שיחות בליג'יאנג
העיר העתיקה של Lijiang מרוצפת באבנים, שני נחלים זורמים בתוכה, הבתים עשויים מאבן וגגותיהם מעץ. יש בה הרבה בתי קפה, מסעדות מערביות, חנויות מזכרות ומרכז מידע לתיירים (שלא מדברים בו באנגלית...). בסמטאות נתקלתי בקבוצות גדולות של סינים שלראשם כובע מצחייה אדום או צהוב, תלוי לאיזה קבוצה הם שייכים. למעשה, הייתי בחיפוש אחר חברי בעוברי בין הסמטאות.
בתי הקפה המו אדם. לפתע זיהיתי את חבריי עומדים בשעת צהריים בכיכר, מדליקים אש בכיכר, מהרמקולים בקעה מוסיקה אתנית ולאחר שהאש בערה בתוך מיכל העשוי ברזל, פצחו במחולות ורקדו במעגל ריקודים עממיים. מטיילים זרים בודדים הצטרפו למעגל. קבעתי עם חברי שאצטרף אליהם לגסט האוס בו הם לנו . למחרת היום כשהגעתי למקום בו לנו לא מצאתי אותם. הסינית שעבדה במקום סיפרה לי שהם יצאו. ליד כיכר קטנה פגשתי את איתן . יום קודם לכן כשנכנסתי אל בית קפה פגשתי אותו ואת שלמה. הם שאלו אותי על חג הפסח וסיפרו על המקום שבו הם מתאכסנים. איתן שרטט לי מפה שאדע איך להגיע ולמצוא את הדרך בסמטאות העיר , הוא נתן לי גם כרטיס ביקור של הגסטהואס שלא היה במרכז העיר אלא במרחק של עשר דקות הליכה ממרכז העיר. בנסותי להגיע לשם מצאתי את עצמי באזור של סמטאות צרות, ובעצם לא ידעתי היכן אני. הכל נראה אותו דבר, הסמטאות נראו ללא מוצא...הרעב החל להציק לי. באחת הסמטאות עמדה אישה מבוגרת ומכרה לחם שטוח ושמנוני.
כבר חשבתי לחזור על עקבותי , להגיע אל הגלגל הענק ומשם למצוא את אותו גסט האוס שבו שהיתי ביום הקודם.
עצרתי לרגע והבטתי שוב במפה ואז שמעתי קול: "can I help you?". בחורה סינית וחברה הסיני עמדו לידי, הבחור הסיני נתן לי נייר טישו כדי שאוכל לנקות את ידי מהשומן שנטף מהלחם שזה עתה קניתי. הוא הביט בכרטיס הביקור ואמר שאינו יודע היכן המקום אבל הוציא את מכשיר הסלולרי שלו (הם פופולרים מאוד בסין) והתקשר לגסט האוס. הם המתינו עימי עד שנציג הגסט האוס בא לאסוף אותי ואז פנו לדרכם. . בפתח הבית עמד שלמה. בעלת הבית הראתה לי את החדר והשקתה אותי בכוס תה. הראתי לה על גבי המפה את המקום שברצוני לבקר בו . בנה שם על גבו סל ופנינו היו מועדות לשוק ממנו לוקחים אוטובוסים אל כפרי הסביבה. לאחר שווידאה שאני על האוטובוס הנכון הזכירה לי "dinner 6 oclock" ונעלמה עם בנה בין הרוכלים בשוק.
"לאן פניך?" שאל אותי זוג סינים מבוגרים. הראתי להם על גבי המפה את שם הכפר שהיה כתוב בסינית. הזוג סיפר לי שכיום הם מתגוררים בקנדה, והגיעו לבקר בסין. הבעל עוסק באמנות הציור. האוטובוס עצר באמצע הכפר והזוג הציע לי להצטרף אליהם לסיור רגלי בכפר. Long quang הוא כפר שנראה ישן יותר מאשר Lijiang. הבתים מאוד ישנים. הנשים היו לבושות בבגדים וכובע כחולים, והיו עסוקות בכביסה בנחל שזרם בין הבתים. חלקן שטפו ירקות במים. קבוצת תיירים מיפן ובראשה מדריך סיני שגם שימש כמתורגמן הגיעו באוטובוס תיירים. לכולם היתה מצלמה תלויה על הצוואר. הם נתנו מתנות ואפילו כסף לתושב הכפר וצילמו. מחזה שתפס את עיני - נחל זורם במרכז הכפר והסינים זורקים פסולת סמוך לגדת הנהר. נכנסתי עם התיירים היפנים לבית הספר המקומי. מעט תלמידים נכחו במקום, אלו שהיו, היו עסוקים בניקיון רחבת בית הספר. חדר המורים היה קטן , הכיתות היו דחוסות, עמוסות בשולחנות עץ. פריחת עץ הקמיליה עם פרחיו הורודים במרכז הרחבה היתה מרהיבה.
בכיכר הכפר עמלו תלמידים אחרים בניקוי הכפר. מטאטא קטן בידם ועליהם משגיח המורה ונותן הוראות. בניגוד ל-Lijiang המתוירת כל כך, בכפר לא היו בתי קפה מערביים ומסעדות אלא רק חנות מזכרות אחת, נטולת מטיילים. מאוחר יותר חזרתי אל העיר. שולחן קטן נפרש במרכז הגסט האוס ולידו הוצבו כסאות קטנים. על השולחן היו קעריות קטנות ומקלות אכילה. אורחי האכסניה התיישבו על הכיסאות. בעלת האכסניה ומשפחתה הביאו לשולחן מספר רב של תבשילי אורז ותה. "פולי"? שאלה בעלת הבית "מאמא סאן" ככה קראו כולם לבעלת הבית. כשהיא שואלת "שבע?". הגסט האוס מנוהל על ידי בני המשפחה - מאמא סאן, בעלה, בנה, שתי בנותיה, אחיינה וגם שני הכלבים. בגסט האוס מקלחת פשוטה שנמצאת בחצר הבית, השירותים ציבוריים,ויש הרבה עציצים ופרחים צבעוניים. האווירה בארוחת הערב היתה חיובית מרבית מהאורחים היו יפנים וישראלים.
אחרי ארוחת הערב נפגשתי עם חברי בבית הקפה בו שהו דרך קבע אחדים מאורחי הגסטהאוס. שלמה וחבר גרמני שהו במקום. שלמה ניגן על עוד, חברו הגרמני תופף על תוף קטן ושניהם שרו שיר, שיר בסינית.. שלמה שאל על חג הפסח ואמר שהם רוצים לערוך את ליל הסדר כהלכתו. הצעתי שאשלח מייל לבית חב"ד בבייג`ינג לבקש עזרה. בסיום הערב חזרתי עם שלמה לגסטהאוס . הסמטאות לא מוארות. קצת לפני הבית הוא שאל אותי אם אני יודעת לרקוד פלמנקו. הוא לא המתין לתשובה ופצח בריקוד קצר ובמחיאות כפיים. האור בפתח הבית נדלק. "אם את רוצה שיידלק האור מחאי כפיים!" " אותו הדבר בשירותים ...." אמר ונכנס לשירותים הציבוריים....
טיולים מסביב לעיר
Lijiang היא מקום של תרבותיות מעורבות. חיים בה, לפי הספרים, 22 קבוצות אתניות שונות, חוץ מהאנים. מרבית הקבוצות שייכות לקבוצת ה-naxi. ניתן להבדיל בין הקבוצות לפי לבושן. נשות הנאשי לדוגמא לובשות חליפה כחולה וכובע מצחיה כחול. אם מסתובבים בסמטאות הצרות והפחות מתוירות אפשר לראות בפתחי הבתים כתובות בשפת הנאשי העתיקה. שפה זו היא שפה כתובה שהומצאה לפני יותר מאלף שנה. הכתב מורכב מציורים פשוטים. באחת החנויות הפזורות בעיר מצאתי ספר ובו תרגום לאנגלית משפת הנאשי.
מ- Lijiang אפשר לצאת להרבה מקומות. למשל לאגם La shi (עלות בכניסה 10 יואן), או ל- Black dragon Pool (כ- 20 יואן כניסה) או לעלות ברכבל אל Snow Mountain (כ- 110 יואן), או לצאת לטרק ערוץ דילוג (30 יואן). אפשר גם לעלות ברגל לתצפית על העיר הישנה ולבקר בכפר Baisha. זהו כפר קטן שנמצא מצפון לעיר ושימש בעבר כבירת ממלכת הנאשי.(2 יואן במונית מהשוק). אנחנו הגענו אל הכפר בעיצומו של פסטיבל מקומי. בכניסה לרחבה עמדו רוכלים ומכרו מיני מזכרות וגם תפוחי אדמה מטוגנים בשמן עמוק. ברחבה התקבצו התושבים ואורחים וצפו ברוקדים שלבשו בגדים מסורתיים. לא רחוק מהם התאמנה בריקוד קבוצה נוספת.
ברקע בלט ההר עם פסגתו המושלגת. בהמשך הכפר התחרו שתי קבוצות של גברים במשחק מקומי שנראה כמו גולף. לכל אחד מהמתחרים היה מספר על החולצה, כל אחד אחז מקל ביד כשהמטרה היא להדוף כדור באמצעות המקל. אחרי כל החגיגות, הריקודים ומשחקי ה"גולף" המשכנו אל Dr Ho .Dr Ho הוא אחת הסיבות לבואם של מטיילים לכאן. בתוך קופסאות קרטון שומר Dr Ho על כרטיסי ביקור שקיבל מכל מיני אנשים שביקרו פה מרחבי העולם. במחברותיו ניתן לקרוא תגובות של מטיילים רבים. Dr Ho מקבל את פני אורחיו, שומע את בעיותיהם ורוקח מעשבים תרופות שונות. חבריי קיבלו ממנו תה נגד התקרחות....,תה שאמורים לשתות 3 פעמים ביום. אחרי הסיור הרגלי בכפר חזרנו אל מאמא סאן שעמלה על הכנת ארוחת הערב. באותו ערב קיבלנו טלפון משמעון ודינה, חבריי מבית חב"ד בבייג`ינג, שבישרו לנו שיוכלו לדאוג לנו למצות, יין והגדות. כולם שמחו , זה היה הרגע בו היה לי ברור שאת ליל הסדר אחגוג ב- Lijiang.
דז'ונגדיאן
למחרת המשכתי אל Zhongdian- עיר טיבטית. מאמא סאן או בשמה האמיתי Yong shi ying נפרדה ממני לשלום לא לפני שציידה אותי בצידה לדרך ובתליון שבתוכו תבלין ריחני שיהיה למזל...הדרך אל Zhongdian אורכת כארבע שעות (30 יואן) וחולפת על פני נהר גדול (עוברים בחלק של מסלול "ערוץ דילוג הנמר"). בחלקים מסוימים הנהר גועש, והנסיעה קשה. הצבע השולט הוא חום, יש מרחבים גדולים , מעט כפרים והאוויר צלול וקר, הרים מכל עבר ועל אחדים מהם ניתן לראות פסגות מושלגות. קר מאוד בעיר הזו ועל כן בבתי המלון יש אפילו סדינים חשמליים . אם תגיעו לכאן אל תחמיצו את המנזר. ניתן להגיע אליו באוטובוס מספר 3 (במחיר יואן אחד). מנזר, Songzanlin נבנה כמנזר טיבטי לפני 300 שנים וגם כיום חיים בו נזירים . הכניסה לביקור במנזר עולה 10 יואן. המנזר נבנה על ידי הדלאי למה החמישי, אל תחמיצו!
מסעי המשיך למחרת היום ל-Baishuitai באוטובוס מלא סינים שעישנו סיגריה אחרי סיגריה. הדילמה היתה אם לפתוח חלון על מנת שהעשן לא יחדור לריאותיי ולשלם את המחיר של כניסת אוויר קר. האוטובוס נסע בדרך לא סלולה עם הרבה סיבובים. Baishuitai הוא יישוב קטן שנמצא דרומית מזרחית ל Zhongdian. הנסיעה ארכה כשלוש שעות ועלתה 20 יואן. בצידי הדרך עמלו פועלים בסלילת כביש, הנוף היה עוצר נשימה עם טרסות , חקלאים חורשים את האדמה בעזרת בהמות שרתומות למחרשה ידנית, וכפרים טיבטים. האוטובוס עצר מספר פעמים בדרך, הדחפורים שעמלו בסלילת הכביש הפריעו לתנועה ולמעבר.
האוטובוס שיצא לפנינו עצר גם הוא ועמו עוד 2 טנדרים. אף אחד לא רטן על ההפסקה וההפרעה הבלתי צפויה, אולי בגלל הסיבובים... העצירה נתנה שהות להירגע מהם קצת. גם מכפר זה ניתן לצאת לטרק "ערוץ דילוג הנמר". מלבד זאת, אפשר לבקר באמצע הכפר ב-white water platform (כניסה 30 יואן). מרחוק בלטו הטרסות בצבע בז` שנראו כמו גושים גושים ותו לא. מאוחר יותר שיניתי את דעתי. העליה במדרגות אל הטרסות שנמצאות באמצע הכפר בגובה של 2380 מטרים מעל פני הים (או על סוס שמציעות נשות הכפר בדרך) לצפייה בטרסות מקרוב איפשרה לי לקבל תמונה אחרת. הטרסות היו מרהיבות. לידן בריכה קטנה עם מים בצבע ירוק בהיר. המקום נקרא בשפה המקומית Baibuzui, ובתרגום משפת הנאשי- growing up flower . זהו מקום מיוחד לא רק מבחינת תופעת הטבע שנוצרה כתוצאה מחשיפה רבה לשמש גם משום שהמקום מתפרש על 3 קמ"ר. הנוף הנשקף מהטרסות הוא של הרים ועמק, הרבה שדות ירוקים וכפרים קטנים. ליד אחת הטרסות ישב זקן סיני וקרא בספר בשפת הנאשי. מרחק הליכה ממנו היה עוד זקן שניסה לברר את שנת לידתי על מנת שידע לתת לי את הציר הנכון עם הסימנים המיוחדים לשנה בה נולדתי. הכל רשום על גבי קלף בצורת מלבן.
האוטובוס חזרה לעירZhongdian יוצא ביום שלמחרת כך שאת הלילה מעבירים בכפר. לא חיפשתי את בית המלון. "המלון" בא אליי. אחד מתושבי המקום לקח אותי אל בית המלון שאותו הוא מפעיל. המקום היה ריק ממטיילים. בעל המקום נתן לי תפוחי עץ וביתו קטפה מהחממה בסמוך לבית ירקות והכינה את ארוחת הערב. נשים סחבו על גבן סלים עמוסי חציר, מדרבנות פרה שהלכה לפניהן, ילדים קטנים שיחקו משחקי מלחמה וקראו "ni hao", "שלום" בסינית כשראו אותי. בכניסה לכפר ישנה חנות בה יכולים לכתוב עבורכם בשפת הנאשי את השנה בה נולדתם, בהתאם לאסטרולוגיה הסינית. המקום שקט. האוויר צלול. הנוף עוצר נשימה. האנשים ידידותיים. אלמלא חג הפסח לבטח הייתי נשארת עוד מספר ימים אך עזבתי בבוקר שלמחרת וחזרתי לעיר באוטובוס שבעל המלון עצר עבורי.
