זהו כפר על צומת: ימינה למנאלי, שמאלה - השד יודע לאן, אבל לשם כולם נוסעים. טוב, לפחות אפשר לאכול כאן ארוחת צהריים, ולשתות צ`אי עם ביסקוויטים, טקס שאנחנו מקיימים באדיקות כמעט דתית בכל טיול בלאדאק, וגם בטיול הזה. פגשנו פה גם שני רוכבי אופניים גרמנים, רזים וחזקים. הם ידוושו להם את דרכם לכיוון לה. משאית מתקרבת, ורותם, נאמן לערכים של זריזות, גמישות וחתירה למגע, מזנק ועוצר אותה בהנפת יד. היא תיקח אותנו עד לרומטסה (Rumtse), מרחק של 30 קילומטרים, נגה מתכבדת בטיפוס לקאבינה ואני ורותם נזרקים מאחורה. הארגז של המשאית מלא בשאריות זפת, ואנחנו מכסים אותן בקרטונים מעזבונות הדאבות שמסביב.
פתאום, איך שיוצאים מאופשי הנוף משתנה. כבר לא ההרים הלאדאקיים שהתרגלנו לראות, אלא מצוקים של לוחות צפחה אלכסוניים בצבעי אדום וסגול. נדמה שזה מעין סימן כזה: עזבנו את טווח ה"קפיצה מלה", את רדיוס טיולי היום. אנחנו בארגז של משאית בדרך למנאלי, מרומטסה לא ייצא אוטובוס חזרה הערב. אחרי יותר משעה אנחנו מגיעים לרומטסה - 5-6 בתים, הרבה שדות. החיטה קצורה ונתונה בבאלות עגולות יפות, שמסודרות בשורות. נגה מכנה אותן "חמוקיות" ומציינת שבעיניה יש בהן משהו ארוטי.
"תקועים" ברומטסה
בצד הדרך אוהל עגול, לבן, שעליו מקושקשת בטוש שחור המילה "Hotel". כאן, על הכביש הנטוש של סוף הקיץ, כל ממזר מלך. 80 קילומטר מלה, נשארו עוד 400 עד מנאלי, השעה שתיים בצהריים, והכל פתוח. הזמן חולף, איתו הולכים צ`אי וביסקוויטים, ועוד צ`אי, ועוד ביסקוויטים, רק מסוג אחר. השמש זוחלת מערבה, האוויר בגובה 4500 מטר מתחיל להתקרר, הכביש ריק, אין תנועה. חוץ מטרקטור אחד שהתחזה, ניצנוץ חשוד, אין אור בקצה המנהרה. הגשר השבור בקהוקסר שיתק את נסיעת המשאיות ממנאלי ללה ובעיקר מבחינתנו, בחזרה מלה למנאלי. על זה לא חשבנו. בערך בשש בערב אנחנו מפנימים שאת הלילה נעשה ב"מלון" ברומטסה. התקדמנו רק 80 קילומטר היום. השמש שקעה והביאה חושך וקור.
את יתר הערב נעביר במשחקי קלפים שבהם רותם תמיד מנצח ואני תמיד מפסיד, בקריאה, ובצ`אי עם ביסקוויטים. בתמורה לספר של עמוס עוז קיבלתי מנגה את הספר "פרפר" מאת הנרי שרייר (עסקה קצת בינונית, אני מודה), סיפור בריחתו של טיפוס צרפתי קשוח מעונש של עבודת פרך בתחילת המאה הקודמת. מעכשיו ועד מנאלי הוא ילווה אותי בעשרות בריחות וכליאות מחדש, עד הסוף הטוב, מספר סיפור חשוב על ערכה של התקווה. אנחנו מתארגנים לשינה ביחד עם המארחות הלאדאקיות שלנו, שמסתבר שאוהל המלון שלנו הוא בעצם גם ביתן. בהברקה של הרגע האחרון אני ממלא את שקית השתייה שלי במים חמים ויוצר לעצמי בקבוק חם. הלאדקיות נדהמות מהאפקט, ומעבירות אותו מאחת לשניה, מסרבות להחזיר לי אותו. הן מבקשות ממני הצעת מחיר תמורת הפלא הזה, ואני, ששום כוח בעולם לא יעמוד ביני לבין מנת החום שלי, נוקב בסכום שבהחלט נראה לי הוגן באותה נקודת זמן: מליון רופי!!! אחרי משא ומתן ארוך ומתיש אני מחזיר לעצמי את ה"בקבוק חם", מתכסה בשתי שמיכות, שוכב לישון כשהוא מוצמד לכפות הרגליים, אבל הקור גדול והבקבוק קטן. שינה לא באה, הבקבוק החם עובר לנגה, אולי לה זה יעזור. גם לה הוא לא מספיק. את שארית הלילה אנחנו מעבירים בהאזנה אחת לשיניו הנוקשות של השני, ולנשימות העמוקות של רותם, החי"רניק הנצחי, שישן כמו תינוק.
ב-4:30 לפנות בוקר אני שומע משאית עוצרת בחוץ. אני יוצא לבדוק את העניינים, מקווה לאיזה טרמפ טוב, ורואה שהנהגים של המשאית עצרו להצטייד בכמה דברים במכולות שצמודה לאוהל שלנו. למה היא היתה פתוחה באמצע הליל ? שאלה טובה. הבנתי שהקאבינה מלאה, מה שמשאיר אותנו עם האופציה של נסיעה בארגז הפתוח בלבד. בקור הזה, גם אם ניסע ישר למנאלי - נגיע בצורת ארטיקים. אני מוותר וחוזר למיטה. ב-5:00 אני נרדם וב-6:00 מצלצל השעון. חשבנו שככה נצליח לעצור את המשאיות שיוצאות מוקדם בבוקר מלה, אבל על הכביש עדיין אין תנועה. בשעה 7:30 חולף על פנינו אוטובוס התיירים שיצא מלה, אולי הוא יעצור. נאדה, הוא ממשיך כאילו לא ראה אותנו, ובחלונות אנחנו מזהים כמה פרצופים מוכרים מלה. אותו סיפור חוזר על עצמו כעבור שעה עם האוטובוס המקומי.
טרמפ עם משאית
בשעה 9:00 התייאשתי והחלטנו לעצור כל דבר שזז על הכביש, גם בכיוון ההפוך. מקסימום נחזור ללה, נודה שטעינו, נשמח שניסינו, וניסע עוד יום או יומיים באוטובוס, כמו כולם, מה רע? אבל כמו במחזה יווני, כשהכל נראה אבוד, מגיע תיקון מהשמיים. משאית מטרטרת על הכביש, נעצרת לידנו. "לאן"? אנחנו שואלים. "לסארצו" עונה הנהג. אין לנו מושג איפה זה, אבל זה נשמע טוב. אנחנו מטפסים לארגז ומצטרפים לחבורת פועלים שיושבים שם מאחור. אלה יהיו השותפים הדוממים שלנו למסע, פועלי הדרכים שלהם אנחנו חבים תודה על הזכות לנסוע בכביש הבלתי-אפשרי הזה. החבורה הזו תרד באיזו נקודה בדרך, ליד ביתם הארעי - שני אוהלים מסמורטטים, במקומם יבואו אחרים, וחוזר חלילה. מדי פעם אפשר לראות אותם בצד הדרך מנפצים אבנים בפטישים, או מערבבים זפת רותחת, עשן מכסה את הכל והם מפויחים מכף רגל ועד ראש. בעליה לאחד הפאסים ראיתי אבן זכרון ועליה כתוב "לזכר חברנו האהוב אשר קיפח את חייו במהלך פינוי השלגים של תקופת הקיץ".
ביציאה מרומטסה יש אבן שמציינת את המרחקים, ואנחנו מבינים שעלינו על סוס מנצח. המרחק לסארצו: 173 קילומטרים, יותר מכפליים המרחק שהתקדמנו עד עכשיו. הנסיעה בארגז של המשאית בנוף הבראשית הפרוע הזה היא חוויה בלתי נשכחת. אחרי פחות מחצי שעה אנחנו מתחילים את הטיפוס לטאגלאנג לה (Tagalang La), מרחק 20 קילומטר של דרך נחשית שמובילה אל הפאס המוטורי השני בגובהו בעולם (שני רק לקאראדונג לה, בדרך מלה לעמק נוברה), 5328 מטר גובהו. רותם ואני מתלבשים הכי חם שאפשר ונעמדים בקדמת הארגז. החזה מעל לגג הקבינה, והרוח בפנים. 360 מעלות של הרים, חומים, קשוחים, שלג בפסגות, נהר בצבע מתכת זורם למטה ועננים כבדים תלויים ממעל. האוויר הולך ומתקרר, שלג קל יורד עלינו, גם קצת ברד, למעלה, בפס נעצרים להפסקה קצרה. הנהגים מתחלפים ואני מסתכל סביבי. זה המקום הכי גבוה שאהיה בו עוד זמן רב. ואני לוקח לי דקה כדי להכניס את הרגע טוב טוב לתוך הראש.
יורדים ואחרי כמעט 60 קילומטר, רגע לפני שמגיעים לפאנג (pang), ריכוז של אוהלי מלון ודוכני צ`אי, אנחנו רואים עוד משאית נוסעת באותו כיוון. אנחנו עוצרים את הנהג כדי לשאול אותו לאן הוא נוסע. והוא עונה באדישות "מנאלי", לא יודע שברגע זה, זה כמעט חלום חיינו, הוא מבטיח לאסוף אותנו בפאנג, עוד 3-4 קילומטר באוהל מסעדה. בפאנג אנחנו אוכלים ארוחת צהריים, וכמובן מזמינים את הנהגים הטובים שלנו לאורז עם סאבאצ`י ותה לאדאקי. אנחנו שמחים על המזל הטוב שנפל בחלקנו היום ומחכים לטרמפ שלנו. הזמן עובר ואין זכר למשאית. לאן לעזאזל היא יכולה היתה להעלם במרחק הקצר משם לפה? הנהגים של המשאית שאיתה הגענו מתכוננים לתזוזה ואחנו מחליטים להמשיך איתם עוד 80 קילומטר, לבארצ`ו. על אבני הדרך שלצד הכביש מצוינים 2 יעדים: מנאלי ובארצ`ו. אני מדמיין לעצמי מקום יחסית מרכזי שתהיה בו איזושהי מסה של תנועה שתתן לנו את הדחיפה שאנחנו צריכים כדי להגיע למנאלי.
בשעות אחרי הצהריים אנחנו מגיעים לבסיס הצבאי בארצ`ו, עזובה של כמה פחונים באמצע המדבר, בקור מקפיא. למזלנו גם כאן יש שניים וחצי אוהלים לאירוח, אפשר להתמקם ולשתות משהו חם. אנחנו יושבים באוהל לוגמים תה ומאזינים לקולות שבחוץ, אולי יבוא איזה טרטור מנוע שיבשר על רכב מתקרב. פה ושם חוצה איזה ג`יפ שחצן - אלה אף פעם לא עוצרים. אנחנו נפרדים מהנהגים שהביאו אותנו עד לכאן. הם יועצים לנו לזנוח את התקווה להגיע לקיילונג (Keylong), מרחק של 110 קילומטר עוד היום. נראה שזה אבוד. טרטור של משאית נשמע בחוץ. רותם מפטיר ביובש "עזוב, זה לצד שני". אחרי דקה אנחנו רואים דרך הפתח של האוהל את המשאית מהצהריים דוהרת לכיוון מנאלי. אני מזנק בעקבותיה ופותח בספרינט רצחני. מי שמכיר אותי יודע שריצה זה תחום שאני טוב בו רק קצת פחות מהנדסת גרעין, לא כל שכן בגובה של מעל ל-4000 מטר. אחרי 20 שניות נגמר לי האוויר והראש מתחיל לדפוק. כמו בפוסטר על וויתור עצמי אני תופס את הצלעות והולך לצד הכביש.
למרבה הפלא, הטרמפ האבוד עוצר אחרי 300 מטר, והנהגים יורדים למלא מים מהנחל, לא ייאמן. אבל הדבקתי אותם! ברור שבשעה כזאת לא נוסעים למנאלי, אבל אולי לקיילונג? כן! אנגלית הם לא מדברים, אבל הם מבינים שאני רוצה טרמפ לקיילונג ומסכימים שנצטרף. שוב, גל של אופוריה שוטף אותנו כשאנחנו מטפסים לספסל האחורי של הקבינה הצבעונית המקושטת בתמונות של אלים הינדיים וחכמים סיקיים. שמחים וטובי לב אנחנו ממשיכים לנסוע, וכגודל הציפיה גודל האכזבה. אחרי 8 קילומטרים בלבד המשאית עוצרת במחנה אוהלים עונתי שמיועד לתיירים ועומד בפני קיפול. מסתבר שהיה להם סיכום מוקדם עם הנהגים, הם יעשו פה את הלילה ולמחרת יעמיסו הכל על המשאית וימשיכו לנסוע. עשינו שם את הלילה באוהל שדחסנו בו שלוש מיטות. הקציר היומי - 180 קילומטר.
בסביבות חצות אני מתעורר לשמע טרטור מנוע, מזנק בבהלה מהמיטה בטוח שהמשאית בורחת לנו. הכל בסדר, זה רק ג`יפ שעבר לא רחוק מפה. מה יהיה? קצת קור אז אני נהיה פרנואיד? חוזר לישון. שוב קמים בשש בבוקר, בטוחים שעוד רגע נצא לדרך. אבל צוות מחנה האוהלים ההודי לוקח את הזמן טוב טוב. כמו שצריך. אחד עובד, שלושה שותים צ`אי. בינתיים אנחנו מתחממים בקבינה של המשאית וזוכים לראות פוג`ה צנועה בתנאי שדה. אחד הנהגים מבעיר שני סוגים של קטורת ולוחץ על מפסק. שורה של אורות מהבהבים סביב תמונותיהם של שיווה, פרוואט וחבריהם. רק ב-12 בצהריים העבודה מסתיימת. ובכל הזמן הזה לא עבר רכב אחד על הכביש. כל החבורה מצטופפת יחד, אנחנו 9 אנשים בקאבינה, חוץ מאיתנו כולם מעשנים. יוצאים לדרך ואנחנו, שהבוקר עוד קיווינו להגיע למנאלי בסוף היום, מביניים שיהיה לנו מזל אם נצליח להגיע עד קיילונג. ציוד האוהלים מיועד להיפרק מהמשאית בכפר ג`יספה (Jispa), מרחק 8 קילומטר אחרי דארצ`ה (Darcha) ובסך הכל 25 קילומטר מקיילונג, אבל לפי קצב העבודה מהבוקר ברור לנו שאם לא נתפוס טרמפ אחר מג`יספה לקיילונג, נתקע שם ללילה. זה בדיוק מה שקרה, ומלבד תגרת נהגים קטנה, קולנית ומצחיקה בין הצוות שלנו לג`יפ שסירב לפנות לנו את הדרך, לא קרה שום דבר מיוחד במהלך היום.
בערב אנחנו מתמקמים בגסט-האוס בג`יספה והולכים לאכול בדאבה היחידה בכפר. זהו מקום קטן ואפלולי שמגיש בעיקר "מנות חמות" עם צ`אפאטי, אבל מתהדר בטלוויזה חדשה ומכשיר DVD. כל ערב יש הקרנה של סרט הודי אחר. חבורה של צעירים חמודים ודוברי אנגלית מגיעה כדי לראות סרט ותוך כדי כך הם מביאים לנו את הבשורות הטובות. גשר קהוקסר תוקן ונפתח שוב לתנועה! מחר "by hook or by cook" אנחנו במנאלי!!!
שוב השכמה מוקדמת, שוב ציפייה ארוכה לצד הכביש הנטוש. גם המשאית שהביאה אותנו חונה עדיין באותו מקום. אחרי בערך שעה מופיע מתוך העיקול בדרך, כמו סוס לבן מהאגדות, אוטובוס חדש ומפנק, שבחזיתו רשום Tourist. הוא נסע ריק עד מנאלי ואנחנו יכולים להתמקח על מחיר ועולים. רק עכשיו אני שם לב שלנסיעה בטרמפים יש יתרון נוסף, השחרור מהקשר המסחרי שהוא כל כך יומיומי בסיטואציה של טיול. בטרמפ אתה רק בן אדם שצריך טובה ובן אדם שעושה טובה. קארמה חיובית נטו. בכל אופן, ביום הרביעי נגמרו החוכמות, עד הערב אנחנו במנאלי, ואני מרשה לעצמי לחלום על המעיינות החמים בואשישט (Vashisht). החלום הזה הוא הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו במשך 10 השעות הבאות. בנוסף לקור המקפיא שבחוץ, בערך שעה אחרי שיצאנו מג`יספה נשבר החלון האחורי של האוטובוס ואת יתר הדרך עשינו בכפור מקפיא מכורבלים בתוך עצמנו.
שוב נתקענו, השטפונות סחפו איתם חלק מהכביש. מחכים לצבא שיבוא לתקן. חבורה של הודים חרוצים יוצאים החוצה, עומדים בגשם ומשליכים אבנים גדולות לכיוון קטע הכביש החסר. אנחנו מגחכים עליהם בינינו לבין עצמנו, אבל לא יאומן - אחרי שעתיים מתחדשת התנועה. בלי צבא ובלי נעליים. עוברים את גשר קהוקסר המקולל, ומתחילים את הטיפוס לרותאנג לה (Rothang la), פאסצ`יקון בגובה 3978 מטרים. שלג כבד יורד, אנחנו נוסעים בתוך עולם לבן. שמיים לבנים, הרים לבנים. הפקק שנפתח הבוקר בקהוקסר הביא לעומס כבד על הכביש, כל הרכבים שנתקעו במהלך השבוע ממשיכים הבוקר בדרכם, והתנועה אטית מאד. כשחוצים את רותאנג לה קורה דבר מעניין. בבת אחת נפסק השלג ואנחנו יורדים במדרונות ירוקים ועתירי מפלי מים, מרהיבים ביופיים. בחוץ טפטוף טורדני, ועדיין קר מאד.
מגיעים למנאלי
לפנות ערב אנחנו מגיעים סוף סוף למנאלי. כבר פחות קר אבל השיניים שלי עדיין נוקשות. חום גוף הוא מצרך נזיל... שלושתנו נדחפים לתוך ריקשה עם התיקים הגדולים. הריקשה הזו מתגרה לא רק בחוקי המרחב, אלא גם בגרוויטציה, וסוחבת את העליה התלולה לוואשישט בלי להתאמץ בכלל. ורק בשעת ערב מאוחרת, אנחנו סוף סוף מגיעים. המעיינות החמים של וואשישט מזרימים מים ברחבי כל הכפר, המדרכות מעלות אדים והכל אפוף בקיטור מסתורי, ריח קל של גופרית באוויר. הודים בדרכם אל או מהרחצה, מגבת על הכתף, סבון ביד, צועדים לכאן ולשם. רותם ואני מצטרפים לחגיגה ומחליטים לרחוץ באמבטיה/בריכה הגדולה שנמצאת בחוץ, 30 מטר אחרי המקדש.
לאט לאט נכנסים למים, מדרגה ועוד מדרגה, עד שלבסוף אנחנו טובלים עד צוואר, מתבשלים במים הרותחים. המים שוטפים את הקור ואת העייפות של הימים האחרונים, מרפים את השרירים התפוסים. יצאנו לדרך 5 ימים לפני המועד שבו מפסיקים לתקן את הכביש ומה שנשבר יישאר שבור עד הקיץ הבא, והגענו ממש בדקה ה-90. להנרי שרייר יש אישה וילדה, והוא אזרח ונצואלה. אחרי 13 שנה של בריחות וכליאות, במנאלי קצת גשום וקריר, אבל במעיינות החמים של וואשיאט חם ונעים, ואין סיבה לדאגה.
