4.8.18 מגיעים לפונג נה
עזבנו בבוקר את הואה (בצער רב יש לומר) ויצאנו לכיוון פונג נה.
אני יודעת שיש הרבה מטיילים שמעדיפים "לקצר תהליכים" ולדלג בטיסה מהו צ'י מין למרכז, ואז בטיסה נוספת לצפון (או הפוך), אבל בשלב הזה של הטיול כבר יכולתי להגיד בפה מלא שאף על פי שהנסיעה לא תמיד קלה – אני לא הייתי מוותרת עליה בשום פנים ואופן. הנופים הכי יפים שראינו – היו בדרכים. המפגש עם האנשים הכי אמיתיים (כאלה שכנראה לא ראו תיירים מעולם) – היו בדרכים.
ועם זאת הדברים הכי עצובים שהותירו בי כאב עמוק היו גם כן בדרכים. הכוונה היא למשאיות המובילות בעלי חיים למותם. היו אלה פרות הגועות מחום וצפיפות, תרנגולות שדחוסות אחת על השנייה ללא מים ואוכל או חזירים עם עיניהם מלאות הבינה והעצב. ואילו הפעם הייתה זאת משאית גדושה בכלבים. ובאותם הרגעים הלב פשוט נקרע לרסיסים.
והדבר הכי נורא כאן, זה שבתור אורחים במדינה זרה – אין לנו שום השפעה על המראות הללו, פרט למה שאנחנו בוחרים להזמין במסעדה ולהכניס לפה.
בשלב מסוים עצרנו באחד מן הדוכנים בו מכרו קוקוסים ועוד כל מיני דברים בלתי מזוהים וביקשנו שיפתחו לנו קוקוס מרענן. חברינו, שניגשו לדוכן ליד, קיבלו את מבוקשם עם קש וחיוך, ואילו אנחנו קיבלנו מיץ קוקוס בלי האגוז עצמו בתוך קנקן שמעולם לא נשטף ועם כוסות תואמות.
אני לא יודעת אם היו אלה משאיות המוות, העייפות, חוסר ההבנה עם הקוקוס שנבעה כרגיל בגלל הבדלי שפה ותרבות או השילוב של כל אלה, אבל כאשר הגענו בצהריים למסעדה והמלצרית לא הבינה מילה באנגלית או את מה שניסיתי להזמין – מצאתי את עצמי ממררת בבכי באמצע המסעדה.
למזלי בן זוגה של חברתי (שניחן ביכולות תקשורתיות טובות משלי) פשוט הזמין עבור כולנו את אותו הדבר. אגב, למרות הבכי והתסכול – האוכל היה מעולה, גם אם כל מה שרציתי באותו הזמן זה תפריט בעברית ועוגה (אם להיות כנה, אז בשלב הזה הטעמים הווייטנאמיים יצאו לי כבר מכל החורים).
bodhi vegetarian resturant
אחרי כל הדרמה, חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה כשאנו שבעים ולפיכך גם רגועים יותר. הנופים לצד הדרך הפכו ליותר ויותר פראיים, הצמחייה הירוקה והעזה שמסגרה את הכביש הייתה פשוט מהפנטת. אבל שום דבר ממה שראינו בדרך לא הכין אותנו לנוף שקיבל אותנו בכניסה לפונג נה. הרים צרים ולא גבוהים עטופים בירוק קטיפתי הזדקרו מכל עבר, משרים על המקום מראה שכאילו נלקח מסרט על עולם אחר (אם מישהו ראה את הסרט אווטאר, אז כזה).
המלון שהזמנו היה במרחק של חציית כביש לגדת נהר, אשר מצידה השני נפרסו להם הרים שופעי צמחייה וביניהם כנסיה קטנה ופסטורלית. המראה היה כה מהמם עד שהתמהמהנו מלהוציא את המזוודות ורצנו לצלם את הפלא הזה, מולו אנחנו עומדים להעביר יממה.
לבסוף, נאלצנו לנער את עצמינו כדי לשוב לענייני ביורוקרטיה מעיקים, שכללו קבלת חדרים והוצאת מזוודות מהרכב.
Phong nha garden house
http://phongnhacavestour.com/hotel/phong-nha-garden-house
המלון היה מורכב מבקתות יפיפיות מבחוץ ובסיסיות למדי מבפנים שממוקמות מאחורי הבית המרכזי בו גרו המארחים, כאשר בינו לבין הבקתות חוצץ גן נאה עם ספסלים ושולחנות.
אחרי שהתמקמנו קצת, נפגשנו כולנו יחד לפגישת "מה הלאה"? הרעיון הראשוני היה להעביר בפונג נה לילה אחד. לבקר בבוקר למחרת באחת מן המערות הרבות שמנקדות את האזור כולו (ולמענן בעצם הגענו הנה), ובצהריים לנסוע צפונה ולעצור לעוד לילה במקום כלשהו בין פונג נה לבין נין בין (שזה ייעדנו הבא). חברינו שהתלהבו מגן העדן הקטן בו נחתנו, רצו מאוד להישאר לילה נוסף. על כן, לאחר לבטים רבים, הוחלט שנקדיש למקום שני לילות ובבוקר, אחרי הלילה השני, נעשה את הנסיעה לנין בין ישירות (נסיעה של 8 שעות). אני לא יכולה לומר שהתלהבתי מהרעיון, אבל הייתה זאת החלטת הרוב ולכן נאלצתי להסכים, ופנינו לבעלת הבית כדי לסגור לילה נוסף.
לדאבוננו התברר שאין מקום, אבל היא מיד הציעה את חברתה שבבעלותה בקתות אירוח לא הרחק. השארנו את הילדים בחדרים ויצאנו ארבעתנו, בלווייתה של בעלת הבית, כדי לבחון את המקום. חברתי רכבה עמה על אופנוע ואילו אני, בן זוגה ובן זוגי נאלצנו "להסתפק" באופניים שעמדו שם לרשות האורחים. מאחר ולא רכבתי על אופניים כבר שנים, העדפתי שלא לשבור את המפרקת או כל איבר חיוני אחר בגוף בניסיון ללמוד מחדש כישורים נושנים. על כן בן זוגה של חברתי הרכיב אותי על הרמפה האחורית של אופניו ויצאנו לדרך.
אין לתאר את החוויה הזאת של לנסוע בכבישים של מה שנראה כמו כפר קטן ואוטופי כשהנהר וההרים חולפים לצדנו האחד, ממגנטים את מבטינו. ומן הצד השני בתים על גבי בתים של מקומיים. רובם פשוטי מראה, אבל מלאי קסם וחיים. ילדים קטנים ויחפים פרצו מתוכם החוצה, מנופפים בידיהם הקטנות וצועקים בעקבותינו "hello" נלהב. כביכול מדובר היה בעדליאדה שנחתה ביישובם הקטן ואנחנו בתפקיד הראשי כלהטוטנים.
ואכן זה הרגיש כמו ניסיון להטוטנות. אני – בניסיון לא ליפול מן האופניים ומצד שני גם לא למשש את בן זוגה של חברתי יותר מדי (בכל זאת, לא נעים). והוא - בניסיון לעמוד בקצב של אופנוע, כאשר אני ישובה מאחור. וכל זה גם מבלי להתנגש בפרות שטיילו להן חופשי על הכביש או כלי רכב אחרים שחלפו שם מפעם לפעם.
ברוב החלקים של המאמץ המשותף הצלחנו לעמוד, כך שלא נפלתי מן האופניים, לא דרסנו אף אחד וגם לא התנגשנו בשום דבר, אבל את האופנוע איבדנו כבר לאחר כשתי דקות של רכיבה.
אחרי הרבה חיפושים ושיחות סלולריות עם חברתי שכבר הגיעה למקום וכעת המתינה לנו שם, מצאנו את הבקתות המדוברות. המקום נראה מקסים, אבל הייתה שם סתימה במקלחת וכולה הייתה מוצפת מים. לכן, מן הסתם, ויתרנו על להזמין שם לילה וחזרנו חזרה לבקתות שלנו. חברתי שבה על האופנוע ואילו אני הפכתי הפעם למעמסה על בן זוגי שעמד בגבורה בכל הדרך חזרה, שנמשכה כרבע שעה של רכיבה על אופניים.
משם הגברים שבחבורה (עם פנים זורחות וחיוך מטופש מרוח על פרצופם) הלכו לראות בקתות נוספות, רכובים, מאחורי בעלת הבית ומי שאני מנחשת שהייתה אחותה, על אופנועים. הם חזרו נלהבים וסגרו מיד את הלילה הנוסף במקום השני אותו בחנו.
את הערב שלנו סיימנו במסעדה טבעונית, אליה נסענו עם טוי שגם הצטרף אלינו שם לבירה וארוחה. על אף ההמלצות החמות, המסעדה לא הייתה מוצלחת במיוחד מבחינה קולינרית (זאת מבלי להזכיר את העכברושים שאירחו לנו שם חברה).
Phong nha vegan restaurant
אחרי שסיימנו שם (מבלי לסיים את המנות), חזרנו אל הבקתות שלנו ואל שנת לילה.
5.8.18 פונג נה ומערות הנטיפים
הבוקר החל לא מדהים, בלשון המעטה. כשברקע עצבים רצוצים מיום האתמול, שינה לא טובה על מזרן קשיח מדי, רעב ועייפות מצטברת. השיא היה כשיצאנו כולנו החוצה כדי לאכול ארוחת בוקר על ספסלי העץ בגינה ובשלב מסוים הרגשתי שנחת על גבי משהו גדול למדי. קפצתי ממקומי כאחוזת דיבוק וניסיתי לנער את הדבר הזה (כשדמיוני אחוז האימה כבר הקרין סרטים על טרנטולות ודומיהן) וכל זה כשהצרחות שלי מהדהדות בכל העיירה.
כמתבקש, הדבר הראשון שעשיתי, כאשר ראיתי שאני לא מצליחה לפתור את הבעיה לבדי, זה לרוץ אל בן זוגי, כדי שיוריד ממני את המפלצת טורפת אדם הזאת. ובואו נחשו מה הוא עשה... לא. הוא לא הוריד אותה.. הוא גם לא ברח בצרחות או הלך להביא איזה עיתון או משהו אחר שיעזור לו להוריד את החרק, אלא....(אפילו בדיעבד זה נראה לי אבסורדי, בדיוק כמו שזה הולך להישמע) - הוא ביקש שאעמוד בשקט רגע כדי שהוא יוכל לצלם....
למען האמת גם כיום אין לי כל כך מילים לתרץ את מה שעשה. ואף על פי שהסיטואציה כבר מזמן הפכה לבדיחה שרצה בין כולנו, באותו הרגע תחושת העלבון, הבדידות והפחד שהרגשתי היו כלל לא מצחיקות.
למזלי, באותו הזמן, אחת מבעלות הבית יצאה לבדוק על מה המהומה והורידה ממני את החרק (שגם נשך אותה על הדרך, כך שלא לגמרי טעיתי בנוגע לטיב כוונותיו הזדוניות). באותה השנייה נעלמתי לי אל תוך החדר וכאן הגיעה אצלי התמוטטות עצבים שניה. הסתגרתי שם מלאת עלבון ודמעות ולא הסכמתי לצאת (וכן, אני יודעת שנשמעתי כמו ילדה בת חמש).
הסאגה הזאת נמשכה זמן מה, עד שהסכמתי לקבל את התנצלותו של בן זוגי ועם זאת, את ארוחת הבוקר בכל זאת התעקשתי לסיים לאכול בחדר (better safe than sorry )
אחרי זה העברנו את המזוודות לבקתות שהזמנו ערב לפני. בקתות שהתגלו כמפנקות יותר, זולות יותר ומיקומן היה מוצלח יותר ונשק ממש לנהר עצמו. (לצערי לא הצלחתי לשחזר את השם של המקום, רק את תמונתן).
מבלי להתמהמה שם, שמנו את המזוודות בחדרים וחזרנו לרכבו של טוי, כדי לנסוע אל היעד שלנו לאותו היום:
מערות הנטיפים
הגענו למעגן סירות ושם שילמנו גם עבור השיט וגם עבור הכניסה למערה.
לפי מה שקראתי, יש המון מערות והמון אפשרויות לשוט או לטייל באזור. בגלל הזמן המוגבל הלכנו על שיט קצר וביקור במערה אחת בלבד- מערת פונג נה.
https://en.wikipedia.org/wiki/Phong_Nha_Cave
השיט היה מהנה ביותר והאצבעות התעייפו מללחוץ על כפתור הצילום בטלפונים הניידים. כל הטבע המטורף הזה שראינו מתוך הכפר נהיה קרוב יותר ונגיש יותר.
כאשר הסירה כבר הגיעה עד לפתח המערה ורגע לפני שנכנסנו פנימה, עשינו עצירה קצרה ומשיטי הסירה הורידו את הגג שהגן עלינו משמש וכעת רק חסם את הנוף, והפלגנו פנימה.
נגלתה בפנינו מערת נטיפים מהממת ביופייה. הנטיפים היו מוארים במגוון צבעים שרק הדגישו את היצירתיות של הטבע והותירו את המביט בהם בתחושת חלום לא מציאותית ונפלאה.
בשלב מסוים הסירות עגנו במעמקי המערה וירדנו אל הקרקע החלקלקה כדי להסתובב ברגל ולהתרשם עוד יותר מקרוב מן הנס הזה שנוצר מפגישה של לא יותר מאשר אבן ומים.
המסלול היבש, שנמשך בין חצי שעה לשעה, הוביל לבסוף אל מחוץ למערה, אך לא לפני שנתן לנו הזדמנות לצלם עוד כמה תמונות של נוף עוצר נשימה או בפינתנו השבועית “מצאו את הילד”
מחוץ למערה הייתה פיסת יבשה ועליה מלא דוכנים שמכרו כל מיני שטויות לתיירים.
אנחנו בחרנו לעשות עצירה ליד אחד מהם ולהתפנק על מיץ קוקוס וערסל.
כאשר סיימנו , שבנו אל הסירות שהמתינו לנו מצדה השני של אותה פיסת יבשה קטנה והשיבו אותנו אל המקום ממנו יצאנו ואל טוי שלנו.
מאחר והמסעדה מן הערב הקודם הייתה לא מדהימה, החלטנו לחפש מקום אחר להשביע את רעבוננו. הגענו באופן אקראי לאחת המסעדות האלמוניות שבעיירה. יש לציין שמבחוץ היא נראתה די חביבה, עם תפריט באנגלית ובחורה חייכנית ולבבית. אבל כמו שלא שופטים ספר על פי הכריכה, אז מסתבר שגם עם מסעדות זה עובד די דומה.
זאת הייתה המסעדה הכי גרועה שאכלתי בה אי פעם. את כמות העכברושים שטיילו שם באין מפריע, לא ניתן למנות גם על שתי ידיים. האורז שהגיע היה מתובל בנמלים. גם הטופו חסר הטעם שקיבלנו סבל מאותה בעיה תברואתית. ולמרות שחברה שלי טענה וטוענת עד היום בקלילות מחויכת שככה זה במזרח, ירד לי כל התיאבון, אף על פי שלא הכנסתי לפי מזון ראוי כבר קרוב ליממה.
הדבר החיובי היחיד שאני יכולה להגיד על המסעדה זה גור כלבים מתוק, כמו שרק גורים יכולים להיות, שהסתובב שם ביננו והיה הרבה יותר מעניין מן האוכל הלא אכיל. לא הצלחנו להוריד אותו מהידיים וממש הצטערנו ללכת ולהיפרד מגוש המתיקות הזה.
השעה הייתה שעת צהריים, אבל אני מניחה שכבר די ברור עד כה שפונג נה לא באה לי טוב בכלל, ולכן, לפני שיהיו עוד תקריות חרקים או אסונות טבע אותם אזמן במצב רוחי הנוכחי, החלטתנו לשוב את הבקתות שלנו. הסתגרתי שם מבלי להוציא את האף החוצה עד שהשמש שקעה וקיבתי החלה למחות בקולות רועמים.
על כן התארגנו כולנו ונסענו, הפעם למסעדה אחרת שמצאנו עליה המלצות חמות.
Nguyen shack phong nha
http://www.nguyenshack.com/phongnha/centraltown/restaurant/
מסתבר שמדובר היה בסניף נוסף של המלון הראשון שבו התאכסנו בהו צ'י מין. גם שם ניתן היה לעצור ללילה וליד המלון הייתה המסעדה בה בחרנו לבקר. כבר על פי כמות האנשים והתיירים שגדשו את המסעדה, היה ברור שהמקום מוצלח הרבה יותר משתי המסעדות בהן ניסינו לאכול עד כה. ואכן האוכל היה טעים, האווירה נעימה וסוף סוף שבענו ונהנינו מן האוכל וגם מן הנוף והערסלים על גג המסעדה.
שבנו לבקתות שלנו לקראת שעות הערב המאוחרות ומיד פרשנו לישון. בכל זאת ציפתה לנו דרך ארוכה מאוד ביום למחרת.
חשוב לי להבהיר שהחוויה עליה אני כותבת היא מאוד סובייקטיבית ואם חברתי הייתה מתארת את החוויה האישית שלה מן המקום, היה זה נשמע אחרת לגמרי. מבחינתה פונג נה היתה המקום האהוב עליה ביותר בכל הטיול. מקום שהשרה עליה השראה, רוגע ונחת, בזמן שעלי הוא השרה בעיקר את הרצון לעזוב (ולא באשמת פונג נה עצמה, אלא בגלל מכלול של חוויות שליליות, שאינן קשורות דווקא למקום).
לאחר שהתעוררנו ומיד אחרי ארוחת בוקר דלה של לחם, פירות ותה, העמסנו שוב את המזוודות אל הרכב ויצאנו למסע בן תשע שעות אל נין בין. מסע שאף על פי שהיה הארוך ביותר שעשינו בנסיעה – התקבל אצלי בצהלות שמחה. מבחינתי, בהחלט הגיע הזמן להחליף חוויה ומקום.
