אז איך באמת עושים טיול שלא נופל מכאלה שעשינו בעבר למקומות "מוכרים" יותר כגון היער השחור, הולנד וכו'.., אבל עושים את זה ברבע מהסכום?

הכול החל מהתערבות ביני לבין הגרוש שלי. אני טענתי בתוקף (ורק אלוהים יודע על בסיס מה) שאני משיגה לנו טיול לחו"ל בשיא עונת הקיץ במחיר של עד ארבע וחצי אלף ₪ (טיסה ומלונות) הוא מצדו טען שקיבלתי כנראה מכה בראש ואני הוזה (כלומר יותר מן הרגיל).

ספקות רבים נזרקו לאוויר יחד עם לא מעט גלגולי עיניים, אבל הנה אנחנו – משפחה קצת משונה של אבא, אמא ושלושה ילדים בני 13, 9 ו 8 - אחרי 7 ימים מלאים (9 ימים כולל טיסות) וכל זה עלה אפילו פחות מהארבע וחצי האלה שנשלפו מתוך רגע של אגו וכמיהה.

היעד נקבע באופן הפשוט ביותר – מחירי הטיסה הזולים ביותר שמצאתי. מי בכלל שמע על גדנסק עד לאותו היום? אבל המחשב אמר שיעלה לנו 2000 ₪ לטוס לשם, אז כנראה שגדנסק it is.

המגורים הוזמנו דרך air bnb ובוקינג. אמנם כמו שכבר אמרתי, זהו אינו הטיול הראשון שלנו, אבל יש לציין שהפעם נתקלתי בהרבה פחות אינפורמציה מן הרגיל. בכל זאת פולין היא כנראה לא היעד המועדף על הישראלי הממוצע, או לצורך העניין על התייר הממוצע (בקושי נתקלו שם בכאלה). בכל מקרה, החלטתי שאני הולכת על זה. לקחתי הרבה אוויר ולחצתי על 'הזמן' ואחריו , אחרי שתי נשיפות, גם על "שלם".

במהלך שלושת החודשים שקדמו לטיסה עשיתי עבודת הכנה יסודית שבהחלט הוכיחה את עצמה ברגעי האמת.

טסנו בחברת LOT הפולנית. טיסה סדירה עם מושבים צפופים וללא ארוחות, פרט לוופלים בלתי מזוהים וכוס מים. שילמנו מראש על מזוודה אחת גדולה ושאר המזוודות הקטנות יותר (כאלה שמותר להעלות לטיסה, לטייל איתן בדיוטי פרי ולריב על מקום פנוי בתאי המטען הצרים האלה מעל המושבים) נגררו אחרינו בכבדות אל המטוס.

הטיסה יצאה בשעה 22:00 במוצאי שבת (באיחור אופנתי של חצי שעה). איכשהו, שלא כהרגלי, נרדמתי כמעט מיד וחוץ מחלומות על מפרקת שבורה (אולי כתוצאה משינה עקומה), הארבע שעות וארבעים וחמש הדקות עברו די בקלות. גם הילדים נרדמו מהר וכולנו התעוררנו כתוצאה מכאבי אוזניים שתמיד נלווים להתרגשות שבנחיתה.

את החברה להשכרת רכב מצאנו די בקלות. שכרנו את הרכב מראש דרך האתר rentalcars.com. הלכנו על אופל אסטרה ויצאנו משם עם ניסן קשקאי מהממת. את הרכב הזמנתי לשמונה ימים ושילמנו כ 550 ₪ עבור כל התקופה. תוך ניצול ה WIFI החינמי של שדה התעופה ומאחר ואת הסים המקומי לא ניתן לרכוש בשדה התעופה ובטח לא באמצע הלילה – סגרתי עם הבחור ממנו שכרנו את הדירה הראשונה שאנחנו תכף מגיעים ואכן, תוך 20 דקות כבר היינו בדירה.

https://www.airbnb.com/rooms/18203600

מאחר ואת מרכז העיר גדנסק השארתי ליום האחרון שלנו בפולין, החלטתי לשכור דירה שנמצאת קרוב יותר לפאתי העיר ולכן גם המחיר היה אטרקטיבי בהחלט. עבור 2 לילות שילמתי 332 ש"ח. הדירה נמצאת באזור מגורים שקט ונעים למראה. בתים בני מספר קומות בודדות, מטופחים, מגרש של מכשירי כושר בחצר הבניין ובעיקר תחושת שלווה.

חבורה עליזה של צעירים המתינה לנו מחוץ לדירה, הנחתה היכן לחנות. (יש חניה לאורך הרחוב בחינם), נתנה הוראות אחרונות יחד עם מפתח ותוך אנחת רווחה, פרשה לישון.

בפנים חיכו לנו שלושה חדרים לא קטנים, מטבח גדול ומאובזר היטב וכמובן שירותים ומקלחת. אבל באותו הזמן, מאחר והשעה כבר הייתה אחרי 3 בלילה, לא ממש התעניינו בעיצוב פנים פולני ופשוט מיששנו את דרכינו לכיוון המיטות ונרדמנו.

היום הראשון שלנו – גדנסק

התעוררנו לבוקר שמשי וחם. אכלנו את הכריכים שהכינותי מראש עוד בארץ ושמנו פעמינו לאטרקציה הראשונה והחשובה ביותר בטיול – הסופר השכונתי. בפולין ישנה רשת סופרמרקטים בשם biedronka, כלומר חיפושית. סופר מרקט המלא בכל טוב ובמחירים זולים בהחלט. ככלל פולין מאוד מאוד זולה. מחירי המזון לעתים מגיעים עד לחמישית ממה שהם עולים בארץ. העמסנו עגלה של מצרכים ויצאנו בקושי ב 140 ₪, כאשר בארץ קניה כזאת הייתה עולה פי שלוש או אפילו פי ארבע.

אחרי שהתפנקנו באוכמניות, בננות שהזכירו לי את הבננות המופלאות של תאילנד ועוד מטעמים, חזרנו לסופר להחליף את הסודה שקנינו בטעות במקום מים. כעיקרון המים בפולין לא להיט בכלל לעומת שאר אירופה ולא מומלצים לשתייה. בשכנות לסופר גילינו עוד רשת בשם pepco, הפעם רשת אופנה שהתאהבנו בה ממבט ראשון (כלומר ממבט ראשון אחרי שקלטנו את המחירים שבה). אמנם לא מדובר במותגים מפוצצים או משהו אקסקלוסיבי במיוחד, אלא בגדי יומיום פשוטים, נוחים ובעיקר איכותיים. לדוגמא: כפכפים לנשים – 5 ₪, חולצות לילדים – 5 ₪ וכו'... העמסנו את השקיות בלא מעט שמעטס ופנינו למשימה האחרונה שלנו לפני שנתחיל עם האטרקציות המעט יותר מתויירות – כרטיס SIM.

כמו שאמרתי, כרטיסי SIM אי אפשר להשיג בשדה התעופה, לכן יש להתכונן בהתאם עד לרגע בו קונים אחד. מאחר ונפלנו על יום ראשון, חיפשתי מראש עוד בישראל איזה מקומות פתוחים כדי לקנות את הסים שהומלץ לא מעט על ידי גולשים אחרים. סים של חברת play שעלותו סך הכל 9 ₪ לשבוע והוא כולל 6 ג'יגה אינטרנט וחצי שעה של שיחות חינם. בהחלט הכי משתלם שפגשנו בחו"ל. לצערי או ליתר דיוק לצערו של הארנק, החנות המדוברת הייתה בתוך קניון (קניון morena. ברחוב schuberta 102) ולכן אבדה דרכינו בין החנויות והקניות עד שהסים המיוחל היה בידינו. אבל עד כאן עם הקניות (טוב, עד כאן לאותו היום לפחות).

משם נסענו למוזיאון המדע שהיה היעד הראשון שלנו בעצם. Centrum hewelianum jednostka budzetowa אשר נמצא ברחוב gradowa 6. בימי ראשון החניה בפולין היא חינם ואף על פי שגדנסק היא עיר שנחשבת מתויירת ועמוסה, עדיין ניתן למצוא בה חניה די בקלות.

היינו בכמה מוזאונים מן הסוג הזה, אבל זה בהחלט היה החביב מכולם. ידידותי ביותר לילדים (ולכאלה המתחזים לילדים). המון אטרקציות משעשעות ובכולן אפשר לגעת. גם המבנה עצמו מסקרן מאוד וכולו ממוקם בתוך מנהרות הבונקרים הישנים על ראש גבעה. בילינו שם מספר שעות מהנות מאוד בין שלל החדרים והתערוכות.

בינתיים השעה כבר הייתה שעת צהריים כמעט מאוחרת, לכן נסענו למסעדה אותה מצאתי מראש דרך האתר happy cow. כאן זה המקום לציין כי כולנו (פרט לגרוש) טבעונים ולכן נושא ה"היכן לאכול" נחקר על ידי למוות (או לחיים – תלוי בנקודת המבט) עוד בארץ, כדי למנוע מכולנו להפוך למפלצות רעבות בגלל שאנו לא מוצאים שום אופציה טבעונית במסעדות מקומיות.

וכך הגענו למסעדת avocado vegan bistro שנמצאת ב wajeloty 25

מה אני אגיד לכם? אחת המסעדות הטובות שיצא לי לבקר בה. טורטייה ממולאת בתרד ומוקרמת ברוטב פטריות, המבורגר מושלם, פלאפל, והקינוחים... עדיין מזילה ריר בכל פעם שנזכרת וכל זה עם שתיה ובטן מפוצצת עלה 130 ₪ עבור משפחה שלמה.

השעה כבר דחקה בנו להגיע אל מופע האורגן האחרון שבשעה חמש בקתדרלת אוליבה oliwa. הגענו ממש ברגע האחרון. הכנסייה עצמה יפה בהחלט, אך המופע אורגן לא היה מרשים כפי שציפיתי, כך שסבלנו דרשה ארוכה ארוכה בפולנית מפי הכומר המקומי קצת לשווא. היה אפשר לאחר, להתרשם מהכנסייה והאורגן וללכת.

משם פנינו לפארק אוליבה הסמוך שמשתרע למרחקים. עקב עייפות מצטברת מן הטיסה והיום המלא בחוויות, פשוט תפסנו לנו ספסל בצל בין עצי היער ונהנינו מן השלווה והירוק שסביב. זאת עד שהילדים התחילו להשתעמם וגרמו לכל הסובבים, כולל אותנו, לאבד מהר מאוד את השלווה

עם כל העייפות, החלטנו שאנחנו לא מוותרים על האטרקציה האחרונה שתוכננה לערב זה (אם כי אפילו בבית היה לי ספק שנספיק להגיע לשם) ונסענו לעיירה הצמודה לגדנסק – sopot. תוך רבע שעה בה קשה היה לומר היכן נגמרת גדנסק והיכן מתחילה עיירת הנופש, הגענו. מדובר בעיירה השוכנת על חוף הים הבלטי ומושכת אליה מבקרים רבים. טיילת מקסימה כשהים מלווה את הצועדים בה. המולה של הרבה אנשים. מלונות ומסעדות וברקע מזח העץ הארוך בעולם. בשלב מסוים ירדנו אל חוף הים רק כדי לגלות שהמים היו בטמפרטורת קרח. ילדיי האמיצים כנראה ניחנו בעור פיל כי הם עוד הצליחו לטבול רגליים. אני לעומתם, הכנסתי בוהן, קיבלתי כוויית קור ובזה סיימתי עם ההתנסות המסוימת הזאת. אם בכל זאת חשקה נפשכם בשחייה בים הבלטי - אפשר לבחון זאת בקלות בבית לפני הטיול. פשוט נסו להיכנס אל תוך דלי קרח ואז תחליטו אם להגיע לסופוט עם בגד ים

משם, כמעט על ארבע, חזרנו לדירה ופרשנו לישון. בכל זאת יום ארוך חיכה לנו מחר. אף על פי שלא תיארנו לעצמנו עד כמה הוא באמת עומד להיות ארוך...

היום השני – מעבר לאזור וורמיה מזוריה או אזור אלף האגמים

התעוררנו לעוד בוקר שמשי וחם. אולי אפילו חם מדי יחסית לציפיות שלנו מאירופה. אבל כמובן שהכל יחסי. בסך הכל מזג האוויר היה קרוב למושלם כל הטיול. ארזנו את שארית מטלטלינו ורגע לפני שעזבנו את הדירה החביבה, יצאתי למרפסת לשאוף קצת חמצן. הגמד פסע ישר אחרי,

"אמא, נכון שהנוף מכאן מכוער"? שאל בעודו בוהה בשורת בניינים ומכוניות אשר חנו בסמוך אליהם.

"הכל עניין של מה אתה בוחר לראות", הסברתי והראיתי לו שמין הקצה השני של המרפסת, ניתן להשקיף על אגמון קטן ופסטורלי שמצא לו מקום בין הבניינים.

הוא הביט לאותו הכיוון מהורהר מתובנות פילוסופיות עמוקות ואני, לאחר שהתחלתי להרגיש יותר מדי כמו דמבלדור, הסתובבתי והלכתי לסיים את הכנת ארוחת הבוקר.

אז אחרי תובנות גרנדיוזיות, דבר ראשון הלכנו להשלים את קניית המזון השבועית במכולת הטבעונית spozyvczak אשר ברחוב grazyny 12 עליה גם כן קראתי בhappy cow. . הצטיידנו שם בכל טוב. כל מה שלא הצלחנו בעצם למצוא בסופר מרקט רגיל כגון גבינות, פסטרמות, נקניקים, ממרחים, שוקולד ועוד – והכל כמובן טבעוני לחלוטין. יצאנו משם עם שקיות עמוסות, טילונים ועם חיוך מאוזן לאוזן.

כאן גם הגיע הזמן להיפרד לעת עתה מגדנסק ולהגיע תוך שעה וקצת אל היעד הבא –

טירת מלברוק – טירה מימי הביניים ששטחה הוא הגדול בעולם. אתר חובה למי שמבקר באזור (אל תצחקו, אני אבוא לוודא שהייתם). עקב טיפ שקראתי מאחד האתרים – לא נכנסנו לחניה של הטירה, אלא חנינו בחניה סמוכה במחיר של מדחן. כלומר יצא לנו בערך 8 ₪ חניה לעומת יותר מ 40 ₪ אותם גבו מתיירים תמימים. ולמי שבכל זאת עצלן ושואל מה זה סמוכה? על גבעונת קטנטנה שמעל החניון. כלומר ירדנו שתי שניות את הגבעונת ברגל וכבר היינו בחניון של הטירה.

אחרי עמידה בתור ארוך במיוחד לקופות (פה גילינו שבכל זאת יש תיירים בפולין ואפילו כאלה שדוברים עברית) ותשלום של 8 זלוטי לבן אדם, נכנסנו פנימה. הטירה עצמה בהחלט מרשימה ואם יש אפשרות ומפעילים את האוזניות שמקבלים בכניסה ושמנווטות ומספרות את סיפורה, אז ההנאה מובטחת. גם הילדים נהנו לחקור את כל החדרים ומאווירת ימי הביניים המיוחדת. בילינו שם קרוב לשלוש שעות, הצטיידנו בקצת מזכרות חביבות ממלאי הדוכנים שניצבים שם ויצאנו שוב לדרך.

השעה הייתה כבר קרובה לשלוש בצהריים. עייפים ובעיקר רעבים הגענו לאחר כחצי שעה של נסיעה לעיירת Elblag. זוהי עיירה מעניינת עם היסטוריה עשירה, מבנים ו... טוב, למי אכפת עכשיו, איפה האוכל?

אז נחתנו במסעדת vege flow ב garbary 19 ממש קרוב למרכז העיר. מצאנו חניה חינם בקלות והתפנקנו במרק מהביל, המבורגר (אם כי לא כזה מוצלח) ופנקייקים ממולאים במגוון פירות, אגוזים, בננות ומעליהם קצפת. יחד עם השתייה, יצאנו עם חשבון של 62 ₪.

אמנם על פי התכנון היינו אמורים לתור אחר נפלאותיה של העיר, אבל בגלל השעה המאוחרת ומאחר והאטרקציה שאחריה אמורה הייתה להיסגר בשעה שבע בערב, החלטנו לוותר ולנסוע ישירות לפארק שעשועים בשם rodzinny park rozrywki nowa holandia שנמצא כ 10 דקות נסיעה ממרכז העיר. חשוב לציין כאן שאם באים ללא ציפיות שהפארק יהיה בסגנון דיסני לנד או בכלל כל פארק שעשועים אירופאי מוכר, אז בהחלט אפשר ליהנות כאן ובמחיר אטרקטיבי של 105 זלוטי עבור משפחה שלמה. היינו בכל האטרקציות הקטנות כגון מנהרה מבלבלת חושים, חדר מראות, חצר המלך ארתור (שזה בסך הכל טירה מצוירת ומספר שולחנות עם חרבות, מגנים וקסדות). השוס הגדול (אפילו עבור הגדולה בת ה 13) היה המתנפח. הם טוענים שזה המתנפח הגדול בעולם. אני לא יודעת אם זה אכן כך או לא, אבל הוא בהחלט גרנדיוזי ומרשים. חוץ מאפשרויות לקפוץ ולהתגלגל בו - משתפלות ממנו שתי מגלשות ענק שדי מתחרות עם רכבת הרים אמתית ברמת הלב שיורד היישר לתחתונים.

אחרי שהילדים קצת שבעו מן המתנפח ואני מלצלם ברווזים חמודים שמסתובבים בין האנשים, עברנו לטרמפולינות, ירי בחץ וקשת ומשם אל שביל המפלצות. זהו בעצם שביל בתוך יער עם פסלים של מפלצות ורמקולים שמשדרים נהימות כל כמה זמן. בהתחשב בזה שהיינו לבד, התחושה הייתה די מעניינת. בואו נגיד כך, כאשר היינו כבר בדרך חזרה – ראינו זוג שם ילד בן לא פחות מעשר שהתחיל לבכות וברח משם מפחד.

מסיבות אידיאולוגיות אנחנו לא הולכים לפינות חי או גני חיות. בעיני ובעיני הילדים, בעלי חיים בתוך כלוב לא נחשבים למשהו מבדר, אלא עצוב, אך הסתבר לנו שהשביל הוביל אותנו היישר אל פינת חי קטנה ומוזנחת. כנראה שזה היה גם הרגע הכי נורא בטיול כאשר עברנו ליד מכלאה של עופרים, כולם מקובצים לצד גופתו של במבי קטן ללא רוח חיים. מה שרק הוכיח עד כמה פינת החי שם באמת מוזנחת ואיומה. יצאנו משם במהרה והתחלנו כבר להתקדם לכיוון היציאה, בדיוק כשהכריזו שהגיעה שעת הסגירה. זאת הייתה גם השעה שבה דבורה אחת פולניה החליטה כנראה לזרז את עזיבתנו ועקצה אותי. למזלי שלפתי מיד את העוקץ ולאחר שבילדותי דרכתי על קן דבורים ויצאתי מזה חיה (נפוחה כמו בלון, אבל חיה), לא נבהלתי מן העקיצה. כעיקרון בפולין ובמיוחד באזורים שמחוץ לעיר יש כמויות אדירות של חרקים ומומלץ בחום להצטייד בחומר נגד יתושים.

הגוגל מפות איתו ניווטנו בהצלחה יתרה עדכן אותנו שצפויה לנו דרך ארוכה במיוחד של שעתיים וחצי. כתבתי לבעלת הבית אותו שכרנו שנגיע באזור תשע וחצי ויצאנו לדרך. כאן זה אולי גם הזמן לציין שיום לפני כן, היא כבר שאלה לשעת ההגעה המשוערת ואמרתי לה שבע וחצי, אבל קבענו שנהיה בקשר זמן מה לפני ההגעה בשביל שעה מדויקת. אחרי שכתבתי לה, היא השיבה שמישהי תחכה לנו בתחנת האוטובוס בכניסה לכפר ושמחים ורגועים יצאנו לדרך.

הדרכים מחוץ לערים הגדולות בפולין בהחלט מזכירות היטב שמדובר בכל זאת במזרח אירופה ולמרות שערים מרכזיות יכולות בקלות להתחרות בכל עיר מערבית אחרת, לפרברים הקדמה טרם סללה את דרכה (תרתי משמע). הכבישים צרים וזקוקים לשיפוץ בהול. אבל הדבר המדאיג ביותר זה העדר השוליים. כלומר לא מומלץ במיוחד להיתקע באמצע הכביש. עם כל זה, הדרך עדיין עברה מאוד בנעימים. רובה חלפה במן מסדרונות שיצרו העצים אשר מצדי הכביש, כאשר בין גזע לגזע מציץ נוף מרהיב של שדות ירוקים, כפרים קטנים ויערות.

בכל מקרה, בחצי השעה האחרונה של הדרך, כבר לא עניינו אותי לא עצים ולא יער וכל מה שרציתי זה להגיע, להתקלח ולנוח. בשעה טובה הגענו לכפר הקטן בשם kwiedzina היכן ששכרנו בית לחמישה לילות ושילמנו 887 ₪ עבור כל התקופה.

https://www.airbnb.com/rooms/12243308

עצרנו ממש בכניסה אליו, היכן שניצבה תחנת האוטובוס המדוברת והיחידה. את הכפר ראינו רק במפה של גוגל כי מסתבר שעל פנסי רחוב לא שמעו כנראה בכפר ועלטה סמיכה עטפה אותנו ואת הכפר מכל עבר. גילינו באותה ההזדמנות שעל אינטרנט גם לא שמעו כאן, כי לא הייתה לנו קליטה ולכן גם לא יכולתי להתחבר כדי לבדוק למה אחרי המתנה של יותר מרבע שעה, אף אחד לא מגיע.

מתוסכלים ומעט חרדים לגורלנו (להעביר לילה באוטו בשום מקום, אחרי יום מעייף ועם שלושה ילדים חסרי סבלנות- לא בדיוק נשמע כמו חופשה אידיאלית), החלטנו לקחת סיכון ועזבנו עם הרכב את תחנת האוטובוס כדי להתקדם לכיוון עיירה קצת יותר גדולה וקצת יותר אינטרנטית, רק כדי לגלות למרבה הזוועה שבעלת הבית התבלבלה וחשבה שכתבתי לה שבע וחצי במקום תשע וחצי. אחרי זה באו מספר הודעות די זועמות של "איפה אתם"?. מהר מאוד כתבתי לה שאנחנו כאן ומחכים. אחרי חמש דקות מורטות עצבים היא השיבה שרק עוד שעה מישהו יוכל להגיע כדי להוביל אותנו לבית ולמסור את המפתח.

כתבתי הודעת תחינה אחרונה שניסתה לנגן לה על הרגש האימהי (אם קיים כזה) על כך שיש לי שלושה ילדים קטנים באוטו שעייפים ורעבים ובבקשה, בבקשה תזדרזו ושבנו לחכות באותה תחנת אוטובוס שכוחת אל וטכנולוגיה.

באופן מפתיע לחלוטין ולקולות צהלתנו הגיעה אישה חביבה ומעט מבוגרת לאחר פחות מעשרים דקות. מבלי לצאת מן הרכב היא הזמינה אותנו בתנועת יד לנסוע אחריה ויצאנו לדרך אל פנים הכפר. שביל חצץ רחב ובתים צמודי קרקע ליוו את שתי המכוניות היחידות בכביש. ציפינו שבכל רגע נפנה לכיוון חניה זו או אחרת, אבל אז עברנו את כולם והגענו ליער. אני והגרוש החלפנו מבטים מודאגים בזמן שהילדים מאחור מתחילים להעלות תאוריות הלקוחות מאגדות בסגנון שלגיה, עמי ותמי ועוד כהנה וכהנה – כאלה שמערבות מכשפות ויער בזמן שלי ולגרוש רצו סרטי אימה מעט יותר עקובים מדם. האישה פנתה אל... בגלל החושך היה קשה לראות אפילו לאן, אבל היה ברור שאין שם בתים והמשיכה בנסיעה בשביל כורכר שהצטמצם פלאים. לאותו מצב נפשי רעוע ומפוחד - הנסיעה הרגישה כמו נצח. בסוף צצו מספר צלליות שהתגלו כעוד מקבץ מרוחק של בתים. ולאחר עוד מספר שניות היא כבר רצה במלוא המרץ לפתוח שער ברזל והנחתה אותנו לחנות באיזה שדה קטן ומגולח שהואר על ידי פנסי הרכב בלבד ליד עוד צללית של בית. עם פנס היא הובילה אותנו דרך השדה הקטן ועד לכניסה ופתחה את הדלת.

בבוקר למחרת כבר הבנתי שהיו אלה בעיקר התשישות והסטרס שגרמו לי להזדעזע, אבל לאותו הרגע באמת שהזדעזעתי. ריח של בית עץ לא מאוורר. מין ניחוח מלבב כזה של עץ וטחב. בקומה הראשונה היה סלון עם שטיח של חיה מתה כלשהי שנראתה כאילו דרסו אותה והניחו כאן לנוי (מושגי היופי כנראה קצת שונים כאן). הילדים פנו מיד אל הגרוש שהוא היחידי שלא טבעוני ולא ניחן ברגישות גבוהה כמונו לחיות מתות בבקשה לפנות את הזוועה. לאחר שזאת סרה מדריכנו, המשכנו את הסיור. מטבח לא באמת היה קיים, אלא יותר פיסת שיש מתחת לחלון בפינה נידחת של סלון עם כיור תקוע ליד ומולו מקרר משנות קום המדינה (אולי ישראל ואולי אפילו פולין). מקלחת ושירותים יחד, אבל לפחות הם נראו די מרווחים ונקיים. מדרגות תלולות תלולות הובילו לקומה השנייה ושם חדר אחד עם מיטה זוגית אותה דרשו הילדים לעצמם ובחוץ, במן מבואה שלפני המדרגות, עמדה כורסא ושתי מיטות יחיד צרות אותן ירשנו אני והגרוש.

נפרדנו לשלום מן האישה החביבה שכמובן לא ידעה אנגלית, אבל לפחות לא אכלנו אותנו לארוחת הערב והלכנו להביא את המזוודות. אחרי מעט התארגנות ניסינו לבדוק את המים במקלחת. זה גם היה הרגע שבו כמעט פרצתי בבכי כשגיליתי שיש דוד חשמל מנותק והמים שזרמו משם כנראה נשאבו מאיזה מעיין הניזון מהפשרת שלגים. חיברנו את הדוד לחשמל. המתנו חצי שעה. התקלחנו במי קרח והלכנו לישון.

מיטות היחיד התגלו ככורסאות שנפתחו למיטות והנוחות בהתאם. קצת כמו לנסות לישון על פסי רכבת. ועם כל זה קמתי בבוקר לעולם חדש ותחושה אחרת לחלוטין.

היום השלישי – הבונקרים של היטלר, מאזורולנדיה, טירת קטרזין וכנסיית סוויטה ליפקה

הציפורים ביום זה צייצו, הפרפרים רפרפו בכנפיהם וגילינו על הבוקר, כאשר (אפשר לומר שלראשונה) ראינו את הבית, שבעצם השד הפולני לא נורא בכלל. ליתר דיוק, לא היה שם לא שד ולא מכשפה, אלא בית קטן ומטופח המשקיף על יער עבות וקסום. חצר מקסימה עם נדנדה המתינה לנו בחוץ יחד עם אוויר שכולו חמצן טהור. הבית עצמו היה דווקא חביב למדי. מים חמים כבר המתינו בברזים ואפילו המטבח המאולתר התגלה כמשהו שאפשר בהחלט להסתדר איתו אפילו די בנוחות במשך כמה ימים.

בתחושת התעלות אדירה אכלנו את ארוחת בוקר עם המצרכים שקנינו אתמול, ארזנו תיק ויצאנו לדרך.

התחנה הראשונה להיום הייתה "מאורת הזאב" או הבונקרים של היטלר. החניה עלתה באזור 5 זלוטי וכניסה לכל המשפחה 60 זלוטי. מדובר בשטח אדיר בתוך יער בו בנה היטלר מפקדה עם בונקרים שתקרתם הגיעה עד ל 8 מטרים של עובי. כאן היה גם ניסיון ההתנקשות הידוע בהיטלר שלצער כולם לא צלח. האתר עצמו נמצא בבעלות פרטית שהעדיפה להשקיע בבית קפה ובתי הארחה בכניסה למתחם ופחות במתחם עצמו. הבונקרים רובם הרוסים לגמרי ואין שלטים שמסבירים מה זה מה, חוץ ממפה שתלויה בכניסה (מקנאה באלה עם זיכרון צילומי). אמנם בכניסה למתחם יש מדריכים שישר קופצים על המבקרים כדי להציע את שירותם, אך אני די בטוחה שהם גם גובים תשלום ולא מועט. בגלל שהיינו עם ילדים, החלטנו מראש לוותר על הדרכות ועל כן אפילו לא ביררנו ונכנסנו לבד.

היה מעניין לטייל ולדמיין איך זה נראה בזמנו. הממדים של המקום די מפלצתיים ואף על פי שמדובר בהריסות – המקום היה מרתק. אבל העניין נמשך לא יותר משעה. היתושים הציקו בלי סוף ולילדים כבר נמאס. על כן במהרה כבר חיפשנו את דרכינו חזרה לרכב.

משם, לאחר 2 דקות נסיעה – הגענו לפארק שעשועים שנקרא מיני מזוריה mazurolandia

חניה עולה 5 זלוטי וכניסה לכל המשפחה 102 זלוטי.

קראנו עליו המלצות יחסית לא רעות ובאנו עם ציפיות בהתאם וחבל. מדובר בפארק שעשועים מן הנחותים ביותר – אין מה להשוות לזה שהיינו בו יום קודם. טרמפולינות כמו שיש בחצרות של בתים פרטיים, שני מתנפחים עלובים למראה, כמו ששוכרים לימי הולדת בחצר פרטית, רכבת קטנה שעושה סיבוב בעיקר סביב עצמה ו..., טוב, הבנתם את הרעיון. הילדים מיצו את זה תוך חצי שעה בערך, אבל אז החל לרדת גשם והחלטנו לנצל את הזמן ולהיכנס בינתיים אל תוך מוזיאון צבאי שהיה בחלקו האחורי של הפארק.

אמנם המחיר ממש לא שווה את הכניסה רק בשביל המוזיאון, אבל לפחות האחרון התגלה כמרתק למדי. למי שנורא מתחשק להתחפש לנאצי – זה המקום. מדים של נאצים ומדים של חיילים פולנים ממלחמת העולם השנייה תלויים בתוך אולם שמאפשר גם להשתעשע עם רובים וקסדות. בהחלט חוויה "חינוכית".

בנוסף, ניתן גם למצוא שם אולם נוסף ובו תצוגה של כלי נשק ועוד כל מיני ממצאים ארכיאולוגיים ממלחמת העולם השנייה. דבר שנתקלנו בו אך ורק בפולין זה צלב הקרס. בכל מדינה שביקרנו, גם אם היינו באתר שהיה מקושר לנושא – לא ראינו אותו מופיע בשום מקום. כנראה ה"פוליטיקלי קורקט" הספציפי הזה עוד לא הגיע עד לפולין.

בחוץ הייתה גם תצוגה של כלי רכב צבאיים, אבל אליה כבר לא הגענו. הגשם בדיוק נגמר, הבטן קרקרה בתובענות ולכן פנינו הביתה לארוחת צהריים.

תוך רבע שעה כבר הרתחתי מים לפסטה ונקניקיות טבעוניות ולאחר ששבענו, שוב יצאנו לדרך.

לקח לנו כעשרים דקות נסיעה עד שהגענו אל הכנסייה swieta lipka שנמצאת קרוב לעיירת reszel. ללא ספק הכנסייה המרשימה ביותר שראינו בפולין. היא משוחזרת מן המאה ה-18 ומתלווים אליה סיפורי אגדה מעניינים. הדובדבן שבקצפת היה מופע האורגן המרשים (מין פיצוי על מופע האורגן שבגדנסק). זמני הקונצרטים הם החל מ 09:30 בבוקר כל שעה ועד 17:30. פרט לנעימה המיוחדת והקסומה שמילאה את החלל המהודר, היו שם גם דמויות שנעו לצליליה. בהחלט חוויה מיוחדת ומומלצת מאוד. כניסה חופשית.

ממנה נסענו אל עיירת ketrzyn . העיירה הקרובה ביותר אל המקום בו גרנו בעצם. עיירה חביבה עם מרכז קניות, אגם נחמד ועוד כמה מוקדי עניין לא מעניינים במיוחד. ביקרנו שם בטירת קטרזין. ימי שלישי הכניסה אליה חינם. הטירה צנועה למדי וסיימנו לסייר בה תוך רבע שעה של פיהוקים. ממנה נסענו אל מפעל לקישוטי חג המולד. המלצות אין ספור נכתבו על המקום, אך מצאנו בעצם מפעל חצי נטוש בניחוח דבק. חדרון ובו מספר ילדים עמלים על יצירה כלשהי שמיד עשתה לי אסוציאציה עם מקום עבודתי בגן ילדים. שום חנות הלקוחה מהאגדות לא הייתה שם (למרות הבטחות הממליצים). עם זאת, יש לציין שהמקום נראה בשיפוצים, כך שייתכן והגענו בזמן לא טוב, אז מי שזה מדבר אליו – כדאי בכל זאת לברר את העניין.

את היום סיימנו בפיקניק שלו עם פירות יער ומשמשים הכי טעימים שאכלתי מימיי על גדת האגם הסמוך עם נוף עוצר נשימה ואוויר צלול.

בדרך לבית עוד עצרנו ביער שליד, בעיקר כדי לעשות וי על זה שהיינו שם מבלי לחרוט את זה על עץ מזדמן. נשמנו את האוויר הצלול ביותר בעולם, הצטלמנו בין העצים הירוקים ושבנו הביתה.

.

היום הרביעי – עיירת אולשטין

45 דקות נסיעה מן הבית.

אולשטין היא בעצם אחת הערים הגדולות באזור של וארמיה ומזוריה. אזכורה הראשון הוא עוד משנת 1347. ניתן לחוש היטב את ההיסטוריה העשירה של העיר כאשר מטיילים ברחובותיה הציוריים. העיר העתיקה נעימה ביותר וכדאי מאוד להקדיש לה זמן. אפשר לשבת באחד מבתי הקפה הפזורים לאורכה, להאכיל יונים בכיכר וליהנות מן האווירה השלווה והנעימה של העיר. ישנם עוד מספר מוקדי עניין בעיר כגון מוזיאון וארמיה ומזוריה, פסלו של מיקולאי קופרניק – אסטרונום ומפקד צבאי שהציל את העיר במאה ה – 15 מן הפלישה של הטבטונים, בית החולים הישן, ארמון הבישוף ועוד… אמנם כל אלה אכן נכנסו אל התכנון המקורי, אבל תכנון לחוד ושלושה ילדים חסרי סבלנות לחוד. לכן העברנו לא מעט זמן בעיר העתיקה בשוטטות נעימה. נכנסנו לטירה הסמוכה. מצאנו שען שיתקן את רצועת השעון של שותפי לטיול ובכללי העברנו את היום במנוחה נעימה בנוף עירוני, עתיק ויפיפה.

בשעות הצהריים הרעב כבר הכריע ולכן נסענו לאכול פיצה טבעונית שמצאתי כמובן בhappy cow. אני חייבת לומר שזהו הטיול הראשון שלנו שלא התאכזבתי מהאפליקציה. השעות והתיאור של המקומות היו מדויקים להפליא וכך נחסך מאתנו זמן טיול יקר ערך לחפש אלטרנטיבות.

אכלנו בפיצרייה קטנה ושכונתית בשם wisniowy piec ברחוב kolobrzeska 3 . הפיצה הייתה לא רעה וכיאה לפולין גם זולה מאוד. שילמתי על 2 פיצות משפחתיות ושתיה עבור כולם פחות מחמישים זלוטי.

שבעים ומלאי מרץ שמנו פעמינו אל היעד הבא והאחרון שלנו בעיר - הפלניטריום שנמצא קרוב למרכז העיר בכתובת: olsztynleja marszalka jozefa pilsudskiego 38

קנינו כרטיסים לעוד שעה במחיר של 70 זלוטי בערך לכולנו ובינתיים הלכנו להעביר את הזמן בכיכר הסמוכה בה הילדים השתעשעו במזרקות הבוקעות היישר מן המדרכה. אני בטוחה שההנאה הייתה יכולה להיות גדולה אף יותר, אם לא היינו נופלים על יום קריר וסגרירי.

בשעה הנקובה חזרנו אל הפלנטריום. קיבלנו אוזניות עם דיבוב לאנגלית והתרווחנו בכיסאות נוחים. המופע עצמו היה מעניין, מבדר ועשוי היטב. למרות שחלק מן הגמדים שלי לא הבינו מילה מן הנאמר, הם עדיין נהנו מן ההקרנה שארכה כשעה.

את היום היחסית פנוי שעוד נותר לפנינו ניצלנו בביקור נוסף בpepco שהיה קרוב אל הבית בו גרנו. שיטוט בסופר מרקט הגדול שהיה באותו המתחם וגילוי עוד חנויות כל כך זולות שבא לבכות. בעיקר כי בטיסה יש הגבלת משקל מאוד חמורה על המזוודות.

שבנו אל הבית בשעות הערב המוקדמות. כפי שכתבתי בהתחלה – בכפר בו גרנו לא היה אינטרנט. ולמרות הקיטורים הבלתי נדלים של הילדים ולא מעט גם של הילד המגודל או בשמו - הגרוש – באותו הערב גילינו שיש יתרונות למחסור בטכנולוגיה. את הערב העברנו במשחקי קופסא, שיחות והרבה צחוקים. דבר שגרם לי רגעית להרהר בקול בנחיצות ה WIFI בביתינו בישראל. דבר שנתקבל מיד באיומי רצח מצד ילדיי המבוהלים.

היום החמישי – מוזיאון צבאי, קרטינג, שיט ופארק מים

אמנם את היום העמוס הזה תכננתי ליום האחרון שלנו באזור אלף האגמים, אבל בהברקה של רגע והיגיון החלטתי להזיזו ולהותיר את היום האחרון להיות קליל יותר ועם תכנית שמזכירה קצת פחות את המרוץ למיליון.

התחלנו את היום במוזיאון הצבאי ב mragowo przemyslowa 11c כחצי שעה נסיעה מהבית. חנינו בחניה החינמית שבמתחם, שילמנו 41 זלוטי לכולנו והתחלנו את הסיור.

אמנם המוזיאון קטן ודי דומה למקביל שלו בארץ בשם יד לשריון בלטרון, אבל בהחלט שווה ביקור. בעיקר לילדים שלא מסתפקים בלהסתכל על המוצגים. לא היה טנק, משאית או כלי רכב מכל סוג שהוא שאחד מהם לא טיפס וחקר. כמעט הכול פתוח ומזמין את המבקרים לחקור, לגעת ולהפעיל דמיון. אני בטוחה שעבור אלה אשר מתעניינים ברכבים משוריינים ובכללי במלחמת העולם השנייה – המוזיאון יהווה מוקד עניין, מעבר לעשיית קולות מאחורי הגה של משאית צבאית. היו אפילו שמועות שניתן לעשות סיבוב בטנק בתשלום נוסף, אבל לא נתקלנו בשום הצעה כזאת מעובדי המקום וגם לא ניסינו האמת לברר.

היעד הבא נמצא כרבע שעה נסיעה מן המוזיאון והוא שביל הליכה בתוך יער בעקבות מעיינות מרפא ואגדות עם קסומות. כאן נתקלנו במכשול בעייתי במיוחד ובלתי עביר - היתושים. עכשיו אני לא מדברת על אחד או שתיים מתעניינים כאלה, אלא על להקות שלמות שכנראה באו היישר מן הסט של "משחקי הרעב" בתור עוד מוטציה מטילת אימה. הם ניסו לעקוץ אפילו אותי.. א ו ת י!!! אף ייתוש לא עקץ אותי כבר שנים. למזלי אני נחשבת מבחינתם כלא אכילה והם מעדיפים לחגוג על הדם של הגרוש שלי או של הילדים, אבל הפעם מרוב ייאוש אפילו אני יצאתי משם עם כמה עקיצות. בכל אופן, כפי שהבנתם, עשינו במהרה אחורה פנה וברחנו משם כל עוד דמינו בנו, או לפחות מה שנשאר ממנו.

למי שאמיץ מספיק, רעיל מספיק ליתושים או מצויד בחומרים דוחים אקסקלוסיביים ובכל זאת ירצה לנסות את השביל, אז קוראים לו zrodelko milosci והוא נמצא ב lake czos mragowo

משם לקח לנו כחמש דקות להגיע אל האטרקציה הבאה. Quady mragowo שנמצאת ב generala wladyslawa andersa 18 mragowo אמנם חשבתי יותר לכיוון טיול ג'יפים, אבל אחרי שהבנתי שמדובר בקואופרציה חאפרית למדי וצריך לחכות לההוא שיגיע וההוא שיחליט, החלטנו להסתפק במסלול קרטינג שבמקום. לעומת הארץ – הפולנים קצת יותר גמישים ולכן אפשרו לכל מבוגר לקחת עמו ילד לנסיעה. הגדולה החליטה מסיבות עלומות משלה, לוותר. שילמנו על 2 מסכות גנבים אדומות 16 זלוטי. ולא, לא מרצוננו החופשי, אלא כחלק מעסקת החבילה והדרישות המשונות למדי של המקום. נסיעה של משהו כמו 10 דקות עלתה 15 זלוטי לבן אדם. כלומר 30 זלוטי עם ילד אחד דחוס מקדימה. המסלול עצמו לא ארוך, אבל בהחלט עושה את העבודה ולרגע הרגשנו כמו נהגי מרוץ או אולי נכון יותר לומר, עם הכובע גרב המגוחך, כמו גנבים שגנבו מכונית מרוץ.

משם, אחרי שהעלינו קצת את האדרנלין, המשכנו אל אגם ששכן גם כן בעיירת mragowo . היעד היה בעצם מקום בשום na fali בכתובתmragowo nabdrzezna 9 עליו קראתי בטריפ אדווייזר וממנו כביכול ניתן לשכור יאכטה במחיר מאוד אטרקטיבי. גוגל מפס לקחו אותנו עד לטיילת שמקיפה את האגם וכיוונו את הרכב עצמו היישר אל תוך הטיילת. מעט מופתעים וסקפטיים, בכל זאת החלטנו לחנות בחניון סמוך וחינמי ואת הדרך עשינו ברגל מתוך מחשבה שאין סיכוי שניתן לנסוע שם עם רכב. התבדינו לאחר מספר דקות, כשנאלצנו לנתר הצידה מן השביל הפסטורלי והצר יחסית כאשר רכב חלף על פנינו כמו כלום.

אם להתעלם מן המוזרות שבעניין הרכבים (שהם בכל זאת מעטים בטיילת), המקום עצמו היה בהחלט אחד הנעימים והשלווים בטיול. נהנינו מאוד לצעוד על קצה האגם, לעצור למנוחה על פיסות דשא ירוקות ומטופחות ולהאכיל את הברווזים.

יש לציין שלאורך כל הדרך היו פזורים מעגני סירות להשכרה, אבל אם כבר ללכת לפי התוכנית אז עד הסוף. הגענו עד לחברה להשכרה עליה קראתי. גילינו מחסנים על גבי מחסנים. אפס סירות וזקן רגזן אחד שעדכן אותנו שאין כאן שום השכרת סירות. מבלי להצטער יותר מדי, חזרנו מאיפה שבאנו והתחלנו לבדוק לאורך הדרך לגבי השכרת סירה במקום אחר. בסופו של דבר הגענו אל בחור חביב. שילמנו לו משהו כמו 25 זלוטי לשעה עבור סירת פדלים ויצאנו אל מרחבי האגם. תחילה אני והגרוש היינו על תקן מנוע הסירה, אבל עד מהרה הילדים הנלהבים החליפו אותנו בלפדל ולנווט את הסירה באגם הענק. ולנו נשאר רק לשכב וליהנות מן הנוף.

אחרי שהחזרנו את הסירה, התיישבנו לאכול את הצידה שהכנתי מראש בבית ואז נסענו אל פארק מים בשם tropikana aquapark שנמצא במלון hotel golebiewski בעיירת mikolajki. כחצי שעה נסיעה מהאגם. החניה היא בתשלום, אבל ראיתי שניתן לחנות גם חינם במגרש חניה שצמוד ואינו שייך למלון. מבחינת הילדים זה כנראה היה אחד משיאי הטיול. מחיר הכניסה הוא 30 זלוטי למבוגר ו 15 זלוטי לילד לשעה וחצי. אל הפארק נכנסים דרך הלובי של המלון והוא פתוח מ 08:00 ועוד 22:00.

לאחר התשלום מקבלים צמידים איתם ניתן לפתוח לוקרים ולקחת מגבות רכות ואיכותיות. בנוסף למספר בריכות רגילות (אחת בפנים, אחת בחוץ ועוד לפחות 2 שמיועדות לילדים קטנים עם משחקים, פטריות וכו'.., ישנה גם בריכת סחרחורת (כפי שקראנו לה) שבה זרם המים נושא אותך ללא הפסק סביב מין אי קטן עם מזרקות, בריכת גלים ומספר מגלשות שאף על פי שהיו די עמוסות – התור אליהן היה ממש קצר ועבר מהר מאוד. הילדים היו בעננים ובדיעבד הצטערנו מאוד שלא יצא לנו לחזור לשם בשנית.

אגב, לא הרחק משם ראינו גם מגלשות הרים (אף הן שייכות לבית המלון) – אבל בגלל השעה המאוחרת החלטנו לוותר עליהן ולסיים את היום. לקח לנו כחצי שעה לחזור הביתה, בדיוק כשהתחיל כבר טיפה להחשיך.

היום השישי – עיירת גיזיקו, פארק חבלים ושחיה באגם

התעוררנו ליום האחרון שלנו באזור אלף האגמים מלאי מרץ. התארגנו ולאחר חצי שעה נסיעה מהבית הגענו אל עיירה בשם gizycko . עיירה שלווה וציורית. ביקרנו במגדל מים שנבנה בשנת 1900 ושימש לאספקת מים לעיירה כולה. ניתן לעלות אל המגדל במדרגות או במעלית. כניסה עלתה 35 זלוטי לכולנו. העצלנות החליטה בשמנו לעלות בכל זאת במעלית. למעלה ישנה מסעדה נחמדה ונוף מרהיב, אבל האטרקציה המרכזית הייתה הWIFI של המסעדה וכולנו נתקענו שם למשך חצי שעה, כמו נודדי מדבר שהגיעו אל אואזיס, רק כדי להתעדכן קצת מה קורה עם המשפחה, החברים והרשתות החברתיות. את הירידה החלטנו לעשות דרך המדרגות, כאשר בכל קומה יש מוצגים שונים. ביניהם מצאנו אפילו ספר תורה. עד היום לא הצלחנו לנחש מה הקשר בינו לבין מגדל מים פולני.

משם נסענו אל גשר נע. מדובר בעצם בגשר שנבנה בשנת 1850 וההפעלה שלו היא עד היום ידנית. אדם בודד המזיז 100 טון. הגשר נפתח כדי לאפשר מעבר לסירות לפרקי זמן קבועים. התיישבנו על גדת הנהר וצפינו בסירות החולפות על פנינו. לצערי הגשר היה כבר פתוח ואת ההפעלה שלו לא הצלחנו לראות, אבל עדיין היה בהחלט כדאי להגיע לשם.

משם יצאנו לתור את העיירה. אכלנו גלידה טבעונית מצויינת שמצאנו בדרך והתעכבנו בקניון קטן שאיתרנו ליד ובו רכשנו כל מיני קשקושים במחירים זולים במיוחד.

לבסוף עזבנו את מרכז העיר לטובת היעד הבא שנמצא מספר דקות נסיעה מן הגשר – rope park wiewiora בכתובת: turystyczna 1 gizycko

מדובר בפארק חבלים שנמצא בתוך יער ומציע שלושה מסלולים. הנמוך, הבינוני והאתגרי. אני, עם הפחדנות שלי - הלכתי על הנמוך עם שני הגמדים שלי והגדולה עם הגרוש בחרו במסלול הבינוני. על הנמוך שילמנו 20 זלוטי לבן אדם ובבינוני נפרדנו מ 25 זלוטי לבן אדם. עם חיוך ובטחון מלא שאם מדובר במסלול הנמוך, אז בטח הולך להיות קל, טיפסתי אל בימת העץ הראשונה. ההתחלה באמת הייתה די קלה, אבל במהרה הבנתי שההמשך יהיה כל דבר חוץ מקל. הבן הקטן בן השמונה טס לפנינו ואילו אני נשארתי מאחור עם הבת האמצעית, בת התשע, לקלל את הרגע שעליתי. לבסוף, מאחר ולחזור היה בלתי אפשרי אלא אם כן ניחנת בכנפיים, הבנתי שאין ברירה וחייבים להמשיך.

כל מקטע של מסלול שעברתי הרגיש כמו ניצחון הרוח על החומר. גם העובדה שהצלחתי לא ליפול גרמה לי להמשיך כמו טווסה הצועדת על חבל. אין לתאר את נשיפת ההקלה כאשר סיימתי סוף סוף את המסלול וירדתי אל הקרקע המוצקה. כאשר המדריך (שאגב אינו מצטרף אל הטיפוס, אלא משגיח בשעמום מן הקרקע ומקסימום מגחך לו מדי פעם) סייע להוריד לי את הרתמות, ניסיתי לרמוז לו על כך שהמסלול היה מאתגר למדי. בתגובה הוא רק צחק ואמר :"רשום שזה המסלול הנמוך – לא שזה המסלול הקל", אז ראו – הוזהרתם. ועם זאת, למרות כל הקיטורים הפולניים שלי (בכל זאת בפולין – תתנהגי כמו פולניה) הייתי עוברת את החוויה הזאת שוב מבלי להתלבט בכלל.

הגרוש שלי והבת הגדולה עדיין היו על המסלול הבינוני שנראה קשה באותה המידה, אבל עם יותר מקטעים ובגובה הרבה יותר מפחיד. שמחה לאיד שאני כבר את שלי עשיתי, הלכתי לצלם אותם ולגחך על חשבונם, בזמן ששני הגמדים שלי הלכו לנצל את האומגה שבמקום.

אחרי שכולם ירדו לבסוף בשלום, עם אדרנלין בשמיים וברכיים רועדות נכנסנו אל טירה סמוכה. למען האמת רק הגרוש והבת האמצעית נכנסו בשביל למצוא שירותים, אבל למי שיש זמן, אז הטירה נמצאת ממש בצמוד למסלול ונראית די מעניינת.

משם נסענו אל אגם mamryשנמצא כחצי שעה נסיעה מן הפארק. אחד האגמים הגדולים באזור. נסענו מסביבו עד שמצאנו חוף עם מציל (חינמי. החוף, כן? לגבי המציל לא בדקתי), מלתחות ושולחנות פיקניק. תחילה אכלנו שם את הארוחה שהבאנו מהבית, אחרי זה החלפנו לבגדי ים בתאי הלבשה נוחים שהיו שם, התמקמנו על פיסת דשא שקרובה לאגם וקדימה למים. באגם היו לא מעט מתרחצים, אף על פי שנפלנו על יום מעונן למדי. רובם ילדים שהשתעשעו במים כביכול מדובר בבריכה ביתית מחוממת. מלאי אופטימיות רצנו אל תוך המים ואז... קפאנו. תרתי משמע. כל השרירים שלנו פשוט התאבנו מן הקור. עמדנו קצת חסרי אונים כשכפות רגלינו הופכות לקרח. הרי כל כך רצינו את החוויה הזאת של שחיה באגם צלול וטבעי. לבסוף הרגליים החלו להתרגל לטמפרטורה הקפואה שנכפתה עליהן והתחלנו לאט לאט להעמיק, חוטפים כוויות קור עם כל צעד ושעל. בסופו של דבר, אחרי מין קריאה דרמטית מדי של "על החיים ועל המוות", צללנו אל המים הזכים. אין מה לומר – היה קר. אפילו קר מאוד. אבל לאט לאט הגוף מתרגל ומתחילים ליהנות. בכל זאת אין דבר מדהים יותר בעולם מאשר לשחות באגם עם כל הטבע המטורף הזה מסביב.

יצאנו מן המים לאחר חצי שעה בערך, אבל באמת, במבט לאחור – חצי שעה מן הטובות שהיו בטיול. מיהרנו אל המגבות רועדים, מרוצים וכחולים כדרדסים, התעטפנו בהן עד שהתחלנו מעט להפשיר ואז החלפנו שוב לבגדים פלוס סווצ'רים, הטלנו וטו על הדלקת המיזוג באוטו ויצאנו לכיוון הבית. בכל זאת היה לנו עוד לארוז את כל הפקלאות שלנו כדי שנוכל לצאת אל גדנסק בשעות בוקר שפויות.

היום השביעי – גדנסק

סיימנו על הבוקר לארוז את כל המזוודות, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לכיוון גדנסק. כעיקרון הנסיעה הייתה אמורה לקחת שלוש שעות ורבע, אבל בגלל עבודות בכביש זה לקח בסוף קרוב לשש שעות. ולא, זה לא היה מקרי. הבנתי ממטיילים אחרים שהיו באזור לפנינו כי יש כל הזמן עבודות בכבישים בין עירוניים. תיארתי כבר את המצב הרעוע של הדרכים שמחוץ לערים הגדולות. אז כנראה שמישהו בפולין שם לב לזה גם כן והחליט לעשות מעשה. על כן, אני מתארת לעצמי שאם תטוסו לאזור בשנתיים, שלוש הקרובות לפחות (אני כנראה אופטימית כאן) – תהיו תחת איומי פקקים ועוד איזה.

בסופו של דבר, עד שהגענו לגדנסק השעה הייתה כבר אחרי שתיים בצהריים. דבר ראשון נסענו כמובן לפרוק את המזוודות בדירה ששכרנו. למען האמת – בגלל שהיה לנו רק חצי יום וחצי לילה שם (הטיסה שלנו חזרה נקבעה לשעת בוקר מוקדמת), החלטתי ללכת על דירה שקרובה למרכז וכמובן שהמחיר היה יקר יותר מכל המגורים עד כה - 337 ₪ עבור לילה אחד.

https://www.booking.com/hotel/pl/apartament-rajska.en-gb.html?aid=376388;label=booking-name-he-qdipZM1Jjhyijzghn_Y4GwS193318462769%3Apl%3Ata%3Ap1%3Ap21%2C442%2C000%3Aac%3Aap1t1%3Aneg%3Afi%3Atiaud-181873118163%3Akwd-65526620%3Alp20517%3Ali%3Adec%3Adm;sid=bc6825a85406ad7c18471146cd2718e0;dist=0;sb_price_type=total;type=total&

הדירה נמצאת ברחוב rajska 4 ממש במרכז העניינים והיא בהחלט שווה את המחיר. נקיה, מאובזרת היטב. אמנם אין סלון, אבל יש שני חדרים גדולים עם מיטות נוחות (פעם ראשונה מאז שהגענו לפולין שישנו במיטה אמתית ולא ספה מתחזה). יש קניון בדיוק מול הדירה. חניה חינם בחצר פנימית ומרחק יריקה מהעיר העתיקה. אחרי שזרקנו את הדברים בפנים, הזכרנו אחד לשני למה אנחנו גרושים (אחרי עמידה בפקקים במשך 6 שעות, גם מי שנשוי היה כנראה מתגרש) והלכנו לאכול. המסעדה הייתה חמש דקות ברגל מן הדירה

Bioway

Waly jagiellonskie 34

בעצם מדובר ברשת מסעדות צמחוניות עם מבחר עשיר של מנות טבעוניות. לוקחים מגש ומעמיסים מכל טוב וכל טוב אכן היה. יצאנו בפחות ממאה ₪ ואכלנו עד שכבר לא יכולנו לאכול יותר.

משם יצאנו לסיבוב בעיר. באותו היום היה מרוץ ולכן מרכז הרחוב הראשי היה מגודר וניתן היה ללכת רק בשוליים, אבל זה רק הוסיף לאווירה החגיגית. התחלנו ברחוב dluga ליד שער הזהב הנקרא גם royal road. דרך בה הלכו פעם מלכי פולין. ראינו את בית העירייה, הצטלמנו ליד מזרקת נפטון והגענו עד לקצה הרחוב בו נמצא השער הירוק. באמצע יש את האזור שנקרא לונג מרקט שזאת בעצם כיכר מרכזית בה נערכו במאה ה 14 הוצאות להורג, כנסים גדולים, תחרויות שונות ועוד.

הרחוב עצמו הוא באמת חגיגה שלא נגמרת. עשרות דוכנים לממכר ענבר, עבודות יד ועוד מפוזרים לאורכו יחד עם בתי קפה ומסעדות. באופן כללי בגדנסק יש אווירה נהדרת וזאת אחת הערים האירופיות היפות והמהנות שיצא לי להיות בהן.

השער הירוק ממוקם ממש על גדת הנהר וחוצה אותו טיילת חביבה עם עוד דוכנים ואווירה טובה. הילדים נהנו מצמר גפן מתוק בשלל צבעים וקנו לעצמם מזכרות במחירים ממש זולים. בטיילת נמצא גם המנוף הגדול ביותר מסוגו בעולם. מנוף שנבנה במאה ה 14 ושימש להעמסת ופריקת סחורה בנמל. לידו ישנו גם המוזיאון הימי של גדנסק, אבל מפאת חוסר זמן – נאלצנו לוותר על הביקור בו.

משם פנינו שמאלה אל רחוב mariacka בו נמצאת הכנסייה הגדולה בגדנסק – כנסיית הקדושה מרי kosciol mariacki הכנסייה לצערי הייתה בשיפוצים, כך שלא הצלחנו להיכנס פנימה או להתרשם מן היופי המרהיב שלה שכולו הוצנע על ידי פיגומים. מה שכן, ללא ספק מדובר בכנסייה עצומה בגודלה. בחרנו לנו בית קפה חביב עם שולחנות בחוץ ושמיכות פיקה לחימום הסועדים בשעות ערב קרירות אלה וישבנו ללגום שם בירה פולנית משובחת. אחת הטובות שיצא לי לשתות. תענוג צרוף לסיים כך את המסע שלנו בפולין.

את הדרך חזרה אל דירתנו הזמנית מאוד, עשינו בתחושות מעורבות. מצד אחד, היינו כבר תשושים אחרי היום הארוך ומקלחת חמה ומיטה קרירה – נשמעו בהחלט חלומיים לאותו זמן נתון, אבל להיפרד מן העיר הקסומה הזאת שהתאהבנו בה ובכלל מפולין, היה לא קל בכלל.

הטיול הזה בהחלט עלה על כל ציפיותיי – נופים מופלאים, מלא אטרקציות, היסטוריה, מחירים זולים, קניות והנאה. את כל אלה טמנה בתוכה המדינה הלא מאוד מתויירת הזאת ועוד. אנחנו כבר מתגעגעים וללא ספק עוד נשוב אליה באחד הימים.