בכמעט 80 הימים האחרונים טיילתי בנופים הכי יפים בעולם. הלכתי בערים עתיקות, טיפסתי על הרים גבוהים, הסתכלתי מחלונות של אוטובוסים שעברו דרך מראות שהעין שלי בעצמה לא האמינה שהיא רואה. היום, רגע לפני סיום המסע אני כבר יכול להגיד בביטחון - הנוף הכי יפה בעולם הוא האנשים שפגשתי בדרך. יהיה לי קשה להסביר בתמונות כמה האנשים היו משמעותיים בשבילי במסע - אז בליווי תמונות של הנופים באירלנד - הבלוג הזה מוקדש להם
ביומיים האחרונים אני מטייל בטבע הפראי של אירלנד. אני עד לנוף הכי יפה שראיתי מהרגע שבו יצאתי מנתב״ג. ובכל זאת, יותר משאני מתרגש מהירוק שאני רואה בעיניים אני מתרגש מזה שממש טוב לי בלב, כי חברים שלי מהבית הצטרפו למסע כדי לראות אותו יחד איתי.
וזו לא הפעם היחידה במסע שזה קרה. בלונדון למשל, יותר משהתרגשתי לראות את הארמון של המלכה - התרגשתי שקרובי משפחה אירחו אותי במשך כמה ימים כמו מלך. בפריז, יותר מששמחתי לטפס על האייפל ולראות את האנשים מלמעלה - שמחתי לדבר בגובה העיניים עם מטיילים מכל העולם.
באיטליה, יותר ממה שהאוכל היה מיוחד, היה לי רגע מיוחד כשחשבתי על כמה לא מובנת מאליה העובדה שאני יושב לאכול ארוחת צהריים או סעודת שבת עם אנשים שעד לפני הארוחה לא ידעתי שהם קיימים בעולם בכלל. אפילו במצרים! בזמן שצללתי בלגונות הכי יפות בעולם, ידעתי שיהיה מי שיציל אותי כשהייתי צריך הצלה.
בהודו הכרתי חברים לכל החיים. הם הגיעו מבית חב״ד, או מהבלוג, או מבית קפה או מטיול משותף. הם ישבו איתי בנסיעות המפחידות ונתנו חיבוק כשהייתי צריך וכאפה כשהייתי צריך. האנשים בהודו היו משהו מיוחד.
החברים שלי בסינגפור נכנסו לי ללב ולא ייצאו ממנו בקרוב. בכנות, הם היו אלה שהוכיחו לי שיש אנשים טובים בכל חור בעולם - הגעתי לשם לבד והם גרמו לי להרגיש הכי ביחד בעולם. בקוריאה מצאתי אנשים שהיו שם בשבילי ברגעים שלא רציתי להיות לבד.
באמריקה התארחתי אצל כל כך הרבה אנשים שפתחו בשבילי את הבית ואת הלב שלהם. כל מה שרציתי היה לשבת אצלם בסלון ולהעביר את היום על כוס קפה של חברים.
זה כמעט הבלוג האחרון שאני כותב לכם. מחר אעשה סיכום של אירלנד והבלוג הבא יהיה כבר בלוג סיכום המסע. אני מודה לאלוהים על שיצר עולם כזה נהדר. אני מודה לאנשים שבו על שהפכו את העולם לכזה.
תודה לכל אחד מהאנשים שפגשתי במהלך המסע באופן אישי. תודה לכם ולכל אחד מהאנשים שעקבו אחריו. תודה לכל מי שהופך את העולם לכל כך נהדר
.