עפתי לתרמילאים

החזרה להודו: אחוזות התה של מונאר והשפיץ של הודו- פרק י``ב

אחרי לימוד רזי הפקת התה, מפנה מונאר הצוננת את מקומה לשפלת קראלה. נסיעת אוטובוס צפופה מביאה את איציק גונן לטריבנדרום הבירה ולביקור בקאניאקומארי שבטאמיל נאדו, הקצה הדרומי של הודו, מקום קדוש, בו נגמרת המדינה ונפגשים שלושה ימים.
איציק גונן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: החזרה להודו: אחוזות התה של מונאר והשפיץ של הודו- פרק י``ב
depositphotos ©

פגישה עם ג'וזף אייפ

10.2.2007: טוב, אז זה שמונאר היא המרכז המסחרי של חוות (מהגבוהות בעולם) לגידול תה, וגם הל (קרדמון) ופלפל שחור, ועוד תבלינים אתם כבר יודעים, ואתם בטח גם יודעים שהתה הוא המשקה השני הנפוץ בעולם, אחרי המים, נכון? יופי, ומכיוון שכך, שזה הסיפור המרכזי כאן, אני מחליט להקדיש את היום לסיפור התה, לנסות ללמוד עוד על תהליך ייצורו.

 אחרי ארוחת בוקר טובה של שבת (שקשוקה א-לה-א�ידה), אני לוקח ריקשה למרכז ומאתר את משרדו של ג`וזף אייפ, מנהל הלשכה העצמאית "שירות המידע לתיירים", שה"לונלי" מעתיר עליו שבחים רבים, וגם מצטט את קוראיו שמתארים את ג`וזף כ"אוצ�ר לאומי", לא פחות. ג`וזף, שזה עתה פתח את משרדו (שבת או לא שבת), מקבל אותי בברכה, מתעניין מה זה הספר שאני מחזיק ביד, ומחייך לעצמו בשביעות רצון כשאני אומר לו שזה ה"לונלי". כן, הוא בהחלט מודע ל"מעמדו" ולהמלצות הכתובות בספר על עבודתו, ומקבל אותן בראש מורם וללא היסוס. אני עוד מוסיף שמן למדורה ואומר לו שקראתי את ההמלצות ואני מאוד מעריך את העבודה שהוא עושה. טוב, עכשיו בטח יהיה קשה לו לסרב לכל מה שאבקש... כשאני מספר לו על מטרת בואי לקראלה, הוא מפתיע אותי ושולף מבין ערמות ספריו הרבים, דף מודפס, מהוה מעט, ובו המלצה חמה על עבודתו, אותה כתבה לא אחרת מאשר הסופרת ארונדהטי רוי... מה תגידו? "מתי היא כתבה את זה?", אני שואל אותו מופתע, "לפני כשנה, כשביקרה כאן", הוא עונה בנון-שלנטיות ומחייך לעצמו. יפה! אני מחייך חזרה ומספר לג`וזף על "משימת התה" שלי, ועל כך שאני רוצה לראות גם את קטיף התה וגם את תהליך עיבודו. ג`וזף מציע לי לקחת ריקשה (באופן מסתורי הנהג הצעיר כבר ממתין מחוץ למשרד), ולנסוע כמה ק"מ מערבה, למקום שם קוטפים כעת את עלי התה. "צריך למהר היום", הוא אומר, "כי הם עובדים רק חצי יום, עד 13:00". "כשתגיע לשם", הוא מוסיף, "תשחרר את הריקשה, ואחרי שתסיים שם תרד ברגל לאורך הכביש חזרה לכיוון מונאר, עד שתגיע למוזיאון תה, שם תוכל לראות את כל התהליך וגם לשאול כל מה שתרצה". אני מודה לו בזמן שהנהג מביא את הריקשה, וג`וזף מוסיף שאם יהיה לי זמן גם מחר, הוא יוכל להציע לי מסלול הליכה יפה סביב סיפור התה, ובכל מקרה ביום שני יש חג מקומי ולא עובדים, שאדע. אין ספק, ג`וזף אייפ הוא One man show, למרות שכפי שאני רואה יש מאחוריו אמפריה שלמה. חוץ מאשר לייעץ בנושאי טיולים ולמכור ספרים ומפות במשרדו, הוא גם מפעיל סביבו צוות של נהגי ריקשות, וגם מנהל גסט-האוס איכותי (Zena Cottages), סחתיין עליך ג`וזף!

לתחילת הכתבה

קטיף התה

כשאנחנו מגיעים לאזור בו רואים את קוטפות התה אני משחרר את הנהג וצועד באחד השבילים שבין שיחי התה לכיוון קבוצת נשים שקוטפת במרץ. במוזיאון התה, קצת יותר מאוחר, אלמד שמטעי התה אליהם הגעתי נקראים "מטעי גבעות קאנאן ד�באן". אזור זה אותר כמתאים לגידול תה כבר ב-1877 על ידי ג`ון דניאל מונרו, שהיה קצין בממלכה העצמאית של טראבאנקור ומפקח באזור. הוא ביקש אישור (תמורת תשלום כמובן) להקים במקום חווה לגידול תה, וב-1880 נטעו כאן את שיחי התה הראשונים. שיח התה, יש לדעת, נקרא קמיליה סיננסיס (Camellia sinensis), והוא יכול להגיע לגובה של 15 מטר, ואפילו יותר. בחוות התה גוזמים אותם כך שישארו בגובה של קצת יותר ממטר, גם כדי לעודד צמיחה חדשה, וגם כדי להקל על הקטיף עצמו. ב-1915 כבר פעלו בשטח המטעים כאן 16 בתי-חרושת לייצור תה, וכמה שנים לאחר מכן, בראשית שנות ה-20, הוקמה העיירה מונאר כמרכז לחוות לגידול התה.

 קבוצת הנשים הקוטפות אליהן אני מגיע, קוטפות בידיהן את כל העלים הצעירים מחלקם העליון של שיחי התה, כמו מין מכסחות דשא ידניות כאלה, כשהן מסמנות עם מוטות חזרן ארוכים המונחים על גבי השיחים וכל הזמן מוזזים על ידן, איפה הן כבר קטפו. על גבן הן נושאות שקים הנתמכים ברצועה ש"יושבת" להן על הראש, או על הכתף. למרות שכרן הזעום, כ-90 רופי ליום, הן קוטפות במרץ, לא נחות לרגע, וגם מחייכות אלי ועושות לי פוזות כשאני מצלם אותן. רובן הגדול של הקוטפות מגיעות מהמדינה השכנה, טאמיל נאדו, ומתגוררות בביתנים בחוות עצמן. אחד הסיפורים המעניינים ששמעתי בהקשר לחיים בחוות אלה הוא שבזמנו כל חווה טבעה לעצמה מטבעות משלה, אותן נתנה כשכר לעובדיה. למטבעות אלה לא היה כמובן ערך מחוץ לחווה, אך בחנויות החווה יכלו העובדים לקנות בעזרתן את כל צרכיהם, וכך יכלה הנהלת החווה להבטיח שהעובדים לא יסתלקו מהחווה לאחר קבלת שכרם... למרות שהקוטפות לא יודעות אנגלית בכלל, אנחנו מצליחים איכשהו לתקשר, וכשהן מסיימות את הקטע בו הן עובדות עכשיו, ועוברות לקטע אחר, רחוק יותר, אני רוצה לתת להן משהו, כהערכה לכל אחת מהן, אלא שכל מה שאני מוצא בכיסים ובתיק שלי זו ערמה של מסטיקי אורביט שהבאתי מהבית. בהיסוס אני מציע להן אותם והן שמחות לקבלם ממני, לוקחות וטומנות אותם בכיסיהן.

לתחילת הכתבה

מוזיאון התה

במוזיאון התה אתה מקבל תמורת 50 רופי סיור והסברים על תהליך ייצור התה. לאחר שמתאספים מספיק מבקרים לגודל של קבוצה, מתחיל הסיור בקומה שנייה, ליד מתקן הייבוש הראשוני, והמדריך מסביר לנו על תהליך הייצור. עלי התה נוטים ליב�ו�ל ולהתחמצן אם לא מייבשים אותם מיד לאחר הקטיף, מסביר לנו המדריך. הליך עיבוד התה מפסיק את חמצון העלים על ידי הוצאת המים מהעלים, באמצעות חימום. תהליך זה נקרא תסיסה, למרות שבפועל אין כאן שום תסיסה (כפי שקיים בייצור היין). התה מסווג לקבוצות בהתאם לדרגת חמצון העלים, מסביר המדריך: תה לבן – עלי תה צעירים שלא עברו כל חמצון, תה ירוק – עלים שעברו חמצון מועט, בדרך-כלל באמצעות חימום בקיטור, תה אולונג - כשתהליך החמצון מופסק אחרי יומיים-שלושה, באמצע הפיכת התה הירוק לתה שחור, תה שחור (הסינים קוראים לו תה אדום) – תה שחומצן במשך שבועיים עד חודש, ותה פו-אר, שהוא תה דחוס שלעיתים עובר גם תהליכי יישון. אנחנו עוברים דרך שורה של מכונות המקצצות, חותכות וטוחנות את התה, ובסוף מייבשות שוב, והמדריך מראה לנו איך מופק כאן תה בטקסטורות שונות, מתה יותר גס, ולכן גם פחות חזק, ועד לתה הטחון דק-דק, שהוא גם התה החזק יותר. התה המסורתי שאנו שותים מיוצא בעיקר לבריטניה, מסביר המדריך שלנו, בעוד שהיפנים קונים כאן הרבה תה ירוק עבור התרנגולות שלהם... נו, מה תגידו? תמיד חשבתי שהיפנים האלה קצת מוזרים. אני חייב לומר לכם שתהליך הייצור עצמו נראה מאוד פשוט, גם מבחינת המכונות הנוטלות בו חלק, כאשר על פס הייצור כאן במוזיאון משגיחים שני אנשים. את בית-החרושת עצמו, המצוי רחוק יותר בשטח החווה, מפעילים 74 עובדים. בסוף הסיור מגיעים לדלפק מכירה המוצב בקצה אולם הייצור, וכאן ניתן לקנות תה במחירי המפעל. ההודים שאתי בקבוצה קונים בכמויות מסחריות, ואילו אני מסתפק בשתי צנצנות, אחת של תה ירוק והשניה של תה אולונג, מזכרת מארץ התה...

אחרי הביקור במוזיאון אני יורד לי לאיטי בכביש חזרה למונאר. גם היום כיף לטייל ברגל, לעצור במקדשים קטנים ועמוסי דמויות אלים צבעוניים המוצבים בצידי הכביש, ולפגוש ילדים בכפרים קטנים שבתיהם נמצאים משני צידי הכביש. חלק מהילדים מתגאים באופניהם הרעועים, הגדולים ממידתם, שנראים כאילו הורכבו מחלקי אופניים שונים, והם דוהרים על הכביש בירידה שמחים וצוהלים. ילדים אחרים מסתובבים בחבורות קטנות, מחפשים תעסוקה ומקיפים את הזר המתקרב (אותי), אולי יש לו משהו בשבילם (מסטיקים!). בצד הכביש זורם נחל קטן, מקושט בשיחים ובפרחים צבעוניים ולאורכו מתפתל שביל צר הנמתח לו בינות לשיחים, לעיתים אובד בתוך הצמחייה ואחר שב ומופיע. הרבה עוני אפשר לראות כאן בכפרים הקטנים האלה, במבני הפחים החלודים שעשויים טלאי על טלאי, בצינורות מים נוזלים, בבגדי הילדים הישנים והמהוהים, באשפה המושלכת במקומות שונים, ויחד עם זה אתה לא רואה עצב או פנים קודרות. נהפוך הוא, וזה לא רק הילדים, שתמיד ימצאו להם במה לשמוח, אלא גם המבוגרים, הנשים שתולות עכשיו כביסה או מבשלות, ובאותה עת משגיחות על התינוקות הזוחלים בחוץ, והגברים שפניהם מביעות תקווה ולא ייאוש.

אחרי ביקור בפדרל בנק להחליף קצת טרוולרס, כי נגמר לי הכסף ההודי, אני יורד לשוק לקנות קצת פירות ומכאן למסעדת ראפסי (Rapsy) הסמוכה לבאזאר. המקום הומה וסואן, הרבה מטיילים ומקומיים, והאוכל טוב, אם כי לא יוצא דופן. כנראה שלא אכנס להגדרות שלהם שמספרות על אוכלים שאכלו כאן ו"נהנו באופן מדהים". נסחפו קצת החבר`ה. אחרי האוכל קצת אינטרנט במשרד עם מחשב אחד, שעובד לאט, לאט, לאט... ומכאן לביקור קצר בכנסייה הסמוכה, כנסיית הר כרמל (Mount Carmel Church), הכנסייה הקתולית הראשונה כאן באזור ההררי הזה, שהוקמה בשנת 1898, כאשר מבנה הכנסייה הנוכחי נבנה בשנת 1938. סיפור מעניין לגבי הכנסייה הזאת הוא שבשנת 1924, בעת השיטפונות שהיו כאן באזור, שימשה הכנסייה מקלט לפליטים רבים. האגדות מספרות שהשיטפון שינה כיוון ברגע שהגיע לכנסייה, עקף אותה מהצד, ולא גרם לה ולפליטים שבתוכה כל נזק...

בירידה דרומה בדרך ל-Aida, אני פוגש בהפתעה ובשמחה את הבנות, הפעם רק שלוש, ליפז, דקלה ואודליה, בדרכן למעלה, למרכז. ככה זה, לא משנה אם המקום גדול או קטן, בסוף מי שאתה פוגש פעם אחת, אתה מתחיל לראות אותו שוב בכל מיני מקומות. "עופרי מרגישה קצת לא טוב", הן עונות לשאלתי, "ונשארה בגסט-האוס". אני מבקש שימסרו לה איחולי החלמה, ולאחר שאנו מחליפים חוויות מהיום, מה כל-אחד עשה, אנחנו נפרדים, האם נשוב וניפגש כאן בהודו?

אצל Aida הכביסה שנתתי בבוקר כבר יבשה, איזה יופי, ובחוץ יושבים כמה חבר`ה משלנו, שומעים מוזיקה ונהנים מהשבת. אני מביא גרעינים שחורים שעוד נשארו לי מהארץ (`פיצוחי הירדן` בר"ג, הכי טובים שיש!), ומצטרף. אחד מהם, חדש, בחור שעוד לא פגשתי בשם שי, מציג את עצמו ושואל אם אני זה שכתב ב"למטייל" את "המסע להודו". אני מאשר והוא כולו התפעלות. הוא מספר שהגיע לפרקי המסע במקרה, התחיל לקרוא ביום שישי, הלך לישון, קם בשבת בבוקר והמשיך לקרוא את כל הפרקים. "הייתי מרותק", הוא אומר... עכשיו אני מרגיש בערך כמו ג`וזף א�ייפ מ"שרות המידע לתיירים", ממלמל במבוכה "יופי, אז היה שווה להשקיע", והולך לארגן לי דלי מים חמים למקלחת של ערב... יותר מאוחר, כשאני יוצא לאכול משהו, אני פוגש על הכביש הראשי, בתחתית העליה לגסט-האוס שלנו, את גדי מפורט קוצ`ין, שבא לבקר אצלנו מישהו. כן, רק כמה שורות למעלה כתבתי על העניין הזה של המפגשים החוזרים, כך שאני לא ממש מופתע. גדי מספר שמונאר ממש הצילה אותו, אחרי החום, הלחות והיתושים של פורט קוצ`ין. חוץ מזה מסתבר שהוא מתגורר בז�נה קו�טג`ס, (Zena Cottages), אותו מנהל כזכור ג`זף א�ייפ הכל-יכול. תראו, תראו, איזה קטע! אני מספר לגדי שהבוקר פגשתי אותו ושואל איך ג`וזף בתור מנהל גסט-האוס, אני ממש סקרן. גדי מספר שהמקום מנוהל בסגנון בריטי מעט מיושן, "כמו ג`וזף עצמו", אבל עם סטייל ועם תה של אחר הצהריים. גם מיקומו המעט מבודד של הגסט האוס הזה (עוד איזה ק"מ אחד דרומה מאתנו) מאפשר לו להתנהל כמין עולם סגור כזה. אני משבח את הידע של ג`וזף, וגדי לעומתי סבור שהידע שלו כבר די התיישן, אם כי אין ספק, הוא אומר, שהוא עדיין בר-סמכא לגבי כל מה שניתן לראות במונאר וסביבותיה.

בארוחת ערב ואחריה אני מתלבט האם להמשיך לקודאיקאנאל (קודי), מצפון מזרח לנו, במדינת טאמיל נאדו, או לרדת חזרה לשפלת החוף של קראלה. קודאיקאנאל, ככה הבנתי מחבר`ה שהיו שם, זה מקום דומה למונאר מבחינת מזג האוויר הקריר (גובה 2100 מטר), הנוף ההררי, המדרונות המיוערים, אגם מלאכותי ויפה, וכל זה, שזה עלא-כיפק, אבל מצד שני אני רוצה להקדיש עוד זמן לקראלה ולהכיר אותה יותר, כולל השיט בבאקווטרס מקולאם לאל�פי ועוד קצת אל�פי, ואולי אפילו קייפ קומורין, הנקודה הכי דרומית בתת-היבשת ההודית. טוב, נלך לישון ונראה עם מה נקום מחר בבוקר...

11.2.2007: יום ראשון היום וא�ידה ורוי מתלבשים יפה ומתארגנים ללכת לכנסייה. אני סוגר חשבונות עם רוי, ורואה שבסך הכל יצא לי טוב, שלושה לילות לבד בחדר גדול לארבעה, ורק 200 רופי ללילה. א�ידה מכינה לי כוס צ`אי ואני מתחמם בשמש על הכיסא, ומנצל את הזמן להחליף עוד כמה מילים עם ליהיא וגיא מהחדר למטה. גם ליהיא אורזת ועוזבת היום, להספיק לקבל את הוריה שמגיעים בטיסה ישר לגואה, והם ייפגשו באראמבול. "את לוקחת אותם ישר ללוע הארי", אני אומר לה, "תיזהרי שהם לא יחטפו שם שוק עם כל הצ`אראס והצ`ילומים". "הם צריכים להכיר גם את זה", היא אומרת ומחייכת. ליהיא עצמה, שכבר חצתה את מחסום ה-30, מתכוננת לחזור לארץ בקרוב, היא רוצה להמשיך ללימודי תואר שני ועדיין לא סגורה על עצמה במה להתמקד, ועכשיו זה הזמן לכל הבדיקות וההרשמות.

שי מגיע להגיד שלום, ומספר שהוא שוקל לרדת לטריבנדרום, אבל ממתין שהחבר`ה שבילה אתם כאן במונאר יתעוררו כדי שיוכל להיפרד מכולם. בינתיים מגיע גם חיים, מרצה בחופשת סמסטר שעושה טיול בזק בהודו ובשלושה שבועות הספיק מה שלי לקח 4 חודשים... גם חיים אהב את מה שכתבתי ב"למטייל", ועכשיו אני כבר ממש מסמיק. חיים שואל ואני נותן לו כמה טיפים לגבי טיולים באזור מונאר, מה שהספקתי ללמוד מג`וזף, ומאחל לו שלא יתמוטט בקצב הזה.

 זהו, אני מעמיס את ה"בית" ויורד ברגל עד לתחנת האוטובוסים המרכזית שמדרום. אווירת יום ראשון מורגשת מסביב, והנוצרים של מונאר לבושים במיטב מחלצותיהם, גברים, נשים, ילדים, משפחות שלמות, בדרכן לכנסייה ולפיקניקים בחיק הטבע. חלקם עומדים בנקודות ההסעה, ממתינים לג`יפים שיבואו וייקחו אותם לכנסיות וחלקם כבר יושבים דחוסים, 15-10 בג`יפ, ולעיתים גם יותר, בדרך לכנסייה...

לתחילת הכתבה

נסיעת אוטובוס לטריבנדרום

בעשר בבוקר אני על האוטובוס שייקח אותי דרומה לטריבנדרום, בירת קראלה (9 שעות נסיעה). אחרי כל ההתלבטויות, יחד עם התחושה שאת מונאר די מיציתי, למרות שיכולתי להישאר כאן עוד כמה ימים ולטייל בנופים היפים שמסביב, הרגשתי שיותר נכון בשבילי לרדת חזרה לשפלת החוף של קראלה. זה יותר נכון קודם כל בגלל האתרים המופיעים ב"אלוהי הדברים הקטנים" ושאליהם עדיין לא הגעתי (בעיקר אלפי), וגם בגלל שאני רוצה כמה ימים על איזה חוף טוב, וגם בגלל שמשהו שאני לא יכול להסביר אותו מושך אותי להגיע לנקודה הכי דרומית בהודו... כן, אז עכשיו אני בדרך חזרה לחום, ללחות וליתושים הטורפים של שפלת החוף הקראלית. הימים במונאר היו מצויינים כדי להתאושש קצת מכל זה ולהרגיש קצת קור, בלי להזיע, וגם להכיר קראלה אחרת, עם נוף הררי, מטעי תה ירוקים למלוא רוחב העין, והרבה שקט. עכשיו אני מוכן לקפוץ שוב לאמבטיית החום ולשחות בה עד הסוף.

בינתיים האוטובוס הזה הוא כמו מאסף, עוצר בכל מקום ולוקח גם אנשים שנוסעים אתו 10 ק"מ ואחר-כך יורדים. בשעה הראשונה האוטובוס עדיין די ריק, אבל אחר-כך הוא מתחיל להתמלא, ותוך זמן קצר גם המעבר שבין הספסלים נהיה דחוס באנשים שיעמדו שם חמש שעות ואפילו יותר. מזלי שאני ליד החלון, ופחות מרגיש את הלחץ מכיוון המעבר. מלא, דחוס, מפוצץ, לנהג זה לא מזיז, ואנחנו דוהרים בירידה בשידור חוזר של רכבת ההרים אתה הגעתי לכאן, שעתיים וחצי של סיבובים מטורפים, שמסתיימים רק כשאנחנו מגיעים לחלק מישורי יותר. הכרטיסן עובד גם הוא כמו מטורף, דוחק ומשחיל עצמו בין כל הנוסעים הדחוסים במעבר כדי לגבות מהם כסף, וצריך לראות בכל עצירה ולזכור בראש מי עלה חדש ועדיין לא שילם, וגם למי הוא חייב עודף. כשעליתי במונאר נתתי לו שטר של 500 רופי (הנסיעה לטריבנדרום עולה 176 רופי), ורק אחרי איזה שעתיים, ואחרי שהזכרתי לו, הוא חזר אלי עם העודף, ועדיין נשאר חייב לי 10 רופי. זה יהיה הטיפ שלי בשביל העבודה הקשה שהוא עושה, אני אומר לעצמי, וגם תרומה למעמד הכרטיסנים ולכבודו של ת`אמפי הזכור לטוב.

מזל שיש לי מוזיקה שתעזור לי להעביר את הזמן, כי לקרוא בסיבובים כאלה אין סיכוי. אני חוזר קצת אחורה בזמן, עם שירים ישנים וטובים, ומטפס חזרה עד לאחרון של הג`יראפות. אחרי שאיגי וקסמן לא מחכה לדוור, היא שואלת אם אקח אותה לאישה, בבקשה, והאמת שאני די מתקשה לסרב. ח�מי (רודנר) מחפש גאולה (מאיגי?), אבל גם הוא יודע ש"נשים הן מילים, הן מים חיים", ואני כמובן מסכים אתו לכל מילה, כמו גם כשהוא כותב "לא יכול לומר לאן אלך מכאן, נראה אחרי שנגיע, אין לי אשליות אני מחפש כמו כולם את האושר הזה הפגיע". א. א. שר ליקירתו "נמלטתי מבין זרועותייך רפה ותשוש", ואחר-כך ב"מנועים שקטים" המצויין הוא מוסיף ואומר שהיא "בסך הכל רוצ�ה להיות אחת שיזכרו", ואני שואל למה זה בסך הכל, זה המון! "אני חם מנשיקות שפתייך הרכות, אני משתגע", שרים שוטי הנבואה בראשון שלהם, "זה מסוכן להתאהב ככה, לכן הפשרה באהבה" עונה ערן צור, ושלומי שבן מאשר ש"היא אומרת לי אין מה לדבר, האש בה כבתה ויש לה אחר...". זהו, עכשיו "היא עולה לגג באמונה שלמה...", כך גלעד כהנא והג`ירפות, אבל ענבל (פרלמוטר) מזכירה לי שהיא היתה שם קודם, "מעכבת את כל התנועה, על הגג יש רוח חזקה, הם יגידו מישהי נפלה, איך קרה שכך עשינו לה...", ואחר-כך "הרבה רגשות אשם, הרבה ייסורי מצפון, ובור של ריקנות" (א. א.). "משהו כאן שבור לרסיסים שרק השמש יכולה לאחות" (ערן צור), וחמי רודנר שואל "וכשנלך מי יתפלל על נשמותינו, מי ייזכר אז בשירנו, מי אז ירים כוס לזכרנו?", וככה כל השירים מתערבים ומתערבלים אצלי בראש, "רכבות של מילים חולפות כמו צללים מעלי" (א. א. ), והאוטובוס ממשיך לדהור...

 בקוטאיאם, אחרי ארבע וחצי שעות, אנחנו עושים 5 דקות הפסקת פיפי, וכך גם באדו�ר (Adur), אליה אנחנו מגיעים קצת אחרי חמש. האוטובוס מפוצץ מנוסעים, סיכה אי-אפשר להכניס, ובכל תחנה מרכזית בכל עיירה בה הוא עוצר מסתערים עליו נוסעים נוספים העומדים וממתינים בכיוון הגעת האוטובוס, ובקושי נותנים למי שרוצה לרדת. במצב כזה גם כשיש הפסקה של 5 דקות אתה לא קם מהכסא, כי פשוט לא יהיה לך לאן לחזור. ה"בית" שלי מונח מאחור, מוסתר מאחורי עשרות הנוסעים שבמעבר, וכבר שעות שלא ראיתי אותו. כל אחד יכול היה לקחת אותו ולרדת, ואני מאוד מקווה שאמצא אותו בסוף הנסיעה. ככה, בלי להרגיש, הנסיעה הזאת הפכה למין סיוטון שכזה, ואני כבר מת שנגיע...

 בשמונה בערב, 10 שעות מאז יצאנו לדרך, אנחנו מגיעים סוף-סוף לתחנה המרכזית של טריבנדרום! לתחת שלי יש צורה של מושב אוטובוס מקומט, ואיכשהו אני מצליח להפריד ביניהם וממהר לאחורי האוטובוס, האם ה"בית" שלי עדיין כאן? כן, הוא כאן, וכבר אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני מעמיס אותו מאחורה, את התיק הקטן מקדימה, וממהר החוצה להשתין ליד קיר חשוך, יחד עם עוד קבוצת גברים הודים שכמוני לא עזבו את מושביהם בחמש השעות האחרונות, מאז הפסקת הפיפי האחרונה... אח, עכשיו כל העולם נראה טוב יותר, ואפשר בשקט לפתוח את הלונלי ולנסות לאתר במפת העיר איפה אני בכלל נמצא. העיר הזאת, בירת מדינת קראלה, נראית ענקית (יותר ממיליון תושבים) וסואנת, ואחרי שאני דוחה ניסיונות של כמה נהגי ריקשות לבוא אתם למלון זול שהם מכירים, אני מתחיל לחפש בעצמי ולבדוק כמה גסט-האוסים בסביבה. שניים, שגם מומלצים בלונלי, מלאים, אבל בהמשך רחוב מאנג`אליקו�לאם אני מוצא מלון שיש בו חדרים. המחיר אמנם קצת יותר ממה שתכננתי, 350 רופי, אבל החדר ברמה גבוהה, הכי גבוהה שהיתה לי בטיול הזה, נקי, יפה, עם מקלחת מים חמים, ובמצב העייפות המסוייט שלי כרגע אני פשוט מפיל את ה"בית" על המיטה בחדר ואומר לבחור מהמלון שבא להראות לי את החדר: "אני לוקח את זה". זהו, אני עוד ממהר לצאת לאכול משהו, לפני שיסגרו לי את המסעדות, וחוזר למקלחת, הו אלוהים, איזה כיף...

לתחילת הכתבה

קאניאקומארי ומורשתו של גנדי

12.2.2007: הבוקר קמתי עם התרגשות קלה בלב, אני הולך לבקר בקצה של השפיץ הדרומי של תת-היבשת ההודית! זה המקום בו נפגשים מפרץ בנגל, האוקיאנוס ההודי והים הערבי, ואם היה הלילה פול מון של אפריל, הייתי יכול לראות מעל האוקיאנוס, כך אומרים, את שקיעת השמש וזריחת הירח בעת ובעונה אחת, תתארו לכם! כל מקום שהוא קצה, שפיץ, הכי-הכי (גבוה, נמוך, עמוק, צר...) עושה לי את זה, ופה זה משהו מיוחד. הודו הגדולה, הענקית, עם הרי ההימאלאיה, מדבריות ראג`אסטאן, נהר הגאנגס ושאר הנפלאות נגמרת גם היא איפה-שהוא בים, והאיפה-שהוא הזה הוא כאן, במדינת טאמיל נאדו השכנה, במקום שנקרא קאניאקומארי, או קייפ קומורין.

אחרי ארוחת בוקר במסעדת מלון "היילאנד פארק הסמוך", אני צועד ברגל לתחנת האוטובוסים המרכזית, שזה 5 דקות מהמסעדה. כן, אם לא הספיקו לי אתמול 10 שעות נסיעה באוטובוס, אני הולך להוסיף להם היום עוד 6 שעות, 3 לכל כיוון... אין מה לעשות, אם רוצים להגיע לשפיץ הדרומי צריך לנסוע. אפשר אמנם גם ברכבת, אבל זה בעייתי מבחינת הזמנים, אז אין ברירה, אוטובוס. לפחות אולי ייתנו לי בסוף את אות נוסע האוטובוסים המצטיין, ותחשבו שכל האוטובוסים האלה הם local, מאספים, כאלה שעוצרים בכל תחנה אפשרית להעלות ולהוריד נוסעים, חוצים את כל מרכזי הערים והעיירות בדרך, נכנסים לכל תחנה מרכזית בכל עיירה כזאת, בקיצור חוויה הודית לתפארת! האמת שבאוטובוסים האלה אני רואה רק הודים מקומיים ואף לא זר אחד, אז אולי אני בכלל צריך להסיק מזה משהו...

מנהל המשמרת בתחנה אומר לי שהאוטובוס יוצא בתשע ועשרה מרציף מס` 1, ואני הולך לשם להמתין. למזלי הקדמתי מעט, כי האוטובוס שהגיע לאסוף אותנו עזב את התחנה כבר בתשע. אני חייב לומר לכם שזה עוד לא היה לי כאן בהודו, אוטובוס שיוצא 10 דקות לפני הזמן... היתרון של לקחת אוטובוס בתחנת המוצא מוכיח עצמו שוב, כאשר די מהר האוטובוס מתמלא בנוסעים, גם במעבר, ואני שמח וטוב לב במושבי ליד החלון.

שלוש שעות נסיעה, שעוברות די מהר, ואנחנו בקאניאקומארי (קייפ קומורין) שבמדינת טאמיל נאדו, השפיץ של השפיץ של השפיץ. בספרים כתוב כי לקאניאקומארי חשיבות דתית מיוחדת עבור ההינדים, ואכן פעם ראשונה מאז שאני בדרום הודו אני רואה סאדואים לבושים כתום שהגיעו לכאן, וזה בהחלט אומר משהו על קדושת המקום. קאניאקומארי ("עלמה בתולה") הוא אתר עליה לרגל, מקום אליו באים המאמינים למלא את מצוות הדת – לבקר במקדש ולטבול במים הקדושים, כשבמרכזו המקדש קומארי-אמאן המוקדש לאלה ד�ווי-קאניה, שהיא אחת מהתגלמויותיה של פארוואטי, בת זוגו של שיווה.

 אחרי ביקור קצר בלשכת המידע לתיירים, שבו אני לומד שהמקדש סגור כעת עד ארבע אחר-הצהריים, אני הולך לבקר באנדרטה לזכרו של מו�ה�נד�ס ק�ר�מ�צ�`אנד גנדי, או מהאטמה ("נשמה גדולה") גנדי, כפי שכולנו מכירים אותו, המקום שבו הוצג לציבור אפרו של גנדי טרם שפוזר בים, ועל מקום זה נבנה מאוחר יותר The Gandhi Mandapam. באתר גדול אחד לזכרו של גנדי, כבר ביקרתי בדלהי, ראג` גאט, המקום בו נשרפה גופתו של גנדי מייד לאחר שנרצח, ויש שם מוזיאון לזכרו, ועכשיו אני כאן, בשמחה ובכבוד, ואין ספק, מגיע לאדם ולמנהיג דגול כזה שייזכרו אותו בכל מקום, בהודו ומחוצה לה. גנדי מכונה בהודו עד היום ב�אפ�ו�ג`י ("אבא"), אבי האומה, המנהיג שה�בנה את הזהות הלאומית ההודית, הצעיד את המוני העם ההודי אל שלטון עצמי ועצמאות, ותבע מכל אחד עבודה רוחנית עצמית ואחריות אישית.

אחרי שאני מוריד את הסנדלים ומוסר אותם למשמרת, אני יורד במדרגות ונכנס לאולם הפנימי. גנדי ביקר כאן בקייפ ב-15.1.1937, ומתוך דברים שכתב בעת הביקור מופיעות על לוח שיש השורות הבאות: "אני כותב את זה כאן בקייפ, מול הים, במקום שבו שלושה ימים נפגשים ויוצרים מראה שאין דומה לו בשום מקום אחר בעולם. המים כאן אינם נמל הקורא לכלי שייט, הם בתוליים כמו האלות". ציטוט זה מופיע ליד ומתחת לתבליט שיש כהה של דמותו של גנדי, כשהוא יושב ופלג גופו העליון עירום. האנדרטה לזכרו של גנדי תוכננה כך, שביום הולדתו של גנדי, ה-2 לאוקטובר, יחדרו קרני השמש דרך חור מיוחד בתקרה וייפלו בדיוק על המקום בו הוצג אפרו של גנדי טרם שפוזר בים, מין מזבח שיש המוצב במרכז האולם, כשעל צידו מונחת תמונת גנדי מקושטת בפרחים. האנדרטה כולה פשוטה מאוד, צנועה, כמו דמותו של גנדי עצמו. בספרו האוטוביוגרפי "סיפור ניסויי עם האמת", כותב גנדי: "...על המבקש את האמת להיות עניו מעפר. העולם רומס את העפר ברגליו, אך המבקש את האמת צריך להשפיל עצמו עד שאפילו העפר ירמסהו. רק אז, ולא עד אז, יזכה בהצצה ב�אמת... אם משהו ממה שאכתוב בעמודים אלה יותיר בקורא רושם שנגעה בי גאווה, עליו להסיק כי הדופי הוא בחיפושי אחר האמת, וכי ההצצות החטופות שזכיתי בהן אינן אלא חזיונות שווא. ייכחדו מאות שכמוני, אך מי ייתן ותמשול האמת. מי ייתן ונדקדק באמת כחוט השערה בבואנו לשפוט בני תמותה תועים שכמותי".

דרך נוספת להנצחת מורשתו של גנדי, מעבר לתמונות התלויות מסביב, היא באמצעות הדגמה של טוויה באמצעות מכונת טוויה. גנדי, כידוע, הטיף לאנשים לחיות בפשטות, להשתמש במוצרים ביתיים או כאלה המיוצרים בהודו, ואף לטוות לעצמם את האריגים מהם ייתפרו בגדיהם. ידוע כי בעת שניהל שיחות עם אנשים, כולל מנהיגים עולמיים, היה ממשיך במלאכת הטוויה, ובהמשך אף הפך גלגל הטוויה לסמלה של הודו לאחר קבלת עצמאותה. כעת כאן, באולם הפנימי של האנדרטה לזכרו של גנדי, יושבות כמה נשים ששתיים מהן מדגימות את תהליך הטוויה. המנהלת שלהן, הגב` אמב�יקה, לבושה בסארי ורוד בוהק, שמחה שאני מעוניין לצלם את הבחורות בעבודתן, ומייד נעמדת מולי בפוזת צילום (הי, אני רוצה לצלם אותן, לא אותך), ואחר-כך דואגת לרשום בפנקסי את כתובתה, כדי שאוכל לשלוח אליה את התמונות לאחר שאחזור לארץ...

 ביציאה, אחרי שאני מעלה תרומה לזכרו של גנדי ולטובת מעמד העובדות, אני רואה את אותן שתי נערות שראיתי גם כשנכנסתי, יושבות על ספסל ליד הכניסה. שתיהן יחפות ולבושות תלבושת תאומה, כתלמידות בי"ס, שילוב של תכלת ולבן נקי ויפה. אני מנופף להן לשלום והן מנופפות חזרה ומחייכות. אנגלית הן לא יודעות, אבל כשאני מצביע על המצלמה ושואל אם אפשר הן אומרות עם הראש כן. כשאנחנו נפרדים הן שוב מחייכות ואני מחייך אליהן בחזרה. גם בהמשך היום, כשאפגוש זוג הודי שבא אתי אתמול באוטובוס ממונאר, ומשפחה הודית שהיתה על האוטובוס היום בדרך לכאן, הם יביטו בי, יזכירו משהו זה לזה, ויחייכו. כן, ההודים יודעים לחייך, ובמיוחד אני אוהב לראות את חיוכי הנשים כאן, משהו כזה ביישני, תמים, שמור, מרוסן, אף פעם לא מתפרץ וגם לא כופה את נוכחותו על האחרים. מין חיוך שהולך יותר פנימה, ומה שיוצא החוצה הוא רק זנבו של החיוך, צל חולף וכל-כך נשי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הודו