עמק בית שאן – מנחת מגידו, קניון בזלת ופארק אקליפטוס 1.2.20
כשניגשתי לתכנן את הטיול שלנו לשבת (שבוע מראש כמובן, אחרת ה OCD שלי לא היה נותן לי מנוח), הגעתי עם שתי דרישות לטיול זה: מפל ופריחה.
הרי בכל זאת, בארץ שלנו, התקופה הזאת של פריחה וזרימת נחלים היא כל כך קצרה וחבל לבזבז שבת חורפית על משהו שיהיה שם גם באביב או בקיץ.
אחרי שיטוט ברחבי האינטרנט, מצאתי את מבוקשי ואפילו במרחק נסיעה סביר מן הבית (מסתבר ש"סביר" זה מושג יחסי – כפי שאחר כך בן זוגי שעליו נופל עול הנהיגה הסביר לי באריכות).
הפעם, הילדה האמצעית שלי ניצלה את הפרצה שהותרתי עבורה (למקרים שבהם אני מאפשרת לה להפסיד טיול משפחתי) ונשארה בבית. הסיבה לפרסום הנחיות מקלות שכאלה עבור ילדיי שאף פעם לא רוצים לבוא, אבל תמיד נהנים בטיולים - היא כי לא רציתי להרוס את מארג החברות השברירי שקרם עור, גידים וקבוצות ווטסאפ של הילדה. במיוחד כי באותה שבת סוף סוף צצו תוכניות למפגש עם חבריה פנים אל פנים ולא מסך אל מסך.
לכן רק בתי הגדולה והבן הקטן נגררו אתנו לטיול. למרבה ההפתעה זה היה עם קצת פחות קיטורים מאשר בדרך כלל (אולי כי עברו שלושה שבועות מהטיול האחרון ואולי כי פיתחתי לקראת גיל ארבעים סוג של אסרטיביות או לחילופין חירשות - מי יודע?)
את ארוחת הבוקר החלטתי הפעם שנאכל בבית. איכשהו המצפון שלי בנוגע לחד"פ ואיכות הסביבה השתלט עלי. קבעתי ביני לבין עצמי שלטיול הבא אני כבר אתארגן עם כלים נוחים לנשיאה ולא חד פעמיים, כדי לאפשר לעצמינו ליהנות מפיקניק בחיק הטבע מבלי להרוס את אותו הטבע.
לדרך יצאנו באזור השעה עשר בבוקר. הדבר הראשון ששמתי לב, בעודנו משייטים לנו על הכביש, זה שהכול התכסה ירוק.
נכון שגם לפני שלושה שבועות הכול כבר היה בשלבי צמיחה ולבלוב, אבל עדיין רבים היו המקומות בהם הציצו תזכורות קייציות של עשבים יבשים.
הדבר הנוסף שבן זוגי שם לב אליו (ומזל שכך) זה נחש.
עצרנו בצד הדרך כדי לצלם את הנוף ואז הוא כמעט דרך עליו. צבעי הנחש היו דומים מאוד לצבעי הכביש והיה קשה להבחין בו. אני מניחה שהנחש היה חולה, כי אחרת אין לי הסבר למה הוא זחל החוצה באמצע החורף. בכל מקרה הוא הזיז אותו בזהירות מן הכביש שלא יידרס והמשכנו הלאה.
מזג האוויר היה מעונן חלקית, מה שבעצם היווה את היום המושלם לטיול חורפי קליל.
אל המקום הראשון הגענו תוך שעה ורבע:
מנחת מגידו
(פשוט תקלידו ב waze "מנחת מגידו" והוא כבר יוביל אתכם לשם)
זוהי חורשה קטנה עם ריכוז גדול של כלניות צבעוניות וקקי. כן, כן – קקי. זה היה נראה כאילו עדר של פילים התגורר שם תקופה. היה די קשה להבין איפה נגמרת הצואה ומתחיל הבוץ.
אבל לא הכול היה כזה פסימי. למען האמת זה בכלל לא היה פסימי, אלא דווקא די משעשע לראות את האנשים מקפצים בשדה כמו חבורה של חגבים בניסיון להגיע אל הפרחים ומבלי לדרוך על מוקשים בדרך. נראה לי שראיתי פעם משחק מחשב שכזה…
כמובן שישר התחלנו לזרוק כל מיני בדיחות שתואמות את גילאי הגן בנושא, זאת עד שהבן שלי אמר לי:
"אמא תזהרי, יש לידך קקי גדול"
ואני עניתי לו "חמודי, זה ממש לא מתאים לדבר ככה על עצמך",
וכולם צחקו חוץ מהבן שלי. הוא החליט שזה יותר מדי בשבילו ונעלב ולכן נאלצנו להפסיק עם בדיחות הקרש לעת עתה.
ואם נחזור רגע אל הסיבה לשמה התכנסנו כאן או ליתר דיוק שם, איפה שהקקי והכלניות, אז היו שם המון... כן, גם כלניות. הפרחים ניקדו את כל השטח בשלל צבעים וגדלים. גם שלוליות חורפיות ענקיות היו שם ורק הוסיפו לחן של המקום.
אני יכולה להמשיך לברבר עוד ועוד על יופיו של הטבע והפרחים, אבל נראה לי שהתמונות די עושות את העבודה, ללא צורך להכביר במילים.
אחרי שצילמנו והצטלמנו – המשכנו ליעד הבא שלנו:
קניון בזלת ומפל
את המידע על האתר לקחתי מכאן:
זהו מקום מסודר עם שולחנות וספסלים לפיקניק המקיפים גשר ברזל. יש תחושה מעט מפחידה כשעולים על הגשר. כל כולו עשוי רשת ברזל ומתחתיו, רחוק רחוק מתחתיו, שוצף נחל חרוד. זה כאילו שהמשטח לא מספיק אטום כדי לספק את תחושת הביטחון הנדרשת לחצייתו.
מן הגשר נגלה מפל יפיפייה. המפל זורם על סלעי בזלת ונופל אל הנחל בדרמטיות, כמו שרק מפלים יודעים לעשות.
התעכבנו שם מספר דקות. צילמנו מספר תמונות ואז התקדמנו הלאה כדי לחקור קצת את הסביבה.
ראיתי כי יש לא מעט מסלולים שניתן לעשות משם. אנחנו התעצלנו להתחיל מסלול של ממש והסתפקנו בלהסתובב קצת בין השולחנות והטבע הייחודי שצמח על הקרקע הבזלתית.
בשלב מסוים הבן שלי התיישב על אחד הספסלים והודיע חד משמעית שהוא לא מוכן להמשיך לשום מקום, אם הוא לא יאכל עכשיו ומיד (למזלי הילד טבעוני, אחרת הוא היה אוכל אותי שם).
נפרדנו לשלום מן הקניון והמפלים והתחלנו לבדוק מקומות מעניינים בסביבה, כדי להשביע את רעבוננו. ראינו שבצומת צמח, במרחק של עשרים וחמש דקות משם, יש ג'פניקה. אחת הרשתות האהובות על המשפחה שלנו, כי כולם תמיד מוצאים שם מה לאכול.
הדרך לשם עברה לאורך הגבול עם ירדן וסיפקה לנו את הנופים היפים ביותר ליום טיול זה. הרים שכוסו במה שנראה כמו קטיפה ירוקה, ליוו אותנו מצד אחד של הדרך. מן הצד השני, הרחק, התמקמו תאומיהם הירדניים ובינם הציצו שדות, יישובים ובעיקר המון ירוק.
המסעדה הייתה ממוקמת במרכז ענק עם עוד עשרות חנויות ומסעדות. למרות שלא הזמנו מקום מראש (ניסינו, הם לא מאפשרים הזמנת מקומות בשבת, בסניף זה), התפנה שולחן תוך מספר דקות.
האוכל היה קצת פחות טעים ממה שאנחנו רגילים. בעיקר בגלל כמויות השמן. מצד שני, גילינו שהרשת הכניסה קינוח טבעוני לתפריט שלה והוא היה פשוט אלוהי - כדור רושה ממולא בקרם אגוזים (מומלץ ביותר).
לפני שיצאנו לטיול הייתה מחלוקת ביני לבין בן זוגי בנוגע לתחזית. אני טענתי - על פי התחזית שאצלי באפליקציה שלא יהיה גשם ואילו הוא טען שבחדשות אמרו שיהיה. בסופו של דבר, באמת לא היה גשם, לפחות עד שנכנסנו למסעדה, אבל כשיצאנו ראינו שהמדרכות נצצו מרטיבות.
הודינו על מזלנו הטוב שהגשם ריחם עלינו והטיל את מימיו בזמן שהיינו במקום סגור והמשכנו אל המקום האחרון שתוכנן ליום זה:
פארק אקליפטוס
(תקלידו ב waze "פארק אקליפטוס בית שאן" והוא כבר ייקח אתכם לשם)
הפארק נמצא בבית שאן. זהו פארק חדש יחסית– מ 2015. הוא גדול (במושגי הארץ) ומלא צמחיה שמשרה נינוחות ושלווה כשמהלכים בשביליו.
אבל לא הצמחייה היא העיקר בפארק, אלא מגרש השעשועים שבו. נכון, הילדים שלי כבר גדולים יחסית (הקטן שבחבורה – בן עשר) ומתקני שעשועים פחות מדברים אליהם. עם זאת, המתקנים כאן נועדו, במיוחד לגילאים אלה.
מדובר בסבך חבלים בכל מיני גבהים וצורות, גשר חבלים גבוה ומגלשה ארוכה ממנה נפלט הגמד שלי בעיניים בורקות.
היינו שם כשעה שבה הוא ניסה כל מתקן אפשרי ונהנה מכולם. הגדולה שלי (בת החמש עשרה וחצי) החליטה לשמור על הפאסון ולא עלתה על אף מתקן, למרות שראיתי שם נערים ונערות בגילאים שלה ואף יותר גדולים ממנה.
אולי בגלל איום הגשם ואולי בגלל שזאת שבת ובית שאן ברובה עיר דתית – לא היו בפארק כמעט אנשים. מה שכמובן רק הוסיף לחוויה החיובית של הילדון שקיבל את המתקנים כמעט לעצמו.
בשלב מסוים השמיים החלו להתכסות עננות סמיכה ומאיימת וגם השעה התקרבה אל ארבע אחה"צ ולכן חתכנו משם הביתה.
את הדרך הביתה עשינו דרך הבקעה. בן זוגי מאוהב בבקעה עוד משירותו הצבאי ולמרות זעקות האימה שלי, בכל פעם שהוא מתכוון לנסוע דרך שם – הוא בכל זאת בחר לחזור דווקא משם (כנראה כנקמה על הגיגיי בנושא "מרחק נסיעה סביר"). כשהבנתי שזאת הדרך שנבחרה – כבר היה מאוחר מדי לחזור אחורה.
זה לא שאני לא אוהבת את הבקעה. זהו אחד המקומות המיוחדים בארץ (במיוחד בחורף). נופים דרמטיים ובתוליים מלווים את הכביש המתפתל ויש קצת הרגשה שהגענו לקצה העולם. הבעיה העיקרית שלי עם האזור היא פחד ביטחוני. לא כל כך נעים לעבור על פני שלטים של "כאן נרצח..." או "פה נהרג..."
בכל מקרה, למרות הפחד, הצלחתי ליהנות מן הנופים והדרך.
אפילו ראינו תופעה מדהימה של מחול אווירי של ציפורים או כמו שחברה שלי הגדירה זאת "הגרסה הישראלית לזוהר הצפוני". אלפי ציפורים שיוצרות צורות מטורפות בשמיים. מתכווצות אל כדור, מזנקות למעלה כחץ ומסתחררות סביב עצמן. זה היה אחד הדברים המרתקים ביותר שראיתי בחיי. נעצרנו לצד הכביש ופשוט בהינו מהופנטים בריקוד האווירי שנמשך על פני דקות ארוכות.
לצערי לא הצלחנו לצלם את התופעה כמו שצריך, אז אם זה מעניין אתכם – אפשר לראות משהו דומה בקישור הזה לכתבה שהופיעה ב ynet:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4622235,00.html
לפי מה שקראתי, זה קורה אחת ליום לפרקי זמן קצרים, רגע לפני שהציפורים נוחתות לשנת לילה.
אחרי ששטפנו את העיניים עם אחד מפלאי הטבע המשונים והמסקרנים ביותר, המשכנו בנסיעה. בשלב מסוים, כשהיינו כבר קרובים לבית, זכינו גם לראות שקיעה מרהיבה מעל הרי שומרון.
סך הכול לקח לנו שעה ורבע להגיע מבית שאן עד אורנית.
אם לסכם את היום, אז היה לנו טיול נפלא עם מזג אוויר מושלם. הטיול היה גם מאוד קליל והוא מתאים לכל הגילאים, כולל משפחות עם ילדים קטנים ועגלות.
מקווה שנהניתם לקרוא והצלחתי לספק לכם עוד רעיון לשבת חורפית בארצנו היפה והמיוחדת.
לעוד פוסטים על טיולים לשבת או טיולים בחו"ל – מוזמנים להיכנס לבלוג שלי ב"למטייל":
תודה שקראתם J
