כמו בכל שנה, גם הפעם התארגנו על שבת אחת של חודש פברואר, כדי לנסוע לפסטיבל דרום אדום. היו לא מעט התלבטויות אם לנסוע או לא, בגלל המצב הביטחוני המתוח בדרום. אחרי ישיבת קבינט שכללה אותי (ההיסטרית), בן זוגי (האדיש) ועוד זוג חברים שהתגלו כאפתיים לגמרי למצב, הוחלט בכל זאת לנסוע.

התעוררנו לבוקר שמשי ומושלם. אין כמו פברואר לטיולים בארץ. החורף כבר הפרה את הקרקע וכעת הכול ירוק ומלבלב. התארגנו בנינוחות בבית, לפחות עד שחברה שלי שלחה לי הודעה שהם כבר מחכים לנו ביציאה מהיישוב. מאותו הרגע כל הנינוחות נזרקה לפח ונאלצנו לפתח מהירות על. בסופו של דבר יצאנו בשעה רבע לעשר, אחרי שייבשנו את החברים שלנו כרבע שעה בחוץ (באמת שלא באשמתי. הייתה אי הבנה לגבי השעה שבה קבענו).

בחרנו לנסוע לדרום דרך כביש 4. אפילו הכביש המהיר התקשט כולו לכבוד בואו של האביב. שוליו שובצו בירוק וצהוב עז מסביונים שהעזו ופרצו גם את גבולות השול והציצו מן הסדקים בצדי הכביש.

ככל שהתקדמנו דרומה, כך הנוף הפך ליותר ויותר מהפנט. שדות ירוקים ורחבי ידיים התפרסו מכל עבר. חורשות קטנות, מהן הציצו כלניות אדמדמות, היוו סימן דרך מובהק שאנחנו כבר כמעט שם.

גם שקדיות ראינו וגם הן בשיא פריחתן. כל פעם מחדש אני נפעמת מן היופי המכושף הזה שיכול להתחרות רק עם פריחת הדובדבנים ביפן.

הכביש הפך לעמוס יותר ויותר. מסתבר שבערך חצי מעם ישראל החליט לנצל את מזג האוויר השמשי והמושלם הזה.

היעד הראשון שלנו היה:

קיבוץ כיסופים

בתאריך זה וגם שבועיים אחריו מתקיים שם הפנינג עם דוכני אוכל, ספרים, מוצרים יד שניה, קוסמטיקה וכו'.... בנוסף יש שם גם מן מתחם אתגרי מאולתר שנראה דווקא חביב למדי, אם באים בלי ציפיות מיוחדות.

תחילה, מיד אחרי שהגענו, תפסנו לנו מחצלת והתפרסנו עליה עם כל התיקים והישבנים. רגע אחרי, גם גילינו שהקיבוץ לא סיפק לאורחי ההפנינג מחצלות ובעצם פלשנו לאחת ששייכת למשפחה נחמדה. הם באמת היו מאוד נחמדים ואפילו שכנעו אותנו להישאר על המחצלת, שלא הייתה בשימוש באותו הזמן, לפחות עד שהם הלכו הביתה.

השלב הבא, היה חיפוש אחרי "משהו לנשנש". הסתפקנו בכוס עם אננס ותותים ופלאפל.

על המתחם האתגרי ויתרנו. ראיתי שהשעה התקרבה בצעדי ענק לקראת צהריים והיו לנו עוד מלא תוכניות לאותו היום. ראיתי שיש שם אומגה, גשר חבלים וכנראה עוד דברים. הגמד שלי בן העשר הראה רצון ללכת, אבל לא ניתן היה לקנות כרטיס לאטרקציה אחת, אלא כניסה למתחם כולו בסכום של 50 ₪.

בסוף פיצינו אותו בקארטינג מאולתר ולא חשמלי שבעיניי נראה כמו מתקן עינויים. מזל שהוא לא חשב על זה ככה ונהנה מאוד.

יחסית לא היה עמוס שם והתורים לכל האטרקציות ודוכני האוכל היו קצרים - מה שהפך את ההפנינג כולו למאוד אטרקטיבי בעיניי.

משם נסענו ל

יער כיסופים

זהו שטח טבעי שחובק את הקיבוץ. יש מספר פניות אליו ואף על פי שגוגל מפס לא מכיר את היעד – אי אפשר לפספס אותו.

אנחנו בחרנו פניה צדית לדרך כורכר, היכן שלא ראינו מכוניות. רצינו ליהנות מהטבע בלי כל הדוחק של עשרות אנשים על כלנית אדמונית אחת. בשלב די מוקדם גילינו שמדובר בשביל שמיועד לרכבי 4X4 . איכשהו יש לנו נטייה להיקלע לכאלה. בטיול אחר, שנה שעברה, נקלענו לדרך שהייתה כל כך מלאת מהמורות ושלוליות ענק עד שאנשים טובים לב עם ג'יפ נאלצו לחלץ אותנו... פעמיים.

הפעם החברים שלנו שנסעו אחרינו הביעו חשש ניכר לגבי הדרך שנבחרה ולגבי שפיות דעתנו. אותם החברים שזיכרון הרכב הנגרר בעזרת ג'יפ דרך שלולית ענק שהייתה בעומק של אגם קטן, כנראה הותירה אצלם רגשות מעורבים. אנחנו מצד שני ניחנו באומץ (או אולי סתם טמטום) והתעקשנו להמשיך. למזלנו ראינו שהדרך הייתה סבירה, כך שלא נזקקנו הפעם לחילוץ.

נסענו עד למקום שבו ראינו מקבץ יפה של כלניות ועצרנו את הרכבים.

אין ספק שהטבע בדרום בעונה זאת הוא אחד היפים בארץ. האוויר הצח, המרבדים הרקומים בירוק עז ואדום לוהט לא השאירו אף אחד אדיש. בנוסף לכלניות, יש מגוון די גדול של פרחים נוספים ולא פחות יפים להתפעל מהם וזה מה שהבת שלי וחברתה עשו.

בכלל, הטיול הזה היה מושלם לבתי האמצעית שחובבת צילום פרחים ואפילו די מומחית בכך. הטבע סיפק לה אינספור אפשרויות צילום מרהיבות.

אחרי שנשמנו אוויר ונהנינו מהנוף, המשכנו בנסיעה. השביל הוביל אותנו אל דרך סלולה ומשם, בעזרת ,waze כבר חזרנו לכביש מהיר.

היעד הבא בטיול שלנו היה:

תל גמה

את התל הזה גם google maps וגם waze מכירים. הניווט לקח אותנו לחניה מסודרת למרגלות התל. אני מודה שלמרות שהגענו לאזור בראש ובראשונה לראות את פריחת הכלניות – דווקא כאן, איפה שבקושי אפשר היה לראות כלנית וחצי – היה המקום הפסטורלי ביותר שהיינו בו.

התל עטוף כולו בירוק וככל שעולים יותר ויותר מעלה, מתגלות עוד ועוד פינות חמד ותצפית מרהיבה על צפון מערב הנגב, עזה ויישובים קרובים.

ריח הפריחה שהתערבל באוויר החמים בישר שהחורף כבר לא כאן כדי להישאר. הבן שלי לא הפסיק לגחך, כאשר ראה אותי פעם אחר פעם עוצרת ופשוט נושמת עמוק. אם רק הייתי יכולה לקחת את הריח שהיה שם ולשמר אותו בבקבוק...

מרבדים לבנים קרצו לעברנו מכל פינה וביניהם עוד סוגים רבים של פרחי בר יפיפים (אחרי שאקנה סוף סוף מגדיר פרחים – אולי אצליח גם לנקוב בשמותיהם).

מאות שברים של כלי חרס עתיקים נזרעו לאורך כל התל. בעבר הרחוק מאוד היה כאן ישוב או אפילו עיר (על זה תוכלו לקרוא בהרחבה בשלט גדול שניצב למרגלות התל).

התל בנוי ממה שנראה כמו מספר גבעות שמתחברות ביניהן בפסגה. שימו לב שמתחת יש תהום וצריך מאוד להיזהר שם, במיוחד עם ילדים קטנים. אני נכנסת לחרדות בגבהים כאלה וישר תופסת את הילדים קרוב קרוב. אף על פי שאני מודעת עד כמה שזה מגוחך, מאחר ושניהם ניחנו בשיווי משקל הרבה יותר טוב משלי.

בן זוגי, שלעומתי לא ניחן בפחד גבהים או בהתחשב בסיטואציה גם בשכל ישר, החליט לטפס על הצוק הגבוה ביותר. רגע לפני שיצא לטיפוס שנראה לי לחלוטין לא שפוי, ביקשתי רק שישאיר לי את המפתחות של האוטו, לכל מקרה שלא יקרה...

גם הבדיחה הזאת לא ממש הניעה אותו מן המעשה והוא הלך לטפס, תוך כדי שהוא מדמה כל שני צעדים איך הוא מועד (אותי זה לא הצחיק, במיוחד שהמפתחות היו עדיין עליו).

בסופו של דבר, אחרי שצילמתי לו סט של תמונות לזכר המאורע, הוא הועיל בטובו לרדת. במזל זה נגמר טוב והוא יצא משם בריא ושלם.

משם, ירדנו חזרה למכוניות ונסענו למקום האחרון בו רצינו לבקר באותו היום:

מכתש בארי

ככל שהתקרבנו לאזור של המכתש, כך גבר עומס המכוניות. כאשר פנינו לבסוף אל השמורה – נתקענו בפקק של כמעט חצי שעה. אחרי שהשתחררנו מן הפקק, משהו השתבש עם הניווט ובסופו של דבר לא הגענו למכתש, אלא ליער ושדות. אני מודה שלא ממש הצטערתי. קיבלנו את מנת הכלניות שלנו יחד עם אוויר צח וכל זה כמעט ללא אנשים.

עשינו סיבוב קצר בשביל שחצץ בין היער לבין שדות ירוקים. ברגע שהילדים ראו את השדות, הם פרצו בריצה. אני מודה שגם לי היה לרגע את החשק הזה, אבל הסתפקתי בלצלם אותם ולהתמוגג מלראות את האושר, החיוכים שלהם והעיניים הנוצצות. החיבור הזה אל הטבע הרגיש כמעט קדמוני.. נכון... נחוץ…

אל דאגה, עוד שבועיים, כשנסע שוב לטייל, הם כבר ישכחו את ההרגשה ושוב יקטרו על זה שהם צריכים לצאת מהבית.

השעה כבר הייתה לקראת חמש ורגע לפני שיתחיל להחשיך – חזרנו לרכב והתחלנו את המסע הביתה.

בדרך עצרנו בצומת יד מרדכי. מסתבר שאנחנו לא היחידים שחשבו שזה יהיה מקום טוב לעצור לאכול משהו. המקום היה עמוס לעייפה. במסעדות (בשיא הרצינות) נגמר רוב האוכל. אנחנו אכלנו בחומוסיה ששם. רק בנס מצאנו שולחן. החומוס היה טעים, הסלט ראה ימים טובים יותר והצ'יפס מעולה. לחברים שלנו לא התחשק לאכול חומוס והם ניסו ללכת למסעדות אחרות שיש שם וחזרו מאוכזבים, אחרי שנאמר להם שכל מה שנשאר זה קפה.

כאן נפרדנו לשלום מאזור הדרום והתחלנו לעשות את הדרך הביתה לאורנית שלקחה כשעה וחצי.

מספר מילות סיכום:

  • היה ממש עצוב להיפרד מן האזור. במיוחד שאני יודעת שהנוף המרהיב הזה קצר תווך ובעוד חודש, חודשיים הוא כבר יתחיל להתקלף אל חום וצהוב.
  • למי שמחפש פחות דוחק ומוכן להשקיע עוד חצי שעה של נסיעה – אני ממליצה בחום להעמיק דרומה. האזור המרכזי של הפסטיבל, בסביבות בארי, עמוס ביותר. אבל ככל שמתרחקים משם, רואים פחות אנשים, אבל לא פחות כלניות.
  • חודש פברואר הוא החודש המומלץ ביותר להגיע – לא סתם בחודש זה מתקיים הפסטיבל. יצא לנו להגיע לשם לקראת סוף מרץ וגילינו שהטבע כבר כמעט והשיל את הצבעוניות העזה.
  • המסלול שעשינו יכול להתאים לכל גיל. כמו כן, ההפנינג בכיסופים עומד להתקיים שוב בשבת האחרונה של פברואר – שווה להגיע.

תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא J

לעוד פוסטים על טיולים בארץ או בחו"ל – מוזמנים לבקר בבלוג שלי באתר “למטייל”:

http://bit.ly/35kCKm0