החוויות המפחידות ביותר
- נסיון הכניסה למקדש הזהב, מבעד לפתח היציאה (ראה להלן).
- נסיעה בערפל כבד, בכביש חסר סימון כלשהו, כאשר כלי רכב, חלקם חסרי אורות לחלוטין, עוקפים ללא כל הגבלה והכל כאשר בני אדם ובעלי חיים מטיילים חופשי על הכביש.
- רכבת הלילה אמריצר - הארידוואר. כיון שבכל הספרים כתוב, שאם היית בהודו ולא נסעת ברכבת לילה, לא היית בהודו, החלטתי שאנחנו חייבים להיות בהודו, במיוחד בהתחשב בכך שאין טיסות מאמריצר להארידוואר ואוטובוס נוסע בין 15 ל-18 שעות. רכשתי, כמובן, מראש כרטיסים למחלקה הראשונה. מגיעים לתחנת אמריצר החשוכה כמעט לחלוטין ובה מאות רבות של הודים בכל רציף. בידינו כרטיסים ללא מספר קרון או תא (ראה לעיל). הסיקי, שרשם פרטים אלה על כרטיסינו, מסביר לי שקרון המחלקה הראשונה מסומן 1F ושבו לא אתקשה למצוא את התא E. בינתיים אני מתקשה למצוא את הרכבת. אני שואל את ההודים שברציפנו, אם זו הניצבת בו נוסעת להארידוואר. איש אינו מבין אנגלית. אחד מהם מצליח להסביר לי, בעיקר בתנועות ידיים, שהרכבת להארידוואר תגיע אחרי שזו העומדת תיסע. באיחור ניכר מגיעה הרכבת הבאה, שאפילו בהינדי לא כתוב לאן היא נוסעת. אין שום קרון מסומן 1F (הנייר, שעליו הסימון ושמות הנוסעים לפי תאיהם, משהו כמו רשימת התור בקופת חולים, יודבק על הקרון לקראת היציאה לדרך). אני שואל היכן first class. אין ברציף שום עובד רכבת. חלק מההודים עונה לי בהינדי שוטפת (ואולי זו בכלל פאנג`אבית). אחרים עונים לי, באדיבותם:
"yes Yes". המלומדים שבהם אומרים "not know". לפי לוח הזזמנים הרכבת הייתה צריכה כבר מזמן לצאת לדרכה. אין את מי לשאול מתי תעשה זאת. לאחר התרוצצות של כרבע שעה לאורך 30קרונות הרכבת, הלוך ושוב, כשבידי שני תיקים במשקל כולל של 20 ק"ג, אני נשבר. כיוון שהחלופה של השארות על הרציף לא נראתה לי, עליתי לקרון חשוך, עתיר הודים יושבים ועומדים, ונעמד בפינה פנויה. אין חיבור בין הקרונות, כך שאין כל סיכוי לעבור לקרוננו במהלך הנסיעה (בת 11 השעות). תלמה לא מוותרת ויוצאת להמשך החיפושים. כדי שתזוזת הרכבת, הצפויה לכאורה בכל רגע (יצאה באיחור של 45 דקות...), לא תפריד ביננו, אני יורד מהרכבת ומחכה לתוצאות חיפושיה. אינני יודע איך, אבל היא גילתה את קרון המחלקה הראשונה. אנחנו בתא E ואני יכול להתמוטט על הדרגש התחתון מבין השניים. תלמה מחליטה להמשיך להתגרות בגורל ויורדת לקנות בקבוק מים. אני מותש ומשמיע אך קול מחאה חלוש. רק בשובה היא מבינה את גודל הצרה, אליה היינו נקלעים שנינו, אם הרכבת היתה יוצאת לדרכה ואני עליה, כשהיא נותרת ברציף, ללא דרכון, ללא כרטיס אשראי (הכל עלי, בתוך חגורה מיוחדת), כשבידה 10 רופיות ואפילו אינה יודעת באיזה מלון אנחנו משתכנים בהארידוואר. לפני הגיענו לרכבת, תלמה שאלה אותי, אם נצטרך לישון בבגדים. כאשר השבתי לה בחיוב, לא ידעתי עדיין שבסופו של דבר נישן לא רק בבגדינו, אלא גם במעילים ובנעלים, שנינו על דרגש צר אחד, כדרך יחידה להתמודד עם הקור העז. בקרון שינה של מחלקה ראשונה בהודו אין שמיכות, שלא לדבר על כרים או סדינים, אין כל חימום (הטמפרטורה בחוץ קרובה ל-0); וכמובן, החלון אינו נסגר הרמטית.ובכן, "היינו בהודו" - נסענו ברכבת לילה הודית 3 פעמים: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי.
- באחד הערבים בדלהי הלכתי לישון, מאד לא שקט בגלל הריח הכימי בחריף שבחדר. תלמה סברה שזה ריח כדורי הנפטלין שבאמבטיה. לי הריח לא התאים לנפטלין, אך לא היה לי הסבר טוב יותר. באמצע הלילה תלמה מעירה אותי ושואלת לדעתי על מהות הברקים, שמתרוצצים על הריצפה. חשבתי שהתחרפנה קצת, אבל באמת התרוצצו "ברקים" לאורך כבל הטלויזיה המחובר לקיר. עכשו שמישהו ישכנע אותי, שלא ניתן לראות חשמל. אני ראיתי גם ראיתי. המחזה היה מרהיב עד שהפסקתיו בניתוק מהיר של השקע השרוף לחלוטין שחיברה לזרם החשמל. תארו לעצמכם, שהיינו נשרפים דווקא בדלהי ולא בוואראנסי ולא היינו זוכים אפילו במוקשה.
החוויה המרשימה ביותר
הטאג` מאהאל, המפורסם באתרי הודו, אכן מדהים, מהמם וכיו"ב, וראינו עוד מספר לא קטן של אתרים, ששמות תואר אלה הולמים אותם, אך את המקום הראשון מבחינתנו תופס מקדש הזהב הסיקי באמריצר. מיד בהגיענו למלון ולאחר השלכת חפצינו בחדר, רצנו (בריקשה, כמובן) למקדש. מעבר לתדהמה מהמקדש, הקטן יחסית, העשוי שייש מצופה זהב ו"צף" במרכזה של בריכת ענק מרובעת, קשה היה שלא להתרגש מהאווירה שסביבו, המלווה דרך קבע במנגינות וזמירות, ומהלהט הדתי של אלפי הסיקים, שבאו להתפלל "תפילת ערבית" (כולה בשירה), שבסיומה סוגרים את אדי גראנט סאהיב, הגורו ה-11 והאחרון, עוטפים אותו במספר בדים מקושטים ונושאים אותו באפיריון, לקול תרועת חצוצרות ושירה בלתי פוסקת, לבנין המפואר שמעבר לגשר הגורואים, המחבר את המקדש ליבשה, ללינת לילה. בתמימותנו סברנו, שבבוקר יהיה המקדש הומה פחות, כך שנוכל לבקר בניחותא בכל חלקי המכלול, לרבות אלה שעליהם נאלצנו לוותר אמש, משום סגירתם. ההמונים, שבאו בבוקר לרחצת מצווה במי הבריכה (גברים בלבד) ולביקור בבית-מקדשם, עלו במספר עשרות מונים על הקהל שהיה שם אמש. שוטטנו, יחפים לחלוטין, במשך שעתיים תמימות בכל רחבי המיתחם, אך אל תוך המקדש עצמו לא הגענו. להגעה אליו, ב"תור" הגברים הלגיטימי, שאורכו עלה על 100 מטר ורוחבו בין 10 ל-20 איש (לתור הנשים לא יכולנו להצטרף בגללי), היו נדרשות לנו שעתיים לפחות. למזלנו, כך השלינו את עצמנו, הגיע אל התור סיקי, נכבד כנראה, אשר הורה לנו להצטרף אליו כדי להכניסנו מבעד לפתח היציאה. מה שנועד להיות עוד מחוות אירוח כלפי זרים, הפך עד מהרה לרגע של אימה, כאשר אך כפסע היה בינינו לבין רמיסתנו תחת רגלי ההמונים היוצאים. הצלחנו להמלט משם כל עוד נפשנו בנו, כשבלית ברירה אנחנו מוותרים על ביקור יום בתוך המקדש.
החוויות המוזרות
- מקדש Karni Mata הוא אולי המקדש היחיד בעולם, שהוקם לכבוד אדם, שלא הפך לאל ואינו נחשב לנביא. קרני, שחיה במאה ה-15, הצטיינה בכיעורה החריג וביכולתה לחולל נסים. במסגרת סיכסוכה עם יאמה, אל המוות (שלא אייגע את קוראי, אם יהיו כאלה, בפרטיו), היא החליטה שבני משפחתה לא יעברו במותם לשליטתו של יאמה, אלא יהפכו לחולדות, כשלב מעבר לקראת שובם, בגלגולם הבא, לחיק המשפחה. לכבוד חולדות "אנושיות" אלה הוקם המקדש המפואר, בו מאות מבני משפחתה של קרני נהנות ממיטב המזון, המים והחלב, כשבהם 3-2 בלונדינים. צפיה בחולדה לבנה כזאת מביאה מזל רב. אנחנו ראינו 2 כאלה (או אחת פעמיים) וכפי שהתגלה לנו עוד באותו ערב, המזל שהדבר הביא עלינו לא היה טוב במיוחד (אלא אם כן חום של 38 מעלות נחשב למזל טוב). ייתכן שהיפוך המזל נגרם בשל כך, שלא נהגנו כמינהג המקומיים ולא נטלנו פראסאד, דהיינו - לא טעמנו משיירי מזונן של החולדות, שהן אגב קטנות בהרבה מאלה האירופאיות. אתר האינטרנט הרשמי של המקדש יודע לספר, שהחולדות הקדושות אינן מתות ואינן מתרבות, ומשום כך מעולם לא נמצא במקדש גור או פגר של חולדה. מייד הבנו, שאותן חולדות שמימדיהן כמחצית מאלה הרגילות, אינן גורים, כי אם מיניאטורות של חולדות, וכי זו, אשר סיימה את חייה מול עינינו, פשוט לא קראה את הכתוב באתר. לעומת שטויות אלה, יצאתי ללא כל הסבר סביר להעדר כל זכר לצואת חולדות במתחם המקדש ולכך שהריח הרע היחיד שבו הוא ריחם של עולי הרגל.
- חתונה הינדית כחלק מפסטיבל הגמלים של ביקאנר. בעיר ביקאנר, שבלב מדבר Thar הענק, מתקיים מדי שנה פסטיבל גמלים. כיוונתי את לוח זמנינו כך שנהיה בביקאנר בעת הפסטיבל ולא הצטערנו על כך. יומו הראשון של הפסטיבל מתקיים באיצטדיון שבעיר ובו תחרות על תואר מלך היופי של הגמלים, כשההתייחסות היא לא רק ליופיו של הגמל, אלא גם ליופי קישוטיו ולאלה של רוכבו (חגיגת צבעים אדירה), תחרות חליבת נאקות ועוד. שני ימיו הבאים של הפסטיבל עוברים לכפר, השוכן כ-35 ק"מ מהעיר בלב ליבן של הדיונות. ספק אם היינו מגיעים לשם לכבוד מירוצי הגמלים ומה שמשך אותנו לכפר הייתה חתונה הינדית כהילכתה המסורתית. באוהל צבעוני ענק, הפתוח מצידו האחד, יושבות נשים וילדות, בשלל צבעי תלבושותיהן ושרות שירי חתונה, שלאוזני הערלה נשמעו יותר כקינות, הצד הרביעי שמור כולו לתיירים (משני המינים). לגברים הינדיים הכניסה אסורה וכל אלה שניסו להסתנן לשטח התיירים גורשו ביד חזקה על-ידי המאבטחים. בכך מתגשם עקרון השוויון: נשים אינן משתתפות בלוויות וגברים אינן מורשים להיות נוכחים באוהל החתונה. אני מצלם בהתלהבות את הנשים והילדות ומתפתה להראות לאחת מהן את תמונתה. הסתבכתי. מאותו רגע ולמשך הבאים הרבים, אני עומד בפני לחץ מתמיד לצלם עוד ועוד והמצלמה נודדת בין ידים רבות, שכמובן נמרחות על עדשתה, שהרי לא ייתכן שבת-הדודה, האחיינית או השכנה של המצולמת לא תראה את תמונתה ולא תמשש אותה. איחרנו לחתונה בשעה תמימה ולכן המתנו רק כשעה לבוא שלוש הכלות, שבאו בתלבושות ותכשיטים שקשה לתאר את עושרם, כשלמרבה ההפתעה צבע עורן בהיר ושערן צהבהב.
תלמה טוענת בתוקף ל"אשכנזיותן". אני נבוך ומנסה לשכנע אותה בהודיותן. אחרי זמן קצר מגיעים לפתח האוהל שלושה גמלים מקושטים ועליהם שלושה חתנים, מקושטים עוד יותר, וגם הללו חיוורי פנים עד כדי הסרת כל ספק בדלות זיקתם האתנית של שלושת הזוגות לאחד העמים (הרבים) של הודו. קיצורו של דבר, למרבה ההפתעה, זו חתונתם של שלושה זוגות מערביים, שבחרו להנשא בטקס הינדי מסורתי, התקף משפטית לכל עניין ודבר. הטקס מתבטא בהעלאת קטורת, הצתת אש קדושה, קשירת ידי הזוג בסרט אדום ואין סוף זמירות וברכות, המובנות רק לאומריהן ולקהל המקומי. הוסבר לנו שעל בני הזוג להקיף את האש הקדושה 7 פעמים וכשאחרי כשעה הם היו בעיצומה של ההקפה השלישית, נשברנו ונטשנו לטובת "היציע" שבראש הדיונה הגדולה, הצופה פני איצטדיון האתלטיקה הקלה לגמלים. למי שהיה ספק, הגמל הוא חיה מטומטמת להפליא: לפחות מחצית מהמתחרים במירוץ העדיפה לדהור לתוך הדיונות, בניצב למסלול המסומן. הידעתם שגמל ניצב על רגליו כשעה בלבד לאחר היוולדו, שהוא נולד במשקל של 40-35 ק"ג, לאחר 13 חודשי הריון, וכי בבגרותו חייב הוא, לשמירת בריאותו, לצאת לטיול יומי של 35 ק"מ לפחות? אנחנו לא ידענו, אבל למדנו כל זאת ועוד במכון לחקר הגמל ורבייתו.
- במלון בביקאנר, ארמון בן 5 קומות, המחוברות ביניהן בדרכים שונות ומשונות, עם מספר מפלסי ביניים סגורים, שהפך למלון, הציעו לנו לבחור בין 2 חדרים: האחד צנוע, במידות של 5x5 מ`, שתקרתו מצופה חרסינה פרחונית וריצפתו פסיפסי שיש בדוגמאות שונות לבין חדר שינה, בעל מיטת אפיריון מלכותית, שאורכו 15 מ` ובהמשכו חדר אמבטיה באורך של 8 מ`. הרעיון לצחצח שיניים לפני השינה ולצעוד לעבר המיטה כ-23 מטר לא נראה לנו והעדפנו את החדר "הקטן". אגב, במה שמכונה כ-herritage hotel, דוגמת מלון זה, רוצים שהאורח ירגיש כמו בעלי הבית בימים ההם ולכן בזמן הזה אין בחדר טלויזיה או טלפון.
- טקס סגירת השער והורדת הדגלים בגבול הודו-פקיסטן. הגבול, הסמוך לאמריצר, מהווה אתר תיירות מובהק, כשבקירבתו מגרשי חניה ענקיים, שמהם מובילים שבילים מגודרים מיוחדים אל עבר היציעים, שהוקמו משני צידי הגבול, בהם מתקבצים מדי ערב אלפים מאוהדי "הקבוצות". הללו מלווים את הטקס, הביזארי קמעא, בקריאות עידוד לאומניות, "ספונטניות", מאורגנות היטב (לרבות הסעת כתות של תלמידי בתי הספר התיכוניים למטרה זו). בצד ההודי שלושה יציעים: לגברים, לנשים ול-VIP, עמם נמנים כל התיירים הזרים.
זו הזדמנות להעיר, שהפאנג`אבים, תושבי אמריטצר וסביבתה (לרבות הסיקים, כמובן), שונים ברובם מההודים שהכרנו עד כה, לא רק בשפתם, אלא בעיקר בגובהם "האירופאי", במבנה גופם, בצבע עורם ובצבע עיניהם, שלעיתים לא נדירות הוא כחול או ירוק. נראה, כי היסוד האתני הארי ניכר בקרבם הרבה יותר מאשר בקרב עמי הודו האחרים. הטקס עצמו מתבטא ב"צעדות ברווז", תרגילי סדר והצדעות של משמר הגבול ההודי, בתלבושת אדומה, כשבראש הכובע נוצת ענק אדומה; ומולו, באותן תנועות בדיוק, המג"ב הפקיסטני, בתלבושת זהה, אך בצבע שחור; סוף החגיגה, בהורדת הדגלים, כשכל צד מוריד את הדגל של הצד האחר, כאות לידידות המובהקת השוררת בין שתי המדינות (מספר קורבנותיה עד כה בקושי עבר את המליון).
הכשלון הגדול
מאד רצינו לצפות במצעד יום הרפובליקה בדלהי, אך לתומי סברתי, שפשוט יוצאים לאחד הרחובות, שבהם עובר מסלולו, וצופים בו. כשהתברר לי, שהעניין אינו פשוט כלל, כבר היה מאוחר והכרטיסים אזלו. אמנם בלשכת התיירות בדלהי יעצו לנו חד-משמעית להעדר מן המצעד, בין אם נוכל להשיג כרטיסים ובין אם לאו, משום ההתרעות החמות על כוונות פיגוע של מחבלים קשמיריים, אך אותנו זוטות כאלה לא ירתיעו. קמנו ב-06:00. נהג האוטו-ריקשה הוריד אותנו באי-שם חשוך ושילחנו לצעדה בת 4-3 ק"מ, בעקבותיהן של שיירות הודיים, משכימי קום ועטופי שמיכות, לעבר "שער הודו". היינו קפואים, אך אופטימיים. למודי נסיון חיובי קודם, ציפינו שהשוטרים ידאגו לנו למקום צפיה. כשהגענו לשערים, גילינו שהעדר כרטיסים מונע כל סיכוי של התקרבות לבימות. לא צבענו הבהיר ולא תחנוניה של תלמה המסו את לב השוטרים ההודיים, זולת אחד, שלא עמד בפני תכול עיניה ושלח אותנו פנימה, כדי להעצר במחסום הבא. כשהגענו, סוף סוף, עייפים אך נואשים, לכניסה ל-free enclosure, אליה הפנונו, באדיבות תקיפה, כל השוטרים עמם ניסינו את מזלנו (הרע), שמחתי שלא השגתי כרטיסים, כי עם מצלמה לא נכנסים, עם כרטיסים או בלעדיהם. חזרנו למלון ותלמה צפתה במצעד בטלויזיה. אני, שמצבי הגופני הירוד, ירד עוד יותר בעקבות המסע הלילי, העדפתי להשלים את שעות השינה.
ההצלחה הגדולה
כל כולה של תלמה. אנו יוצאים לצפות בטקס חילופי המשמר הנשיאותי. מבקשים להגיע לבית-הנשיא. הטוק-טוק מוריד אותנו ליד איזשהו מחסום ומסביר לנו, שמכאן עלינו לצעוד ברגל. צועדים עד שהשוטרים עוצרים בעדנו, אומרים לנו "no allow" (כך זה באינדגליש) ושולחים אותנו כקילומטר - שניים לשער אחר, שבו מסבירים לנו שמוטב שנשכח מהרעיון להתקרב לבית הנשיא. מסיבות השמורות עמם יצרו ההודים מין ריבוע סטרילי, שאורך כל אחת מצלעותיו קילומטר וחצי. אני מוכן לנסיגה. תלמה מנסה לשכנע את הסמל שבמחסום. הוא קורא למפקדו. תלמה ממשיכה במסע השכנועים, מלווה בהפגנות מסכנות. הקצין מתרכך ומרשה לנו להמשיך, אבל במרחק קצר משם יש עוד מחסום. בדרכנו צועד קצין של חיל הים ההודי. תלמה מבקשת ממנו להעביר אותנו את המחסום. הוא מסביר לה, שאין הדבר בסמכותו. היא מביעה את חוסר אמונה במגבלות כוחו של איש בכיר כמוהו (בדרגת סגן). הוא נמס, משמיע קולות של שררה באוזני המחסומאי ואנחנו מעבר למכשול האחרון. סוף הסיפור: לטקס חילופי המשמר, שבאמת היה שווה את המאמץ, היו שני צופים בלבד.
