אז אחרי סינאיה היפיפה בה לנו שלושה לילות - על הטיול הזה ניתן לקרוא בפוסט הקודם:
https://www.lametayel.co.il/posts/4den1n
וטיול של חצי יום באזור של סינאיה, נסענו כשעה אל יעד שעמד להפוך לבית שלנו לשבוע הקרוב:
Brasov
אני פשוט התאהבתי בעיר הזאת והיא בהחלט מככבת אצלי ברשימת הערים האהובות בעולם. היא גדולה ומפותחת יותר מסינאיה ויש לה ווייב הרבה יותר עירוני ועם זאת נשמר בה הקסם הזה של עיר בין הרים. כל בית שתסתכלו עליו צבעוני ויפה מקודמו.
כולה מרוצפת באבנים משתלבות שרק מוסיפות לחן שלה. מסביב מיתמרים להם הרים עטופים בירוק מנקר עיניים. על אחד מהם אפילו מופיע שלט בסגנון הוליוודי עם שם העיר.
יש אווירה של חופש ושל שמחה בעיר הזאת ובסופי שבוע בערב יש הופעות בכיכר המרכזית.
הדירה שלנו הייתה ממש קרובה לכיכר המרכזית וכמעט כל ערב הלכנו לעשות בה סיבוב והתפעלנו כל פעם מחדש מיופייה של העיר.
על הדירה ושאר הירקות "הטכניים" של הטיול, אפשר לקרוא בפוסט הזה:
https://www.lametayel.co.il/posts/y24wd7
אל הדירה החדשה שלנו הגענו אחר הצהריים. אחרי שמצאנו חניה, פרקנו מזוודות ועשינו קניות בסופרמרקט, הלכנו לחקור קצת את מרכז העיר בראשוב. גרנו במרחק של מספר דקות הליכה מהכיכר המרכזית שבה גם היה ממוקם סטארבקס שעמד להפוך לבית השני שלנו בבראשוב.
על בראשוב אתם עוד תשמעו לא מעט בהמשך, כי כמעט כל יום, אחרי טיול באזור, חזרנו לטייל גם במרכז העיר. וכמעט כל יום גילינו בעיר עוד משהו מעניין.
לאותו הערב, אחרי התפעלות מהעיר, מצאנו חנות גדולה עם השלט "shein" עליה. אז כן, הפעם, במקום להזמין הביתה (אני מודה שאני מכורה לאתר) קנינו כמה בגדים בחנות הזאת. אגב, זאת הייתה חנות עודפים של המון מותגים מוכרים שנמכרו שם בשקלים בודדים. שווה ביותר לכל מי שחובב/ת קניות. החנות נמצאת על אחד הרחובות מחוץ לכיכר המרכזית.
היום ה – 5
מקלט דובים ופארק המים Aquatic Paradise
היום גיליתי כמה מטלית לניגוב זה פריט חיוני. זאתי שיש אצל כל אחד על השיש במטבח. יש לי בשבילכם אתגר – נסו להתנהל יום אחד בלי (לא, אין מגבות נייר או מגבות רגילות וגם אי אפשר להפוך בגד לסמרטוט). בסוף היום נאלצתי לקנות חבילה בסופר. אגב, זאת הייתה קניה מועילה ביותר כי גם בדירה הבאה הזדקקתי למטלית כזאת.
כשיצאנו להתחיל את היום שלנו גילינו שבחוץ יורד גשם חזק (מאוד) מה שסוף סוף הסביר את אזהרת מזג האוויר שקיבלנו ביום הקודם. הטמפרטורה הייתה 17 מעלות. לא יכולתי להיות יותר מאושרת. אין מה לעשות, אני יותר בן אדם של חורף מקיץ. איכשהו גם הנופים שבדרך תמיד נראים יותר טוב בגשם:
התחנה הראשונה שלנו לאותו היום הייתה:
מקלט דובים Rezervația De Urși Libearty Zărnești
ברומניה יש את אוכלוסיית הדובים הגדולה ביותר בעולם והמקלט הוקם במטרה להציל דובים מקרקסים, שבי או אפילו תאונות דרכים.. כטבעונית אני לא הולכת לגני חיות ועשיתי מחקר מקיף על המקום הזה, לפני שבאתי לבקר שם, כדי לוודא שהם אכן מה שהם טוענים שהם ולא מקום עם כלובים קטנים שנועד לבדר בני אדם על חשבון סבלן של החיות.
המקום באמת מוסרי ואחד המדהימים.
הגדר שאתם רואים מקיפה שטח עצום של יער שבו חיים הדובים.
את הכרטיסים לסיור הזמנתי מראש עוד בבית דרך האתר שלהם:
https://millionsoffriends.org/en/
יש להם סיורים פעמיים ביום, רק בבקרים ובשעות מאוד מוגבלות. הם מתאמים את הביקורים עם שעות ההאכלה של הדובים, כדי שהמבקרים אכן יוכלו לראות דובים. אחרת הדובים פשוט משוטטים הרחק מהגדרות ביער ויש סיכוי שלא תפגשו אפילו אחד.
הסיור התחיל עם סרט קצר שמספר על ההקמה של המקום וממש גרם לי לדמוע מעצב והתרגשות. הוא המשיך בסיור עם מדריך שסיפר באופן מרתק ונוגע ללב על הדובים בשמורה. היה מדהים לראות את בעלי החיים המרהיבים האלה מאושרים. לכל אחד מהם סיפור חיים משלו. חלק באותם סיפורים בלתי נתפסים ממש. המדריך הכיר כל אחד ואחד מתוך המאה ומשהו דובים שהיו שם וידע לספר על השם, האופי וההיסטוריה האישית שלו.
היו במקום גם קצת צבים, איילים וזאבים שגם אותם הצילו.
הסיור ארך קצת יותר משעה. הכניסה לא הייתה זולה, אבל הייתה שווה כל ליי. כמזכרת וגם כתרומה נוספת למקום, קניתי שם טי שרט ב 50 ליי. אני יותר ממליצה להגיע לשם. בשבילי זה היה אחד משיאי הטיול שלנו.
המקום הבא שתוכנן לאותו יום היה שמורת טבע והליכה בתוך קניון שהיה נראה מרהיב ביופיו בשם "קניון זרנשטי" prapastiile zarnestiuaui. משם תכננתי לבקר גם בשני כפרים מקומיים בשם Măgura ו Pestera village. ביניהם גם מצאתי מערת עטלפים מעניינת בשם Pestera Liliecilor.
כאשר יצאנו ממקלט הדובים והתחלנו לנסוע לכיוון, הבנו שזה פשוט לא הולך לקרות. הגשם רק הלך והתחזק והפך למבול מציף כבישים. טיול בחוץ, בכזה מזג אויר, לא היה אפשרי בשום צורה. שימו לב שהגשמים ברומניה הרבה יותר מזכירים את הגשמים בארץ בעוצמות שלהם.
עשינו מהר חישוב מה לעשות במקום התכנון המקורי והחלטנו להקדים את פארק המים שתכננתי ליום אחר. פארק המים נמצא בבראשוב והוא מקורה, כך שאין בעיה של מזג אוויר.
פארק המים Aquatic Paradise
פארק המים נמצא בקצה העיר בראשוב. הכניסה עלתה 40 ליי לבן אדם לשעתיים. בכניסה מקבלים צמיד אלקטרוני ועליו יש גם את מספר הלוקר. עם הצמיד פותחים וסוגרים את הלוקר וכמובן ניתן להיכנס איתו למים.
לאותו זמן נתון הייתי בטוחה שהפארק עמוס ויש מלא אנשים. רק בביקור השני שלנו במקום, כשבוע אחרי, הבנתי שמה שראינו בפעם הראשונה הוא כלום ושום דבר לעומת איך זה באמת נראה כשהפארק עמוס.
יש בפארק מספר בריכות. חלקן חיצוניות, חלקן פנימיות וחלקן מחוממות. יש שתי מגלשות פנימיות אותן הבן שלי דגם. הן לא גדולות במיוחד והיו אליהן תורים שדי ייאשו את כולנו. גם בחוץ יש מגלשות, דווקא מאוד מאסיביות, אבל בגלל מזג האוויר, המגלשות החיצוניות היו סגורות.
זה לא עצר מבעד הבן שלי שהלך להתגלש בהן בכל זאת. לא יודעת איך הוא הצליח לעשות את זה "על יבש". אגב, כשהוא הלך, אני בכלל הייתי בטוחה שהוא הולך לשירותים. בכל מקרה, בפעם השנייה כבר לא הרשיתי לו לעשות את זה. זה לא היה פשוט, כי איכשהו העניין הזה של "לא מרשה לך" עובד פחות טוב בגיל 13 מאשר בגיל 3.
מבחינתי השוס הגדול שם הייתה הבריכה המחוממת שחצי ממנה בפנים וחצי בחוץ. אחד הדברים האהובים עלי בעולם זה להיות בחוץ, במים חמימים, כשקריר ויורד עלי גשם. לכמה רגעים קסומים הרגשתי כאילו אני במרחצאות בבודפשט רק עם נוף יותר יפה של הרים וטבע סביבי.
היינו בפארק המים כשעתיים, אחריהן חזרנו להתקלח בדירה והלכנו לאכול ברגל, במרכז העיר, במסעדת:
סושי האן / sushi han
Strada Michael Weiss 20, Brașov
למסעדה הזאת חזרנו גם למחרת. מסעדה מעולה שנמצאת ממש במרכז העיר, בקרבת הכיכר המרכזית. השירות היה קצת איטי בפעם הראשונה, אך ביום למחרת כבר היה הרבה יותר טוב. יש להם מגוון טבעוני לא רע שגם מסומן ככזה בתפריט. האוכל היה טעים והאווירה נעימה. אני הזמנתי נודלס עם ירקות ומרק מיסו.
הילדים אכלו סושי מלפפון וספרינג רולס שהיו מעולים.
אחרי האוכל עשינו עוד סיבוב בעיר
וכמובן גם בכיכר המרכזית
את הערב שלנו סיימנו בצפייה בנטפליקס בדירה בסרט "מלון טרנסלבניה", נכון שלא יכולתם לחשוב על סרט יותר מתאים מזה לצפות בו ברומניה?
היום ה – 6
פארק חבלים והעיר העתיקה של בראשוב
הבוקר שלנו התחיל עם 16 מעלות ומעיל, אם כי בהמשך היום הטמפרטורות התחממו קצת.
היעד הראשון שלנו ליום זה היה:
פארק חבלים Aventura park
כמעט כל טיול שלנו לחו"ל אנחנו הולכים לפארק חבלים. היינו כבר בהולנד, גרמניה, תאילנד, רוסיה ועוד. אני יכולה לומר שפארק החבלים הרומני היה הפארק הכי מקצועי, מאורגן וטוב שהיינו בו עד עכשיו.
החניה של הפארק היא בתשלום עם מדחנים. אנחנו שילמנו 5 ליי עבור 3.5 שעות חניה. על הכניסה שילמנו 90 ליי לכל אחד עבור 3 שעות ועוד 30 ליי עבור כפפות. לא חייבים לקנות אותן, אבל בהחלט מומלץ. קיבלנו צמידים בכניסה. הצמידים הם לפי גיל והם קובעים לאיזה מסלולים מותר לעלות.
בהתחלה מקבלים את הציוד וצריך להמתין להדרכה. סרטון ההדרכה הוא בעברית ולא, זה לא במקרה. אני חושבת שלפחות 80 אחוז ממבקרי הפארק היו תיירים מארץ הקודש.
אחרי הסרטון יש גם הסבר של מדריך ויוצאים לדרך. התחלנו מדרגת קושי 3 מתוך 6. באותה דרגת קושי יש שני מסלולים. אנחנו בחרנו את הקשה יותר מתוך השניים. כל פעם שאני מוצאת את עצמי תלויה על חוט אי שם בין צמרת העץ לקרקע בניסיון לא מוצלח לחקות קוף, אני מבטיחה לעצמי שזאת הפעם האחרונה. וכל שנה מחדש אני שוכחת כמה היה לי קשה ועולה שוב. אני לא יודעת אם זה עניין של כושר, גיל או שניהם, אבל גאד דאמיט היה לי פאקינג קשה ועם זאת נהניתי בטירוף.
זה לא לונה פארק או איזה שייט באגם, זאת הנאה מסוג אחר. הנאה שכולה כרוכה בתוך סבל. הנאה בלהוכיח לעצמי שאני יכולה וסיפוק עצום בסוף הדרך שעשיתי את זה. אני יודעת שהבטחתי לעצמי גם השנה שזאת הפעם האחרונה, אבל למען האמת, אני כותבת על זה ובא לי שוב.
אחרי המסלול שאותו הילדים צלחו הרבה יותר בקלות ממני, אני והגרוש פנינו לחפש את האומגה ואילו הילדים הלכו לעשות מסלול רמה 4.
לקח לנו המון זמן למצוא אותה. שזה לא ידאיג אתכם, זה רק אני והיכולות המופלאות שלי לפספס את מה שנמצא מול עיניי. כשמצאנו אותה בסוף, הבנו שחלפנו על הפניה אליה פעמיים.
האומגה הייתה מדהימה!!! כבל ארוך ארוך שנמתח מעל אגם, כך שנהנינו גם מהמהירות וגם מהנוף היפה סביב.
את האומגה אפשר לעשות רק אחרי שהתנסיתם לפחות במסלול טיפוס אחד. אין הגבלה לכמות הפעמים שעושים אותה. מה שכן, כשאני והגרוש עשינו אותה, לא היה אליה תור, אבל כשהילדים סיימו את המסלול הנוסף ובאו לעשות את האומגה – הם נאלצו לחכות בתור חצי שעה.
מסלול רמה 4 התגלה כהרבה יותר קשה מהקודם. האמצעית שלי שעיקר הספורט שלה בחיי היומיום זה להקליק על עכבר של מחשב, ירדה מהמסלול מרוסקת ועצבנית כאילו מישהו ניתק אותה מה WIFI ואיים שבחיים לא יחבר חזרה. אחותה הגדולה קצת קיטרה, אבל בסך הכל נהנתה מאוד ואחיה הקטן, בן ה 13 רצה ללכת לעשות גם את מסלול 5.
אז חוץ מזה שאסור לו מבחינת הגיל (מסלול 5 הוא מגיל 14) כבר לא נשאר לנו מספיק זמן לעוד מסלולים. כך שהם סיימו את החוויה עם האומגה.
משם התחלנו לנסוע לדירה ועצרנו במרכז קניות גדול (בסגנון "ביג" בארץ). שם גילינו שתי חנויות אופנה זולות וכיפיות במיוחד "new yorker" ו"sinsay". הבנות פוצצו מזוודות עם לא מעט בגדים של שני המותגים האלה.
אחרי השופינג, השארנו את הרכב ליד הדירה שלנו בבראשוב והלכנו ברגל ל:
עיר העתיקה של בראשוב.
אכלנו שוב בסושי האן, המסעדה מהיום הקודם
ומשם הלכנו לראות את:
הרחוב הכי צר באירופה
פתחנו שם סט צילומים שלא היה מבייש את העונה הראשונה של "בית הדרקון"
התפנקנו בסטארבקס שנמצא ממש בכיכר המרכזית (לא הצלחתי להתאפק וכל פעם שהגענו אליה, צילמתי אותה שוב ושוב)
עברנו דרך הכנסיה השחורה, מבלי לבקר בפנים
וסיימנו בגן קטן, אבל יפה עם פסלי עץ של בעלי חיים שהיו מפוזרים לאורך כל כולו.
היום ה – 7
טירת בראן ו קניון corsi
היום החל ממזג אוויר מושלם של 20 מעלות ושמיים מעוננים. היעד שלנו לאותו יום היה כנראה היעד המפורסם ביותר ברומניה:
טירת בראן
או כפי שקוראים לה גם, טירת דרקולה. אין הרבה קשר בינה לבין הרוזן חובב הדם. מצד שני, הטירה כן היוותה השראה לברם סטוקר – הסופר שכתב את הסיפור, אז מבחינתי זוהי לגמרי הטירה שלו.
כמובן שהחניה באזור היא בתשלום. למזלנו, ברוב המקומות, החניה לא הייתה יקרה. בדרך לטירה היה שוק קטן ועליז עם מזכרות שונות ומשונות, חלקן מנציחות כמובן את הערפד המפורסם בעולם (ואם אתם מתחת לגיל 30 ככה, אז הכוונה לדרקולה, לא אדוארד). בהלוך חלפנו על השוק במהירות ורק בחזור הקדשנו לו כחצי שעה.
מאחר והטירה היא היעד התיירותי הכי מוכר במדינה, יש תורים לא קטנים כדי להיכנס אליה. המלצה חמה מאוד – תקנו כרטיסים מראש. אנחנו קנינו עוד בארץ והתענגנו על כל צעד, כשעקפנו את התור העצום שעמד לקופות. להערכתי זה היה תור של 45 דקות עד שעה. באותה הרכישה קנינו גם כרטיסים לחדרי עינויים. החדרים החביבים האלה נמצאים בתוך הטירה, אבל מחייבים כרטיס נפרד, אותו יש לרכוש מראש.
קראתי לא מעט ביקורות על הטירה ובהן המלצה חד משמעית - לוותר בכלל על הביקור בה. הפעם לא הקשבתי להמלצות ואחרי שביקרנו בה, אני אולי יכולה להבין את האכזבה של חלק מן המבקרים, אבל אני לא מסכימה עם ההמלצה. לדעתי זה כמעט לא מוסרי להיות ברומניה ולא להגיע לאחת הטירות הכי מפורסמות בעולם.
אז למה בעצם אנשים כל כך מתאכזבים מהטירה. הניחוש שלי זה הקירות. כן, כן, ברצינות. מי ששיפץ את הטירה עשה החלטה מזעזעת לכסות את הקירות שבמקור בנויים מאבנים משתלבות ולצפות אותן בטיח כך שייראו כמו הקירות של בית פרטי או מוסד ממשלתי משעמם. לדעתי פעולה זו כיסתה לא רק את הקיר המקורי, אלא את כל הקסם והאוטנטיות של המקום.
בתוך הטירה היו לא מעט מדרגות, חלקן די תלולות. חוץ מזה בתוך החדרים היה קומץ רהיטים ומעט מהחדרים היו מוקדשים בצורה זו או אחרת אל הרוזן מוצץ הדם.
אם מישהו היה שואל אותי, הייתי הולכת עם זה עד הסוף. מורידה את טיח. מכניסה לכל חדר וחדר משהו מעולם הערפדים. שוכרת שחקנים המחופשים לדרקולה שיעשו סיור לתיירים וכו'... אבל כאן זה רומניה ולא לונדון.
אחרי לא מעט מדרגות, תמונות נוף מושלמות שצילמנו מחלונות או מרפסות
וכמה חדרים מעניינים יותר ומעניינים פחות, הגענו אל חדרי העינויים. יש בסך הכל 3 חדרים כאלה, אם אני לא טועה. ליד כל מכשיר עינויים יש גם תמונה שממחישה את השימוש בו. סך הכל היה די מעניין ולדעתי זה היה שווה לגמרי את התוספת.
יש אופציה לשלם גם על מעלית הזמן שיורדת למטה למרתף, אבל על זה כבר ויתרנו.
מהטירה כולנו יצאנו מסוחררים. אולי זה האוויר הדחוס, אולי הדוחק. בכל מקרה ממש שמחנו לנשום אוויר צלול.
עשינו סיבוב בגנים היפים שמסביב לטירה
קנינו כמה קשקושים בשוק והגרוש נכנס עם הבן שלי לבית האימה שנמצא ממש ליד הטירה, בשוק.
The Castle Of Horror
זוהי מן מנהרת אימה שיש בה שחקנים המחופשים לכל מיני דמויות מסרטי אימה שעושים למבקרים "בו". מחיר הכניסה הוא 20 ליי לחמש דקות של הפחדות. הבן שלי יצא משם די חיוור מהחוויה. לטעמי עדיף לוותר ולחכות להגיע ללונדון. יש שם את "חוויית גשר לונדון" שבנויה על אותו עיקרון, רק פי אלף יותר טובה.
אכלנו באחת המסעדות שם באזור. הפעם בלי להיעזר באף עוזר אינטרנטי. פשוט נכנסנו, לקחנו כמעט את כל התוספות הטבעוניות שהיו להם, כמו כרוב מאודה, ירקות מבושלים, תפוחי אדמה, צ'יפס ועוד וסגרנו לנו ארוחת צהריים מצוינת.
התכנון היה לנסוע משם למערת damboviciבמרחק של שעה נסיעה. מאחר ונתקלנו בהתנגדות עזה מצד ילדת הסנדוויץ' שדי מיצתה את עניין הטבע ברומניה או את עניין המערות בפרט, נאלצנו להיכנע ובמקום נסענו ל:
קניון corsi
הקניון נמצא בבראשוב. יש בו את כל המותגים המוכרים וכמה רשתות שאין בארץ, אבל משתלמות מאוד. עשינו שם את הקניות הכי מאסיביות שעשינו בטיול הזה.
משם נסענו למרכז קניות שגילינו אתמול. מאחר ואחרי הקניות שוב נהיינו רעבים, נכנסנו למסעדת:
Sushi Master
מסעדה עם אופציות טבעוניות שמצויינות בתפריט. יש להם קומבינציה טבעונית מעולה שקוראים לה "הצילו את הדג". המחירים היו זולים יותר מהארץ, אבל יקרים יחסית לאירופה.
אחרי שחזרנו לדירה, הלכתי רק עם הבת הגדולה שלי ברגל לראות את:
בית הספר הראשון ברומניה
במקרה הוא היה במרחק של כ 200 מטר הליכה מהדירה שלנו. המבנה עצמו די צנוע, אבל ליד יש כנסיה יפה ובית קברות מטופח. אם אתם באזור, בהחלט שווה עצירה.
היום ה – 8
סיגישוארה / Sighișoara
שני הילדים הקטנים יותר לקחו לעצמם חופש מהנופש ונשארו בדירה, כך שאת היום העברנו רק אני, בן זוגי והבת הגדולה שלנו.
התלבטתי רבות אם להכניס את סיגישוארה לתכנון. מצד אחד היו הבטחות די מפתות ברשת על יופייה של העיר והאטרקציות שבה. מצד שני היא נמצאת במרחק של כמעט שעתיים מבראשוב. בסופו של דבר החלטתי בעד, אבל בדיעבד אני לא בטוחה שהנסיעה הארוכה הייתה שווה את זה. העיירה אכן יפיפייה, אם כי לא פחות משאר העיירות שראינו ברומניה.
את הבידור, לחלק מזמן הנסיעה שלנו, סיפק קובי פרץ, למרות שהוא לא בדיוק הטעם המוזיקלי שלי. ועכשיו בקשה לי אליכם. אם מישהו מכם מכיר אותו אישית, אז תוכלו בבקשה לברר איתו איך הוא הגיע לרדיו הרומני?
עיקר העניין בסיגישוארה זה כמובן העיר העתיקה. אנחנו חנינו איפשהו למטה ללא תשלום ועלינו במדרגות למעלה אל העיר העתיקה.
העיר עצמה מאוד חמודה ופסטורלית. בתים צבעוניים,
מדרכות של אבנים משתלבות, הרים מסביב.
בערך כמו התיאור של בראשוב, רק בקטן יותר, שלו יותר ועם המון עליות וירידות.
בעיר העתיקה ישנם שלושה מוזיאונים: הנשק, מגדל השעון והעינויים. ניתן לקנות כרטיס משולב לשלושתם.
התחלנו מ:
מוזיאון הנשק
שהיה יחסית עלוב. הבעיה העיקרית שלו הייתה שבגלל תכנון לא חכם של תאורה, הייתה השתקפות של על הזכוכית שמאחוריה היו מוצגים הנשקים. לכן היה קשה עד בלתי אפשרי לראות אותם כמו שצריך.
מגדל השעון
היחיד שלא הייתי מוותרת על הביקור בו. מה שכן, קחו בחשבון עליה מאוד מאסיבית במדרגות בלי מזגן. בחוץ היה 27 מעלות ובפנים היו אנשים שלא שמו דאודורנט – ההפך משילוב מנצח.
הפרס על מאמץ העלייה חיכה לנו למעלה בצורת נוף מרהיב על העיר כולה. נוף שלגמרי היה שווה את הכל.
בירידה עצרנו בכל קומה והסתובבנו בין פריטים היסטוריים שונים. חלקם היו מעניינים, חלקם פחות.
מוזיאון העינויים
במרחק קצר משם נמצא מוזיאון העינויים שהיה פשוט בדיחה. חדר אחד עם 3 מכשירים. אנחנו ברצינות חיפשנו איזו דלת נסתרת כי התקשינו להאמין שמישהו יגבה כסף על כזה דבר.
חזרנו לכיוון המנזר הדומינקני שניצב בכיכר המרכזית. הכניסה אליו הייתה בתשלום ואחרי החוויה של שלושת המוזיאונים והעובדה שהמנזר לא נראה עד כדי כך מרשים מבחוץ, החלטנו לוותר. במקום זה הלכנו אל:
Covered Stairway
מדובר שוב במדרגות, הפעם בתוך משהו שנראה כמו מנהרה ארוכה מהעיר העתיקה לכיוון כנסיית הגבעה.
הרעיון שעמד בזמנו בהקמת מדרגות אלה הוא הגנה על תלמידים בדרכם לכנסיה מפני מזג אוויר סוער.
שוב טיפוס ארוך ארוך (חזרתי מרומניה עם כאלה שרירים ברגליים שאם רק הייתי מפתחת גם את פלג הגוף העליון, הייתי יכולה לגשת ישר לתחרות מרת עולם)
הכנסייה שהמתינה לנו למעלה הייתה די צנועה, אבל הנוף משם מקסים.
בשלב הזה היינו כבר מורעבים ופנינו למסעדה שמצאתי מראש בשם:
Gasthaus Altepost
המסעדה פשוט מהממת ויזואלית. נראה שהושקעה לא מעט מחשבה בעיצוב שלה. מצד שני היה כבר קרוב ל 30 מעלות והמסעדה לא הייתה ממוזגת, כך שהיה פחות נעים לשבת שם.
לגבי האוכל הם פקששו לגמרי. הוציאו לבת שלי פסטה עם פרמז'ן מגורר למעלה, למרות שציינו מספר פעמים בלי (טבעונים וזה). החזרנו את המנה ובמקום להוציא לה מנה חדשה, הם הורידו את הפרמזן והחזירו. כמובן שלא אמרו לנו וחשבנו שזאת מנה חדשה, עד שאחרי כמה ביסים גילינו שבפנים היה עדיין מלא גבינה.
המסעדה הזאת, עם כל היופי שלה, זכתה אצלנו בתואר "המסעדה המאכזבת של הטיול".
משם התחלנו כבר לעשות את הדרך חזרה לרכב. בדרך הסוליה של הנעל שלי מאסה בנעל עצמה והן החלו להיפרד ולא כידידות, כך שאת שאר היום נאלצתי לבלות עם נעל "תנין" שמנסה לבלוע כל אבן בדרך.
בדרך חזור, עם עיקוף קל, ביקרנו ב:
כפר ויסקרי
זהו כפר צועני שנמצא במרחק של קצת פחות משעה מסיגישוארה. קראתי עליו דעות מאוד מעורבות. היו שהתלהבו מהביקור בו והיו שרשמו שאין שם מה לעשות. אני מניחה שכל הביקורות החיוביות על המקום נכתבו לפני שנים, כי באמת שחבל על הזמן שלכם.
הביקורות החיוביות הבטיחו כפר רומני קסום ומתוייר עם כנסיה יפיפייה ושוק ססגוני עם מוצרים מיוחדים שמיוצרים על ידי תושבי המקום. בפעול קיבלנו כפר רומני סטנדרטי עם כנסיה קטנה ולא מעניינת ואישה מבוגרת שעומדת וגובה כסף על שימוש בשירותים מכל מי שבכל זאת האמין להמלצות. במקום השוק המדובר קיבלנו קשישה שמוכרת מוצרי צמר שפרוסים על ספסל ציבורי.
מבצר רופיה
במרחק של כעשרים דקות משם נמצא מבצר רופיה המרשים שממוקם על הר וכנראה שווה לגמרי ביקור. אנחנו הגענו, התרשמנו מבחוץ ולא נכנסנו. עיקר האשמה נפלה על הנעל שלי שהקשתה עלי מאוד ללכת וכן, גם העייפות של סוף יום לא עזרה כאן.
משם כבר חזרנו לבראשוב, לדירה ולשני ילדים משועממים שהספיקו לטחון את הנטפליקס במהלך כל היום הזה.
היום ה – 9
פארק דינוזאורים, מבצר ראסנוב, מערת נטיפים וקארטינג
מזג האוויר התייצב לדאבוננו על 30 מעלות ובעצם הוא כמעט ולא ירד משם במהלך כל שמונת הימים הנותרים של הטיול.
פארק דינו dino park rasnov
במרחק קצר מבראשוב נמצאים שני מקומות שסמוכים אחד לשני – פארק דינוזאורים ומבצר ראסנוב. אם אתם מגיעים עם ילדים קטנים אני ממש ממש ממליצה לבקר בשניהם.
הפארק והמבצר נמצאים על הר וכדי להגיע אליהם אפשר לצעוד ברגל ולהגיע עם הלשון בחוץ או לעלות עם עגלה רתומה לטרקטור. גם חוויה וגם תשמרו את הכוחות שלכם בשביל לסייר בשני המקומות. לנו זה עלה 35 ליי לשני מבוגרים ושלושה ילדים. הטרקטור עוצר קודם בפארק הדינוזאורים ומשם ממשיך למעלה אל מבצר ראסנוב.
מאחר ואי אפשר לעלות לשם עם רכב, יש חניון גדול למטה. כאשר הגענו למקום גילינו שהוא עמוס ביותר. הסיבה לאותו עומס הייתה מאוד נקודתית בזמן והיא בגלל שממש למרגלות אותו הר התקיים פסטיבל רוק.
עכשיו דמיינו לכם תמונה כזאת: אזור פסטורלי מוקף יערות וכביש דו סיטרי לא רחב. על הכביש ובכל מקום בעצם שרק אפשר וגם כמה מקומות שלא, עומדים להם קראוונים ומכוניות משפחתיות. על שולי אותו כביש מדדים להם יחד, לאותו הכיוון, משפחות עם ילדים קטנים ורוקיסטים כבדים עם כל האקססוריז והלוק התואם. כל זה בזמן שמוזיקת רוק כבד מהווה פסקול לכל אותם צועדים.
אני מודה שניסיתי לשכנע את המשפחה שלי לשנות כיוון וללכת לפסטיבל הרוק במקום לפארק, אבל ללא הצלחה.
אז מה זה בעצם פארק דינו? מדובר בפארק שיש בו דינוזאורים. אני רק מבהירה לכל מי שראה את "פארק היורה" וחשב שזאת תוכנית דוקומנטרית - אלו פסלי דינוזאורים בגודל טבעי ולא דינוזאורים אמיתיים.
כניסה לפארק עצמו עלתה 140 ליי לחמישה אנשים. בכניסה אתם קודם כל תעברו בחנות מאוד מרשימה שמזכירה חנויות מזכרות של פארקי שעשועים גדולים במיוחד. היא בהחלט מושקעת ואי אפשר שלא לקנות בה לפחות משהו למזכרת.
משם יוצאים אל מגרש משחקים ענק עם מגלשות, נדנדות ועוד. אני באמת חושבת שהפארק הזה הוא פשוט חובה למשפחות עם ילדים קטנים עד גיל 10. לכל השאר זה כבר עניין של העדפה. אני באופן אישי מאוד אוהבת פארקים מהסוג הזה, גם אם הם לא תואמים לא לגיל הילדים שלי ולא לגיל הביולוגי שלי.
אחרי מגרש המשחקים שמוקף כמובן בדוכני אוכל שלא תשארו חס וחלילה רעבים שם, מתחיל המסלול ביער. לאורך השביל פזורים פסלי דינוזאורים. רובם סטטיים, אבל יש אחדים שזזים ומשמעים קולות.
לתמונה הבאה אני קוראת: "אם לדינו היה פייסבוק והוא היה מעלה פוסט על המנה שהוא אכל"
בערך אחרי חצי שעה של שיטוט נעים, הגענו למן קרחת יער קטנה ובה הוקרן הסרט "עידן הקרח" ומסביב היו פזורים פסלים של דמויות מתוך הסרט. משם המשכנו במסלול עד שהגענו לאותה החנות שממנה נכנסנו.
גם אם הצלחתם להתאפק ולא לקנות משהו בהלוך, אחרי שילדכם בילו כמה שעות בחברת דינוזאורים, הם בוודאות ידרשו שתקנו להם אחד הביתה.
כשיצאנו מהפארק, בדיוק הגיע הטרקטור ועלינו עליו כדי שייקח אותנו עוד יותר למעלה אל:
מבצר ראסנוב
אני כבר מעדכנת - מי שמתכוון להגיע לשם בשנת 2022 או אולי אפילו 2023 - המבצר סגור והוא בשיפוצים. אנחנו טיילנו על החומות שלו מסביב ונהנינו מנופים יפים.
המבצר ענק והוא מאוד יפה ומרשים מבחוץ והיה שווה לגמרי להגיע אליו, גם אם לא יכולנו להיכנס פנימה.
משם חזרנו חזרה לאיפה שהטרקטור הוריד אותנו ותוך שתי דקות כבר הגיע עוד אחד שהחזיר אותנו למטה.
אם אתם באזור, אז אני ממש ממליצה ללכת גם למקום הבא שבו היינו:
מערת נטיפים Valea Cetatii Cave
המערה נמצאת 5 דקות נסיעה מפארק הדינוזאורים. לפי הביקורת שקראתי – אחרי שמחנים את הרכב, הדרך למערה מאתגרת והיא אמורה לקחת 20 דקות. לכן הבת האמצעית שלי שנשארה עם פוסט טראומה מהמערה הקודמת, סירבה בתוקף ללכת לשם. בן זוגי נאלץ להישאר איתה באוטו, בזמן שאני עם הבן הקטן והבת הגדולה התחלנו את המסע הרגלי שלנו למעלה.
אז ככה: הדרך למערה לקחה לנו בדיוק 10 דקות. כלומר חצי ממה שהיה רשום. כן, היא בהחלט מאתגרת ויש עליה, אבל היא קצרה, כך שלגמרי אפשר לעמוד בזה. לעצלנים יש אופציה לעלות ממש קצת עד למן רחבה עם ספסלים (יש שם גם שלט) ולחכות לרכב שיעלה אתכם למעלה תמורת 5 ליי.
הכניסה למערה היא רק עם סיור מודרך. למזלנו הגענו בדיוק לקראת הסיור. קנינו מהר כרטיסים (20 ליי למבוגר מגיל 14 ו 10 ליי לילד) ונכנסנו פנימה.
גם בפנים היו מדרגות, אבל לא הרבה. אחרי הליכה די קצרה הגענו לאולם ששם ברצינות רואים נטיפים (עם כל זה - מערת הנטיפים בארץ מרשימה בהרבה).
כאשר כל הקבוצה מילאה את האולם הגדול, המדריך ביקש מכולם להיות בשקט, כדי לשמוע את צליל המים המטפטפים בזמן שהם יוצרים בעצם את הנטיפים. אני לא יודעת אם זאת הקבוצה המסוימת שנתקלנו בה או סתם טבע אנושי, אבל לפחות מחצית מהאנשים שהיו שם לא הקשיבו לבקשה ולכן לא שמענו כלום ושום דבר.
תוך כרבע שעה כבר היינו בחוץ (זאת על אף מה שהיה רשום בביקורות שהביקור במערה אורך חצי שעה).
משם נסענו לאכול באותה מסעדת סושי בה אכלנו גם אתמול ומשם אל:
מסלול קרטינג מסטרקארט MasterKart
תכננתי לנו בין לבין גם לבקר בפויאנה בראשוב, אבל די בתחילת היום הבנו שזה לא עומד לקרות ושהעמסתי יותר מדי תכניות על אותו היום.
מסלול הקרטינג נמצא בפאתי בראשוב. כאשר הגענו היו שם אב וילד. חיכינו שיסיימו ואז בן זוגי עלה עם הבן. אני והבנות החלטנו לוותר על זה.
הקרטינג היה יקר אש לטעמי – 130 ליי לילד ומבוגר עבור 10 דקות של נסיעה.
בן זוגי קיבל מכונית של 12 כוחות סוס ואילו הבן שלי של 7 כוחות סוס. שניהם נהנו מאוד ואף קיבלו מחמאה ממפעילי המקום שהיו הראשונים היום שלא נתקלו בשום דבר ולא נזקקו לעזרה או חילוץ (מעניין אם הם אומרים את זה לכולם).
משם חזרנו לדירה, השארנו את הרכב והלכנו לטייל ברגל בבראשוב. הפעם גילינו בעיר חנות של "כן ולא" או כפי שהיא כתובה באנגלית "kenvelo" ובה ג'ינסים מקוריים של לי קופר ב 99 ליי. אני לא מחפשת מותגים, אבל אני בטוחה שלמי שאוהב את זה – זאת בהחלט מציאה. החנות נמצאת במרחק של דקה מהכיכר המרכזית.
היום ה – 10
פויאנה בראשוב ופארק מים
התכנון ליום זה היה "שבעת הסולמות". מקום שנשמע מדהים ונמצא במרחק נסיעה לא ארוכה מבראשוב. הבעיה שהתעוררתי בבוקר במיעוט וחוץ ממני אף אחד לא התלהב לעשות עוד מסלול (לא קל) בטבע. אחרי התלבטויות רבות ואכזבה גדולה מהצד שלי, הוחלט ללכת ל:
פויאנה בראשוב / poiana brasov
המקום שלא הספקנו לעשות אתמול. פויאנה נמצאת ממש ליד בראשוב ולכן הנסיעה אליה היא קצרה ביותר.
אמנם אני עדיין בטוחה שמסלול שבעת הסולמות מדהים, אבל פויאנה בהחלט פיצתה אותי על האכזבה.
הדרך לשם הייתה מהממת ביופייה. היו כמה תצפיות לאורך הדרך והיה מתחשק לעצור ממש בכולן.
פויאנה עצמה היא עיירת סקי מצועצעת, כמו שרק עיירות סקי אירופאיות יודעות להיות. המון בתי מלון ובתים מקושטים באדניות פורחות ואוויר טהור.
בגלל הגובה, גם הרבה יותר נעים שם וקיבלנו הפסקה מבורכת מה 30 מעלות שליוו אותנו בימים האחרונים.
לפני שחנינו, ממש בזמן הנסיעה, ישר זיהיתי שהעיירה הזאת מלאה בישראלים. ואיך ידעתי את זה בלי לעצור ועם חלון סגור? כי לצערי את החוצפה הישראלית אפשר לזהות גם מרכב נוסע. ראינו משפחה עם ילדים קטנים מסתובבים ליד דוכן של מזכרות וצעצועים והאמא החליטה שזה סבבה לגמרי לשים את הילד הקטן שלה על סוס גומי שעמד שם למכירה, כאילו זה ג'ימבורי. כמו שלא תיקחו רגע מחבת בחנות ותלכו לטגן לעצמכם מלאווח ואז תחזירו את המחבת למקום, זה גם לא סבבה לקחת משחק בחנות בשביל הילד, לתת לו לשחק בזה ואז להחזיר למקום כשהמשחק מלוכלך מהמדרכה ומהידיים של הילד. וכן, אחר כך פגשנו אותם ושמענו אותם מדברים בעברית.
חנינו ליד כנסיה חמודה מעץ איפשהו במרכז העיר
ומשם הלכנו להסתובב קצת בין דוכנים שממוקמים על הרחוב הראשי.
האווירה בעיירה היא מאוד נעימה. היא יפיפייה, שלוה, אסטטית ומוקפת בהרים בצבע ירוק קטיפה.
תכננו ללכת ל Season Hill פארק שעשועים קטן שבו אמורים להיות מגלשת אבובים, חץ וקשת, הוברבורד, מכוניות פדלים ועוד, אבל המקום היה סגור.
לכן פנינו ישירות לרכבל. ראינו כמה רכבלים, אבל רק אחד היה פתוח. אני מנחשת שבחורף כולם פעילים.
העלייה ברכבל לא הייתה מאוד ארוכה, אבל מרשימה בהחלט.
אבל עזבו רגע את הנופים, אנחנו ראינו דובים. דובים!!!! שני גורים חמודים ששיחקו יחד אי שם מתחת לרכבל, בקרחת היער. לצערי, מרוב התלהבות, לא הספקנו לצלם אותם כמו שצריך.
הפסגה הייתה משגעת ביופייה.
ניהלנו שם דיון סוער מה יפה יותר – האלפים או הקרפטים ולא הצלחנו להכריע.
אחרי שדפקנו שם צילומים מכל זווית אפשרית כדי לקחת איתנו קצת מכל היופי הזה, קלטנו מסלול שיורד ועולה אל הר שעל הפסגה שלו נמצאת מסעדה. מאיפה שעמדנו המסלול לא היה נראה כזה מאתגר.
בן זוגי החליט שהספיקו לו עליות וירידות ונשאר לשבת בצל, מתחת לעץ. ואילו אני ושלושת הילדים הלכנו לעשות את המסלול. לפני שהתחלנו את הירידה, הבת הגדולה התערבה עם הבן הקטן על פראפוצ'ינו בסטארבקס שהיא עושה את המסלול תוך 10 דקות גג. צר לי לבשר לכם, אבל זה לא לוקח עשר דקות, גם אם מנסים לרוץ, כמו שהיא ניסתה כשהבינה שהיא עומדת להפסיד. הירידה אמנם הייתה סבירה, אבל העלייה הייתה הכי קשה שעשינו בטיול הזה ועשינו עליות קשות. השביל כולו היה זרוע אבני חצץ קטנות ומחליקות. גם אני וגם הבת האמצעית נישקנו שם את השביל עם הישבן.
את הבת הגדולה שלי מצאתי כ300 מטר מהמסעדה, בצד השביל, יושבת ומנסה לא להתעלף. אני לא יודעת מי ניצח או מי הפסיד כי היא לא השלימה את העלייה, אבל בשביל להשתיק את הוויכוח שהתפתח בנושא, איכשהו יצא שאני חייבת סטארבקס לכולם.
אחרי מנוחה קצרה ובכוחותינו האחרונים עשינו את העלייה עד המסעדה הראשונה (מסתבר שהיו למעלה שניים. השנייה הייתה מעל הראשונה במרחק של עוד מספר דקות של עליה. לתשומת לבכם – המסעדה שם מקבלת מזומן בלבד, כך שאני לא הצלחתי לקנות כלום כי היה עלי רק כרטיס אשראי.
נחתנו שם על פופים רכים מהם אפשר להשקיף על הנוף המטורף סביב ופשוט שכבנו שם ונהנינו מכל רגע.
עם כל התיאורים ה"קשים" של העלייה – אם אתם בכושר גופני סביר זה לגמרי בר ביצוע ושווה את העלייה.
בזמן שאני והבנות נחנו, הבן שלי החליט שהוא עולה גם למסעדה השנייה. כשהוא חזר למטה הוא דיווח שזה בסך הכול אותו נוף + עוד קצת גובה ולא באמת חייבים לעלות גם לשם.
הירידה הייתה קשה כמעט כמו העלייה בגלל הכביש החלקלק ונאלצנו ללכת ממש לאט ובזוויות מוזרות, כדי לא ליפול שוב.
רק כשעברתי על התמונות מיום זה בדירה, גיליתי שבאחת התמונות שלי הופיע עב"ם.
אחרי התלהבות קצרה, כשכבר דמיינתי את עצמי מופיעה על שערים של כל העיתונים הנחשבים בעולם, הבנתי שמדובר בדבורה.
חזרנו עם הרכבל למטה, עזבנו את פויאנה היפה ונסענו לאכול צהריים ב:
מסעדת MAURER For Life
המסעדה הכי מוזרה והכי טובה שאכלנו בה בטיול הזה. הניווט לקח אותנו לשכונת מגורים שקטה בפאתי בראשוב עם בתי קומות לרוב ואווירה שהזכירה לי מאוד את השכונות החדשות שבונים בארץ. היינו כבר בטוחים שהייתה טעות בכתובת ואין מצב שנמצא שם את המסעדה. למזלי התעקשתי לעשות עוד סיבוב ולבדוק עוד פניה, עד שהגענו אל עוד בניין מגורים, אחד מני רבים. רק ששם, בקומת הקרקע, במקום דירות הייתה מסעדה.
חוץ מסועד אחד, המסעדה הייתה ריקה. הבנתי שהם פותחים בשעות מאוד מוגבלות. אפילו יותר מאלה שרשומים בגוגל. כדאי להתקשר ולברר.
כאשר ביקשנו תפריט הם הרימו גבה ואמרו שיש להם "day menu" כלומר אין מבחר ויש רק ארוחה אחת שאפשר לקחת. בנוסף היתה שם גם עוגה לקינוח.
הם הביאו לנו מרק עגבניות רוזה, פולנטה, כרוב ממולא באורז, פרוסת לחם וסלט. אוכל שנשמע אולי ממש פשוט, אבל היה טעים ברמות אחרות. גם בן זוגי שהתחביב העיקרי שלו במסעדות זה להתלונן ולקטר על האוכל הטבעוני נהנה שם מאוד ושיבח את המקום.
הילדים לא רצו לקחת את מה שלקחנו וקנינו להם עוגת אוכמניות. אני מאוד אהבתי את העוגה – הם פחות.
אחרי המסעדה חזרנו לדירה. הילדים אכלו שם איזו פיצה טבעונית קפואה שמצאנו בסופר בזמן שאני ארגנתי תיקים ליעד השני של היום:
פארק המים Aquatic Paradise
זהו אותו פארק מים שבו היינו לפני מספר ימים. ביום הזה הבנו מה זה עומס. בבריכה המרכזית היו עשרות אנשים ובקושי היה אפשר למצוא מקום מספיק מרווח לעמוד בו מבלי להתחכך ברוחצים סביב.
הילדים ניצלו את העובדה שבחוץ היה פתוח והלכו לעשות מסלול אבובים שהיה ממש נחמד. הם חלקו אבוב אחד לפי תורות, כי היה בלתי אפשרי למצוא שניים. למגלשות הם בכלל לא התקרבו בגלל תורי הענק שהיו שם.
אין במקום שום הקפדה על חוקים ונהלים, מה שהפך את הביקור שם, ביום כזה עמוס, למתיש ופחות מהנה. במקומות שאסור לקפוץ – אנשים קפצו. בג'קוזי שבו יש הגבלת גיל – פגשנו ילדים קטנים שהוסיפו בועות משלהם וכו'...
אני שמחה שיצא לנו לבקר במקום הזה פעמיים, כך שאני יודעת שהפארק יכול להיות גם ממש נחמד ושווה ביקור. רק לא בסופ"ש ולא במזג אוויר שמשי.
אחרי שעתיים חזרנו לדירה ובערב אני והגרוש יצאנו להיפרד מבראשוב, לקראת המעבר למחרת לסיביו.
לאור הדמדומים, הכיכר המרכזית נראתה אף יותר יפה מבדרך כלל. באותו הזמן התקיימו שם ריקודים סלוניים בכיכר.
ישבנו על בירה באחת המסעדות ופשוט ספגנו את האווירה החופשית והעליזה. אני מודה שנפרדתי מבראשוב עם צביטה בלב ורצון עז לחזור אליה בקרוב.
כאן אני מסיימת את הפוסט השלישי שלי על רומניה. בפוסט הבא והאחרון: סיביו ובוקרשט.
תודה שקראתם ונתראה בסיביו :)
