כפר אורצ'ה
ושוב נצאה אל הדרך יד ביד בדרך..:
המסע אל הלב של הודו היה כמו שציפינו, חם, וחם קצת יותר בצהריים. הגענו לאורצ`ה, כפר קסום במדינת madhya pradesh. אוזנינו היו המומות מהשקט שאחרי הסערה הבומבאית, והשיקשוק של הרכבת. פתאום הכל עצר. חוץ מהחרקים, להם לא היה חם. על גג הגסטהאוס עמד עציץ ואם הסתכלנו קצת מאחוריו אפשר היה לראות ארמון ע-נ-ק שהיה שייך פעם לממלכה הבאונדלאסית. ואז אתה מסתובב שניה אחורה ורואה צריחים של מקדש מציצים לך מתוך הרחוב. בסדר, מקדש, ארמון.. יפה. אתה הולך קצת הצידה.. לכיוון נהר ה-betwa. מסתכל אחורה על הדרך שהלכת.. חמש דקות אולי.. פתאום מכל מיני מקומות מציצים לך שפיצים שחרחרים משריפות ושנים.. ואתה כאילו נמצא בתוך סרט המרכז הפרוע של הודו, רק שהשחקנים נשארו אחר-כך לגור באזור ושכחו לפרק את התפאורה.
דברים שעפים מכאן לא עפים משם:
כבר היו אנשים חכמים שאמרו שהפרוקים הללו עוד יקברו את כולנו. ואכן באורצ`ה התרפקו פרוקי הרגליים על כל סנטימטר רבוע ובכל הגדלים. ממילימטרים ספורים ועד כמה אחדות של סנטימטרים... מקפצים, מתעופפים או פשוט מופיעים לך פתאום על הכרית, כאילו ממימד אחר. תוך כך עולות בחדרים המנורות איתם מתנגן ניגון ה"חייעס" הבאים אל האור לעשות לעצמם פוטוסינטיזה עדינה. או סתם להשרף. התרבות ההינדית משפיעה על כל בעלי החיים. הקופים מתקבצנים, הפרות מתקדשות והג`וקים שורפים את עצמם לסיום סיומת. רק שאצלם זה לא בגנגס... אלא במנורת הניאון שאצלי בחדר. נטיתי להתעלם מהם באלגנטיות ולדמיין שאני לא ישנה עם 18 סוגים שונים של אורגניזמים שיצאו מהמדריך לחרקים בנגב.
דברים ששומעים מכאן שומעים גם בסראונד:
אחת הרכישות המוצלחות של העיר הגדולה היה ללא ספק מפצל קטנטן המתחבר למינידיסק. כמה קטן ככה ממזר, הביא אותנו המפצל לדרגות חדשות של איכות חיים, כאשר גילינו שאפשר לאחד את רמקוליי עם רמקוליו של הרב חובל. שמחה והילולה.. פיזרנו ארבעה רמקולים בגודל שהיה מבייש מאוד הופעות של משינה, לכל ארבע רוחות שמים (כמה שלוקח החוט חשמל) ושמענו בקולי קולות (היינו צריכים לסגור את המאוורר כדי להקשיב למילים) ממיטב שירי הרוח הישראלית האידיאליסטית של פעם.. שכמו שהקול הפנימי שלי מוראנאסי אמר, היו בהם יותר אנחנו מאשר אני (זמן..זמן להיות עם עצמי.. ).
באומנות כמו באומנות אין דבר כזה מכאן שאין דבר כזה משם:
עם ספר וכמה ג`וקליעך, נרגעתי לי בערב הקריר שירד על הכפר..כשרב חובל פתח בשאלות על אומנות. פתאום ורעמסס. אבן שושן לא בא לעזרנו והיינו צריכים לבד להמציא הגדרות. מיותר להגיד שהתהליך היה לא אומנותי להחריד ומצאנו את עצמנו בתסבוכת שבתחילתה הכל נחשב לאומנות ובסופה.. שאין כזה דבר. לפעמים אני מרגישה שהכתבות יוצאות בלי כל מאמץ מיוחד, כאילו אני מורחת חמאה על סנדביץ` ובינתיים מדברת בטלפון (חמאה שהיתה קצת מחוץ למקרר). ואחר-כך מציגים לי את זה כאומנות. אז גם סתם יומן שמישהו כותב יכול להחשב לאומנות. אבל לא זה של אנה פרנק. זה לא נחשב. אז אולי רק מי שבגלוי או בנסתר יוצר למטרת הצגה... ואולי כל מי שמשתמש בטכניקה הוא אומן.
אבל מי אמר שהוא משתמש בה טוב. אולי אומנות היא בעיני המסתכל, כמו יופי. יש אנשים שמגלים יופי במוסיקה.. שהם מסוגלים להתמלא מזה.. כלומר, להגיע למצב שהלב מפרפר ומדגדג את הצלעות. יש אנשים שמפרפרים מנוף. ורובנו, מתמלאים פעם מזה ופעם מזה ופעם מדברים שאנחנו לא מבינים ופעם מדברים שאנחנו פתאום מבינים עוד יותר ממה שהם התכוונו להביע, כי זה מתחבר אלינו באיזשהי צורה. נאנחנו מקושי הסוגיה ושלל יצורים מוזרים עפו ונתקעו בקיר.
רב חובל שנשבר לו מכל העניין, חטף סנדל והראה להם אומנות לחימה יוצאת דופן שזיעזעה את הבניין. בסוף כשנגמר הפוגרום היו על הקיר הסגלגל כמה חמודים מחוצים, תלויים על בלימה ועקבות ענק של סנדלי שורש. רב חובל ואנוכי הסתכלנו בפליאה ... זו היתה אומנות לשמה. (הזמנה לדיון: רב חובל מזמין את כולם לכתוב מה זו אומנות לדעתם).
אבנים שפוצעות אותך כאן לא פוצעות אותך שם:
לא התאפקתי וירדתי אל הנחל, בין ערביים. כשהיה חם ואי אפשר היה עוד להסתובב בארמונות ולהתפעל מזה שהם עומדים ריקים ואף אחד לא עושה עם זה משהו. מצאנו מקום בלי הודים שיסתכלו או שיכבסו או שיעשו פיקניק. ושהמים יזוזו ושיהיה צל. היה. היה קצת קשה לצוף אז הלכתי עם הידיים ונעזרתי במים שירימו אותי בשאר המקומות. בלי כל אזהרה מוקדמת הופיעה אבן מחודדת כמו פירמידה קטנה ממש מתחת לכף ידי המתוחה. העור שלי, שאני אישית ציפיתי ממנו ליותר, נבקע כמו נייר צלופן שנחתך מסכין. האבן יצאה ונכנסה וכמעט הגיעה לצד השני.
זה לא היה כל-כך נורא כמו שזה נשמע, זה לא כאב כמו שזה נראה, וזה היה יותר מעניין ממה שזה הרגיש. העור, כמו אדמה מתבקע בצומת משולשת כששתי זרועות של הצומת הן הדומיננטיות והן פעילות וממשיכות להיפתח והשלישית סתם שריטה מנוונת, יושבת שם בשביל השיווי משקל הקוסמי. האבן ידעה להתכוון יפה, ואולי בגלל ששמתי את היד בדיוק בקיפולים ולפי הקווים היה קל יותר להפצע, הפצע נכנס לי בין קו השכל וקו החיים ושיבש לי את כל החשיבה היצירתית לשבוע וחצי. קו הלב נשאר במצב סביר.. ואפילו לא הרגיש את הדיגדוגים.
אנשים שחיים כאן לא חיים שם:
שכננו הגרמנים חיים רוב הזמן בהודו ומידי פעם חוזרים לגרמניה לעשות קצת כסף, מאומנות שהם עושים בהודו. חוץ מהעובדה שגרמנים (ואני לא מכלילה) הם בני שיח נפלאים (והאנגלית בפיהם עילגת כשלי) ורוב הטיול מצאתי אותם מעניינים להחריד. אז הם בניגוד לרבים וטובים מארצנו, לא מרגישים את לאומיותם מתפעמת בדמם וכבר סיכמנו בעבר שזה בגלל מלחמת העולם השניה. וזה הגיוני ואיכשהו מובן. אבל עדיין מוזר להם ולנו לשבת אחד מול השני ולהחזיק כאילו בשתי הקצוות של הדיעה הזו. הם בדיעה שהם לא חייבים לחזור למקום שנקרא גרמניה ואנחנו מרגישים איזו מחוייבות לחזור ולגור בארץ. נכון, נכון, לא כל הישראלים חושבים ככה וגם בטח לא כל הגרמנים (אחרת איך זה שעדיין יש כל-כך הרבה גרמנים בגרמניה.. וערבים ועוד) אבל עדיין, יש איזשהו הבדל מהותי.
היו לי תקופות שחשבתי שלא לגור בארץ כמה שנים.. יכול להיות לא רע. זה עבר לי וחזרתי לדעתי הראשונית שאני לא ממש רוצה לגור בארץ אחרת מטעמים של נוחיות, שפה, חברים ומשפחה.. ואני בטוחה שיש כאלו (ישראלים, או ישראלים לשעבר) שחולקים עלי ויש להם סדר עדיפויות אחר, ואני לא כועסת עליהם. הקול הפנימי שלי מוראנאסי קצת רגיש לנושא, הוא טוען שאנשים לא צריכים לברוח למקום נוח אלא לשנות את החברה שלהם, את הארץ שלהם. לי בינתיים מספיק שאני הגעתי להחלטה, כי בינתיים אין לי שום רעיון איך לשנות בשביל להציע לאלו שרוצים לעזוב.
לתחילת הכתבה
בקג'וארו
איך לא נופלים גיבורים:
בעיר קג`וראו שנמצאת רחוק מכל מקום ומכל תחנת רכבת, ובכלל אחד המקומות המסובכים להגיע אליהם בדרכים נורמליות בהודו..(חוץ מאשר בטיסה) שרדו המון מקדשים. ולמה הם שרדו אתם שואלים... פשוט כי המוסלמים לא הצליחו להגיע, או שכשהם ניסו, הלכו להם הגלגלים של המרכבות בגלל הבורות בדרך (אז עוד לא היו האוטובוסים ההודים שיכולים הכל). תארו לכם שכל הודו היתה בעצם מלאה בהמון מקדשים. יותר מהמקדש לחצי ק"מ מרובע שיש היום. צפוף צפוף, וכל מי שכבש היה צריך לנתץ את המיתוס ההינדי ולהרוס כמה מקדשים בשביל הרגשת השליטה. או רק בשביל שאפשר יהיה לעבור. זה מה שנשאר... לה לה לה לה לה.
רב חובל חולה במחלת ים:
צפיתי שזה יבוא. כי פסיכולוגית רק מעטים מצליחים להתחמק מזה. אתה מחכה להיות חולה ואתה מקבל את זה. אפילו מישהי דתייה שפגשתי, שאוכלת רק אוכל שהיא הביאה מהבית נהיתה חולה. אז גם רב-חובל נפל למשכב. הוא התנדנד בין המיטה לשירותים ונראה מאוד מעורר רחמים. מיד עברנו למשטר מזון של ספינות. יענו טוסטים. שכחנו ממטוגנים ומדאבות. התרכזנו בלהשאר בחיים. גם אני הרגשתי קצת רע מתוך סולידריות בסיסית אבל לא הפגנתי את זה כלפי חוץ. כלפי פנים לעומת זאת חזרתי שוב להתחלה ושוב לא היה לי תיאבון. ושוב לא היה לי ביטחון. ובעיקר לא ידעתי מה לעשות עם רב חובל חולה... קול קטן שהצליח להתחמק מהמחסום החדש בין החיים לשכל שהיה לי ביד אמר לי "זה יעבור כמו שזה עבר לך אפילו שעכשיו הוא רוצה למות". נרגעתי לסרוגין.
אור ורוד כהה.. זה עוטף אותי ברחמים:
בקג`וראו הכרתי את סופר מריו שאיחד תחתיו אינספור מעריצות ישראליות בגלל לבביותו ולבביות העובדים שלו. אני עדיין הייתי שבויה בהרגשה שכשיש לך חנות ואתה עושה רווחים מקניות של אנשים, אז אתה בעיקר עושה דברים בשביל שיהיה עוד כסף. יכול להיות שאני טועה. אבל קשה לשנות את הלב. קשה לי לפתוח אותו ולעשות לי חברים מאנשים נחמדים עם חנויות. אני נשארת מרוחקת משאירה לחברותי החדשות ששהו איתי בחנות לאהוב עד כלות. הבנות הפישפשוניות הזכירו לי כמה דברים חשובים... שלב צריך לשמור פתוח ושאפשר לבקש דברים ושהם התקיימו. כמו מכשפות טובות הן מבקשות דבר ושולחות אור ורוד אל המחשבה. הכל קורה כמו שרוצים.
הן עדיין היו מופתעות מזה כל פעם מחדש כמו כריסטופר קולומבוס שמגלה שהוא לא הגיע להודו, והיו צורחות בשמחה ומתחבקות בכל פעם כשהתגשמה משאלה. קול קטן מבפנים אמר "גם אני רוצה" וקול גדול נתן לו סטירה מצלצלת. לא קל להבין מה בדיוק אתה מרגיש ואם כדאי להמשיך עם ההרגשה הזאת וליפול קצת לכמה זמן, או להתאמץ ולחזור. לא כל מה שמרגישים רע זה רע ולא כל מה שמרגישים טוב זה טוב.. אבל קשה לדעת איפה לשחרר לעצמך את הרסן ואיפה להיות קצת קשוח עם עצמך.
שלחתי לי אור ורוד ואוטוסוגסטיות חיוביות ועדיין הלב נשאר סגור. זה לא היה המפתח הנכון. הלב שלי היה קוצים ושום קול פנימי לא היה שם להגיד לו..."תשמע.. זה תקופה כזאת של משבר.. זה יעבור והכל יסתדר". כי הקול הפנימי שלי עוד היה בנפאל, כל מה שהיה לי להגיד לעצמי היה well I don't know yet but I hope for the best.
לתחילת הכתבה
אני
"קל להסתבך בין הגדרות של טוב ורע
קשה להגדיר באופן מוחלט
מה חיובי ומה שלילי, נכון ושגוי
מה מעט נבדלים השניים.
ואולי לא ניגודים הם
אלא אבני ריחיים.
בין כן ובין לא מה המרחק
בין טוב ובין רע מי ישער את ההבדל.
אבל האנשים מקפצים בחיים, צוהלים
כאילו היו במסיבה נהדרת
כמו ילדים שהעפילו ביום אביב
אל ראש מגדל.
אני לבדי אדיש ושקט
לא מראה סימנים.
לפעמים אני מרגיש כמו תינוק
שעדיין אינו מסוגל לחייך.
עצוב אני כמו אחד שאין לו בית
נראה כמו דחליל זרוק.
לכל האחרים יש יותר מאשר די
ורק אני לבד ואין לאן לחזור.
לבי מבולבל
מחשבותי כמו של שוטה
לעיתים נראה כי סתום לי המוח
אני לא באמת יודע הרבה.
יש אנשים מבריקים ומלאי בטחון
ואני כה עמום עם בטחון של חלזון.
יש אנשים צלולים
ואני גם לעצמי חסר שקיפות.
זנוח ללא עוגן.
מטולטל כמו הרוח
שאינה חדלה לנשוב.
האנשים, נדמה כי יש להם מה לעשות
ואני כה חסר תכלית
לפעמים מגושם
ובשאר הזמן לא מעשי.
כזה אני
שונה אולי מכל האחרים
אבל מעריך מכל את החיפוש
אחר הפלא הקיומי.
כמו בן המחפש
את אמא.
טוב ורע נכון ושגוי
אינם זהים בעיני
אך אני מפחד משניהם
מכיון שהם אינסופיים
ואין לדעת את אחריתם.
ואולי כך הוא הדבר
ואיש הטאו שונה יהיה משאר בני האדם.
לא מחכה באף שולחן
יונק ישירות מהחזה של הטבע."
(לאו דצה - בתרגום ניסים אמון).
לתחילת הכתבה
המקדשים
כמה חול - קאמה סוטרה:
הסוד הוא שבמקדשים של קג`וראו, בין מאות אלפי הדמויות המפוסלות באבן חול הזהובה... מפוסלות אינספור תנוחות קאמה סוטרה זוגיות ורבות משתתפים. הכל בשביל ללמד את המתקדשים במה מדובר. יש אפילו פסלים שמראים את הסטודנטים יושבים ומביטים בזוג בהדגמה של חדירה מאחור. הרבה פסלים של אלים ודמויות מיתולוגיות.. חיות מוזרות ובנות פתוחות סרי.. מתנועעות לצלילי מוסיקה שקיימת רק בעולם הפסלים.. מתגרות בצופים ומזמינות להיכנס. למקדש. קרבות על קרבות, לוחמים פילים וחזירים ממלאים את כל הרווחים שבין האורגיות הקאמה סוטריות. ואפילו דמות אחת שמראה מה אפשר לעשות עם סוס רגוע במיוחד.
לפני שנכנסנו אמרתי לעצמי: "קודם כל, תרגעי!" אבל זה היה הרבה פחות מחרמן ממה שזה נשמע, כי בכל זאת זו הודו... היחידים שמקבלים מהמקדשים תמיכה והתלהבות הם השומרים של הגן. הם ישנים בצל המקדש וכשנכנסת תיירת מפתה, הם מארחים אותה בכבוד הראוי, בואי שבי, בואי תראי, בואי תאכלי ולוקחים אותה לסיבוב מסביב למזבח המרכזי.. ומראים לה את כל התנוחות החבויות.. המפוסלות בפסלים. רמש, אחד השומרים ומומחה גדול בטבע האדם הסב את תשומת ליבנו לדבר חשוב. המקדשים מוקדשים כל אחד מהם לאל אחר, וישנו שיווא וכו`. אבל כולם באים ומסתובבים מבחוץ ומחפשים את הסצנות האירוטיות. אנשים לא זוכרים שבפנים יש אלוהים. לא בעצמם ולא במקדשים. ואני זוכרת מישהו שאמר שסקס זה לא הכל.. זה רק הרוב. מה שנשאר זה מה שיש בפנים.
קריקט רחוב:
זה התחיל כבר מזמן..אבל זה חזר על עצמו כל שבוע, משחקי הקריקט בין הודו לפקיסטן ריתקו את כל הגברים בתת-היבשת למקלטי הטלויזיה הקטנים. וכמו בארץ בזמן משחק כדורגל חשוב.. הכל היה סגור ושמעו צעקות מהשכנים. הודו ניצחה, אחרי חמישה משחקים מותחים למדי, שלי ולעוד המון תיירים שאינם קשורים ישירות או מעולם לא היו קשורים לאימפריה הבריטית הגדולה, לא היה מושג מה עושים האנשים שם שרצים עם המקל והכדור. זה נראה כמו בייסבול, או כמו סדרה דקומנטרית המופקת בהשראת החיים היקום וכל השאר.
בסוף המשחקים כולם יוצאים אל הרחובות, החופים, דוכני הצ`אי והמטוגנים.. שרים מכים בתוף תוקעים בחצוצרה. ושוב, מנפצים פצצות קטנות וגדולות ברחוב. ההודים יודעים איך לחגוג ובמיוחד כשזה על חשבון הפקיסטנים.
לא ידענו מה לעשות לשבת או לצאת:
כשאין קול קטן. או כשהוא חלש.. אתה פתאום לא יודע מה לעשות. כמו מישהו שמאבד את הדרך בחושך בסימטאות צרות מלאות חרא של פרות. כמו שמשנים את כל התוכניות ואז משנים אותן שוב ואז מחזירים להתחלה וכבר אתה לא בטוח שזה הדבר שהכי טוב לעשות. התבלבלנו עד שיצא לנו ביסלי גריל מהידיים והרגליים. ובסוף למרות שהרב חובל עוד לא היה כשיר במאת האחוזים, או שרק עוד לא היו המסמכים המאשרים את זה. הוחלט שכשלא יודעים נוחתים למצב האנרגטי הנמוך ביותר האפשרי וזורמים... אם יש כרטיס לרכבת נעלה עליה וניסע.. ונרד כשנתעורר ונמשיך כבר משם.. עם כמה תוכניות בסיסיות ובלי התלהבות יתרה.
לתחילת הכתבה
ל-ואראנרסי
יצאנו לואראנאסי התחנה האחרונה טרבלינקה.
סיידאתי וסאדתי ואראנאסי אלקודס:
לא אכחיש ולא אשקר, כל יוצאי ונמצאי וותיקי הודו, השאירו עלי את הרושם שואראנסי זה כיף חיים. שואראנסי היא העיר הכי אהובה בהודו, שיש בה אנרגיות של ירושלים (שבשבילי זה לא משהו.. בירושלים אני תמיד הולכת לאיבוד או מקלקלת איזה אוטו). מרוב התלהבות להגיע כבר, אף פעם לא שאלתי מה עושים בואראנאסי. אז תפסתי כיוון לגנגס שאני יודעת שבטוח יש פה.. והלכתי לראות על מה כל המהומה...
הגנגס הקדוש והבלתי מעורער בעוצמתו .. מכיל בתוכו.. שאריות של אנשים, מכל הסוגים. גם בצורת אפר, גם בצורת הפרשות, גם בצורת גופות (שלא יצא לי לראות (כנראה כי לא ביליתי שם מספיק זמן) ואם היה יוצא הייתי מדמיינת שזו בובה ובורחת מהר). בבוקר ובערב מתקלחים בנהר (הפעם התאפקתי) ומכבסים את כל הבגדים של העיר. כמו בכל מקום שיש מים ושונה מכל מקום אחר. לא יודעת מה אני חושבת על וראנאסי. אני מתרצת לעצמי שזה החום ושאני רוצה כבר לברוח להרים. ושאני במשבר הודו ויש לי המון סידורים. יהרגו אותי מברכיה ומהלליה ושרי שיריה... אבל לא מצאתי את מה שחיפשתי ורק בגלל שיש לי מקום חם בלב לכל אותם אלו שבירכו היללו קילסו ופיזרו מיני מתיקה בהקשר, אני עוד אשוב.. כדי לבדוק מה העניינים. אולי כשיהיה פחות חם והגנגס יהיה יותר קדוש והקארמה שלי תהיה מרוצה.
"חם בוראנאסי אפשר להסיר ספקות
עכשיו נפתח ביחד בית ספר לשרפת גופוווווות
ויהיה
יהיה לנו טוב כשיהיה
חם בואראנאסי
יהיה
יהיה פה שמיח
לא נוכל
להפסיק להתקלח"
(ע"פ חם על הירח של ברי)
הלכנו בעקבות העשן, טפסנו אל פסגת בית הצופים (שם מחכות הזקנות למוות ואוספות רופים מכל בן אדם בשביל לשלם על השרפה המהודרת). יצאנו אל החלון.. ושם פגשתי את אורן, הקול הפנימי שלי. באמת הגיע הזמן שאני אפגוש מישהו שאני מכירה מהארץ. המפחמות המובערות שמתחתנו עשו לנו זכרונות משותפים של מחנות. ואני דימיינתי שזה לא בני אדם מתים שם על האש, אבל היה קשה מידי להתעלם מהעובדה הזאת להרבה זמן...
אז מידי פעם כשהאמת הצליחה לחדור הסבתי את פני וטילטלתי את ראשי לנסות לעזור לה פיסית לצאת מהחורים של האוזניים.זה מזכיר דברים לא נעימים שקשורים לשריפה ואנשים. רק שפה זה הרגל מקודש והאנשים הנושאים את הגופות שרים איתן ברחובות, מקושטות ומלאות זהב, כתום וזרי פרחים הן מובלות בדרך האחרונה כדי לשוב בחזרה אל עפר. קצת תעשייתי אבל אין מה לעשות, כשיש הרבה הודים, יש הרבה עבודה.
שבת בעיר הקודש: הקול הפנימי שלי החליט שהולכים לקבלת שבת בבית היהודי בואראנאסי. ומזל ששמעתי בקולו כי שם מצאתי כמה דברים משמחים ונזכרתי..שצריך לחשוב עליהם מידי פעם כדי להתאושש. כדי להחזיר דברים לפרופורציה. עיינה הקטנה, בת העשרה חודשים היתה ניצוץ של שמחה ונכנסה, אחר כבוד, לרשימה של הדברים שאני חושבת עליהם כשאני צריכה עידוד.
המשברון הזה של הודו, שהכל חוזר על עצמו ושההודים כבר יוצאים לך מהחורים, הגיע, זה בטוח.. והוא היה בעיצומו, דווקא במקום שבו חשבתי להתלהב רוחנית, וראנאסי. ולא היה לי כוח להתאמץ בשביל לשפר את המצברוח של עצמי, ודי רציתי לשיר לעצמי את שיר הסמרטוטים. והקול הפנימי שלי שבא מאורן אמר לי שבסדר ושזה יעבור ושיש דברים, שאפשר להגיד עליהם שזה טבעי ולהחליק הלאה..כי להתקע על זה זה לא יעזור.
אז היאוש נהיה קצת יותר נוח. אני לאט לאט חוזרת אל עצמי. לפעמים צריכים רק נגיעה אחת רכה והכל מסתדר. גיליתי לתומי, שאצלי דברים מתגשמים כמו שאני רוצה, בלי שאני צריכה לשלוח אור ורוד או כחול כהה או צהוב בננה. זה פשוט קורה. אני אומרת תודה, מחייכת לעצמי וחוסכת בזיקוקים, פיצוצים וצעקות כדי לא להפחיד את האלים. עליתי לישון על הגג כדי לא למות מחום.
"ומספרים, עדיין לא ידוע, אם מחר או עוד שבוע.. בנפאל הרחוקה.. הרחוקההההה"
חג שמיח לכל בית ישראל בחו"ל בתפוצות ובגולה!
לתחילת הכתבה
