לפוסט הראשון על איסלנד

לפוסט הקודם: הפוסט השני על איסלנד

לפוסט הבא: הפוסט הרביעי והאחרון על איסלנד

לאחר ארוחת בוקר עשירה וטובה בבניין המרכזי שבין הצימרים (כולל כבש וטרוטה מעושנים שעליהם גאוות המקום, יש גם דוכן מכירה) התחלנו לנסוע לעבר אסקייה (Askja). הדרך הקצרה (אך הקשה) ביותר – כביש F88 סגור בגלל פגעי מזג האויר – כך נודע לנו ערב קודם בטוריסט אינפורמיישן במיוואטן. לכן נסענו על כביש הטבעת-כביש 1 – כשעה ואז ירדנו לכבישי שטח "פשוטים" יותר: 901, 905 ואז 910. בדרך חצינו בהצלחה שלוליות, נחלים ונהרות – על גשרים עיליים וגם במעבר ישיר במים.

הגשם לא מרפה – מרגע שקמנו בבוקר יורד ויורד. השילוט ברור, הדרכים בסה"כ סבירות, מעברי המים עוברים עלינו בקלות וכעבור כשלוש ורבע שעות נסיעה הגענו לDrekagil להפסקת שירותים מצוחצחים (לא לשכוח לשים תרומה בתיבה המיועדת לכך!) וכעבור עשר דקות נוספות – לסוף הכביש ותחילת המסלול. כאמור – הגשם לא מפסיק לרדת.

הגענו עד כאן, נסענו כ"כ הרבה, ומה עכשיו? מה עושים בגשם הזה? ברומא יש להתנהג כרומאי ובאיסלנד יש להתנהג כמו שאר התיירים. ושאר התיירים יצאו מהג'יפים, חבשו כובעים, לבשו מעילים ויצאו לראות את אסקייה. בגשם. אז עשינו בדיוק אותו דבר.

התעטפנו היטב והתחלנו לצעוד. הגשם בסה"כ לא חזק ומעילי הגורטקס עושים את עבודתם – בתוכם אנו די יבשים. הבעיה כרגיל היא הרוח. הצעידה עצמה קלה מאוד, כאשר הולכים בשלג הקצב מעט יותר איטי אבל בסה"כ חוץ מהקור, הגשם והרוח – מדובר במסלול קליל. אורך המסלול כ- 2.4 ק"מ לכל כיוון.
 בוססנו לנו בשלג, ואז ראינו אותן: שתי ברכות נהדרות, אחת בלבן ואחת בטורקיז. אלו הן הויטי של אסקייה, ולוע הר הגעש עצמו. הרקע והתפאורה כללו שלג צח ולבן והרים שחורים משחור.

שוטטנו לנו לצפות בבריכות מזוויות שונות, הצטלמנו, והתחלנו לצעוד חזרה. הפעם כיוון הגשם היה לרעתנו והצליף בחלקים החשופים אבל בסה"כ לא היה נורא.

חזרנו לג'יפ קפואים ורטובים, האמצעי חשש שהוא עומד למות מקור אבל לשמחתנו זה לא קרה. הוצאנו את חטיפי האנרגיה והקרקרים שתכננו לאכול במסלול, הורדנו מעילים, צעיפים, כפפות, כובעים וכו' ויצאנו לדרך חזרה. קיווינו להפוגה בגשם כדי לעצור ובשל ארוחת צהריים אבל בשלב מסוים התייאשנו. לא הייתה ברירה: עצרנו להתיישב בבגאז' הג'יפ ולהרתיח מים בתוכו. עכשיו היו לנו מרק חם, תה וקפה וכמעט שכחנו כמה קר ורטוב היה לנו קודם.
המשכנו בנסיעה, עדיין בשטח, עד ש"הותקפנו" ע"י ריינג'רית זועמת, חמושה במגרפה, שעצרה את כל התנועה, עברה ג'יפ אחד אחרי השני ונזפה.
 מסתבר, שקודם לכן מישהו ירד מהשביל ועשה 'צלחות' בשטח עם הג'יפ. על פגיעה כזו בטבע לא סולחים כ"כ מהר, אבל מאחר ולא היינו אשמים, כמו כל יתר הגיפים שהיא עצרה, נפרדנו בידידות, לא לפני שקיבלנו לשמחתנו הסבר על הקרקע במקום ועל העבודה כריינג'ר במקום כה מבודד. אפילו הצענו לעזור לה, אבל הייתה לה רק מגרפה אחת לגריפת השטח והחזרת המצב לקדמותו.

שוב נסענו ונסענו ונסענו, שוב חצינו את מעברי המים ולבסוף – הגענו חזרה לכביש 1. עוד שעה נסיעה, ואנחנו שוב באזור 'שלנו'. עצרנו לרגע בגריוטגיאה (Grjagj/span> ) – בריכה גאוטרמית בתוך בקע בקרקע ששימשה לרחצה בעבר, אך עקב פעילות געשית חום המים בה עלה והיא אסורה לרחצה. בימים כתיקונם היינו משקיעים יותר זמן במערה שיש במקום וממנה אפשר לראות את הבריכה, אבל בקור והגשם הללו חזרנו תוך פחות משתי דקות לאוטו. ראינו את פתח המערה.
 החלטנו מראש שהערב נאכל במסעדת הרפת המפורסמת Vogafjos. הגענו, התיישבנו, שילמנו ממש הרבה, אכלנו ממש מעט (אמנם טעים) ונסענו לצימר. לאחר מקלחות, השלמות של מרק (בכל זאת לא בריא ללכת לישון על בטן ריקה) הילדים הלכו לישון ואנחנו נסענו כחמש דקות למסור כביסה. כביסה מוסרים -ניחשתם נכון -בפיצריה האזורית ; זו אגב התגלתה כיעילה מאוד ואפילו שאלו באיזו טמפרטורה נרצה שיכבסו את כביסתנו... הגנים הפולניים שאין לנו כמובן מודיעים שחבל שלא אכלנו כאן את ארוחת הערב. כמובן שגם הפעם נרדמנו היטב בתא החימום המשפחתי שלנו..

______________________________________________________________

לכבוד שבת ישנו הבוקר עד מאוחר (07:30)! עדיין לכבוד שבת, השמש חייכה אלינו. לאחר ארוחת הבוקר העשירה, תדלוק הג'יפ ותדלוק הצידנית והפק"ל ברכב יצאנו לעבר שמורת יוקולסארגליופור (תחילה עצרנו בצד המערבי של מפל Dettifoss, המוגדר כמפל העוצמתי ביותר באירופה. ולא סתם. צריך לראות כדי להבין, וזכינו גם לראות מולו שתי קשתות (לא, היום לא ירד גשם, אלו רסיסים מהמפל). כרגיל באיסלנד, אין כאן גדרות או מעקות. אפשר להגיע עד לשפת המפל. פשוט צריך להיזהר.

המשכנו במסלול רגלי קצרצר (מסלולD2 ) לעבר מפל Sellfoss שגם הוא מרשים ויפה, אך מתגמד לעומת קודמו. חזרנו לחנייה לקפה וצ'ופרים ואז המשכנו לנסוע במרחבי השמורה לעבר קניון Asbyrgi . הקניון הוא בעצם מין פרסה ענקית עשויה בזלת. החניה היא ליד מרכז מבקרים, מפה של השבילים במקום עולה כמעט עשרה ₪ - קנינו אחת כזו והתחלנו לצעוד אל האי שבאמצע הפרסה - Eyjan. הפעם המסלול עובר בין המוני שיחים ועשבים שנדירים במראם באיסלנד, ובעיקר – מאות פטריות ופירות יער, אותם הבן הקטן סופר להנאתו, ומתייאש מהר...

הצעידה קלילה, הלכנו לכיוון קצה הפרסה בעמק שבתוכה, מזג האוויר נעים וסה"כ זהו טיול חביב. בדרך חזרה טיפסנו בסולמות מתכת וחבלים אל קיר הפרסה וצעדנו ביער הנמוך המכסה אותה.

במקביל לנו עבר שם איזה מרוץ שהתחיל ב Dettifoss. הם רצו בשטח ואנחנו עשינו את אותה דרך עם הרכב.... כשחזרנו לחנייה בישלנו כמובן ארוחת ארביים (ארבע אחר הצהריים) ונסענו חזרה בשמורה. עצרנו במפל האפרגילספוס (Hafragilsfoss ) , המפל השלישי בשמורה, המרשים בשל הגובה האדיר ממנו מסתכלים, הנוף על כל הקניון המדהים, והצצנו גם ב Dettifoss (העוצמתי מהבוקר) הפעם מהצד המזרחי.

הערה: כדי להגיע לדטיפוס מצידו המערבי יש צורך ברכב 4X4. הכביש מהצד המזרחי גם הוא אינו סלול אך יותר נוח ומתאים לכל רכב. ההבדלים: מהצד המערבי עומדים קצת מעל המפל, ומהצד המזרחי ניתן להגיע ממש לשפתו. מי שלא בא עם ג'יפ כמונו ורוצה לעשות את כל ההקפה, יכול להתחיל מהצד המזרחי, לעלות לאתרים המפורטים בהמשך ולחזור לאזור מיוואטן מצפון, דרך כביש 85 שנחשב לכביש נופי יפה.

הערה נוספת: למי שמעדיף טיול מתגלגל יותר, כדאי לישון בסוף יום זה מזרחה יותר- באזור אגילסטדיר או צפון הפיורדים המזרחיים.

בפארק יש עוד המון מסלולי הליכה ונופים מעניינים, וגם טרק דו יומי מאסבירגי לדטיפוס. פירוט, מפות ועדכונים ניתן למצוא, כאן וכאן
 חזרנו לצימר ופיצלנו כוחות: בנות למטבח, בנים למרחצאות, ולאחר מכן – ערב אחרון במיוואטן

אלו הם השמיים האיסלנדים, בסביבות 23:00

עוד פירוט על אתרים ומסלולים בצפון איסלנד בכלל ובאזור מיוואטן בפרט, כאן, וכאן

______________________________________________________________

הבוקר הגיע הזמן להיפרד מהצימר הצפוף. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו דרומה. לפנינו יום של נסיעה ארוכה (מעל 400 קילומטרים!) ועושה רושם שהיא תהיה שערפילית וגשומה. הדרך יפה ומלאה מפלים, נהרות ונחלים.

נאמנים לחיפוש אחר הסמל המיוחד עצרנו מדי פעם להציץ באיזה מפל, נקודת תצפית מרהיבה וכו'. במפל על נחל Ysta-Rjukandi בחרנו לעצור ולטפס למפל. קר, רטוב ומקסים: קטנטן במונחים של איסלנד, עצום בהשוואה למפלים שיש לנו כאן...


 המשכנו לנסוע לעבר אגילסטדיר, עיר מחוז שבספרים מתוארת כ"מקום-שלא-תפסידו-כלום-אם-לא-תעצרו-בו". בכל זאת עצרנו - לשירותים באחת מתחנות הדלק, וקיווינו לאכול אבל לא יכולנו לצאת מהאוטו בגלל הגשם אז אכלנו רק מה שלא מלכלך את המושבים...

המשכנו לנסוע, ירדנו לכביש 931 במטרה להגיע למפל Hengifoss. במקום כלשהו נכתב שיש לבדוק את מצב הזרימה, מאחר ובאוגוסט הזרימה מועטה.....הלוואי עלינו זרימה מועטה שכזו בכל אחד מהמפלים בנחלי הצפון – ואנחנו מסודרים. המפל כמובן היה מרשים מאוד, ובחוץ כמובן היה קר מאוד.

קצת קשה לנו כישראלים להתרגל לעובדה שככל שמדרימים קר יותר!

גם כאן ניסינו לאכול אבל הרוח לא איפשרה (ניסיון למרוח גבינה על הלחם –לחם "גייזר" כהה ונהדר שנאפה באדים גאוטרמיים – לא צלח, הגבינה התעופפה ברוח!);

ברחנו לג'יפ והמשכנו לנסוע ובדרך ראינו עוד מפלים רבים. עזבנו את כביש 1 לטובת כביש 939 המרשים (מקצר את הדרך החופית המפותלת והנוף נהדר). איני בטוחה האם זה כביש F או לא, אבל אכן יש בו שיפוע מרשים, וחלקו לא סלול, וכמובן שהערפל הכבד מוסיף לאקסטרים שבעניין.

עצרנו להתחמם בעיירה הציורית והחמודה Djupivogur.

התקדמנו עם הרכב לעבר המפרץ והמגדלור ונסענו בכביש צדדי לכיוון העיירה. בדרך יש שילוט לעבר חנות של מזכרות מין הטבע, המקום הוא גם מעין גלריה (הכניסה חופשית). העיירה עצמה ציורית, קטנה וקומפקטית ויש בה חנות מזכרות ושני בתי קפה. עצרנו באחד מהם לקפה, מרק חם (אספרגוס,כמובן) ופיש & צ'יפס.


 המשכנו לנסוע, עברנו את הופן עיר המחוז, והתפתלנו עם כביש 1 בין מפרצונים, מפלים, צוקים היורדים ישירות לאוקיינוס הסוער והאפרורי ואפילו ראינו את קצה הקרחון!!!!

האוקיינוס סוער ומלא עופות מים, ואנו מחפשים את חוות Skalafell , הלינה שלנו לשני הלילות הקרובים, שהומלצה הן בבוקינג.קום והן בטריפאדוויזור והוזמנה דרך Iclandic farm holidays , כיוון ששם נמצא המחיר הטוב ביותר (זהו אזור יקר עוד יותר משאר איסלנד ומתויר בטירוף, ברמות של איסלנד).

האזור כולו מלא חוות המיועדות כיום ללינת מטיילים, חלקן חברות באיגוד החוות (דגל ירוק-לבן) ואנו סוף סוף מצאנו את החווה 'שלנו' , פגשנו את אינגי - בעל הבית המקסים, שבגילו ובמראהו מזכיר מאוד את סנטה קלאוס :), וקיבלנו את זוג החדרים שלנו. החדרים פשוטים אבל מרווחים ונעימים, הנוף מכל חלון מרהיב, יש פינת קפה בחדרים והסקה שאפשר לשלוט בה (כלומר לא להתבשל בלילה). שידרוג רציני לעומת הקוטג' הקודם, למרות שכאן אין אפשרות בישול. האפשרות היחידה לאכול ארוחת ערב היא לאכול את זו המוגשת בחווה.

לכן אנו ממתינים לשעת היעד בה מוגשת הארוחה בבניין המרכזי. בינתיים אנו מעיינים בספר החווה שיש בכל חדר, ובו מפורטים תולדות המשפחה, תולדות כלבת המשפחה, אירועים חשובים באזור (הכביש לחווה נסחף בגשם), מפורסמים בני המקום וכו'. בגשם דקיק אנו רצים אל הבניין המרכזי לארוחת ערב נהדרת, הטובה ביותר שאכלנו באיסלנד (חוץ מזו שאכלנו בערב הבא באותה חווה).

להשלמת התמונה גם המיטות בחווה היו נוחות במיוחד...כרגיל, למרות האור בחוץ נרדמנו תוך שניה, ללילה סוער וגשום במיוחד.

______________________________________________________________

קמנו "מאוחר" במושגי הטיול שלנו (8:00) ונהנינו מארוחת הבוקר מעשה ידי ת'ורה- אשתו של אינגי המפליאה בבישולים, שהתחרתה היטב בארוחת הערב מאתמול.

בנחת נסענו לאורך הנחל בכביש 1 עד ללגונת הקרחונים המפורסמת Jokulsarlon שבה הזמנו עוד מהארץ שיט ברכב אמפיבי.
 עד השיט שוטטנו סביב הלגונה, שיכורים ממראה הקרחונים הלבנים, שקופים, טורקיזיים וגם שחורים (התכסו באפר בהתפרצות הגעשית בשנת 2010). בהגיע הזמן לבשנו חליפות הצלה ועלינו לרכב האמפיבי המצחיק שנוסע עד המים ואז הופך לכלי שיט.

את השיט מלווה מדריך חביב, אפילו מקבלים פיסת קרחון בן 1000 שנה לטעום...תוך כמה דקות של שיט, הילדים, שהיו הילדים היחידים על הסירה שלנו, נהיו לחביבי המדריך – שכן הקשיבו יפה להסברים בניגוד לקבוצת התיירים היפנים שהפריעה לו במרץ וזכתה ישר לכינוי "הערסים היפנים" המדריך מצידו "מפנק" את הילדים בחתיכות קרחון ענקיות לעצמם, מתלהב מהיותנו ישראלים ואף אומר לנו "שלום" ו"תודה", ומשתדל להסביר כמה שאפשר –ועוד לא הזכרנו את כלבי הים ששוחים במרץ ומוסיפים למראה המרהיב.

בסיום השיט חצינו את הגשר שמעל הלגונה ברגל וירדנו אל החוף. ראינו קרחונים שטים עם הנהר לאוקיינוס והתרשמנו עמוקות מכך שהחול על שפת הים שחור. הילדים התרוצצו על החוף זמן ממושך וכולנו נהנינו מהניגוד בין שברי הקרחונים לחול השחור.

ואנחנו נהנינו מכוס תה חם (כן-היום מזג האוויר מאפשר לא להתלבט הרבה היכן להוציא את הגזייה). המשכנו עם הכביש ללגונה נוספת- לגונת פיירסארלון – fjallsarlon, המדהימה וה-הרבה פחות מוכרת, לצפות שוב בקרחונים הנהדרים, אבל הרוח החלה לנשוב ודי מהר ברחנו חזרה אל הג'יפ- כשכרגיל הילדים נשארים להתרוצץ בחוץ ולנסות ולהתקרב לקרחון עצמו כמה שיותר.

חזרנו אל החווה להתרוצץ קצת על הדשא (תמיד טוב שיש בתיק צלחת מעופפת ואיזה כדור), לאכול קצת, ולהתחיל לטפס לעבר לשון, אחת מיני רבות, של הקרחון בשביל היוצא מהחווה עצמה, לפי הסברים ומפה שקיבלנו בבוקר מאינגי המקסים .

טיפסנו וטיפסנו, חצינו פלגים, טיילנו על הרים מכוסי טחבים, ראינו ממש מקרוב את הקרחון הענק ואז – השביל נעלם.

אינגי הסביר שבחלק זה של המסלול קשה מאוד לעקוב אחר השביל (מסומן בעמודי עץ קטנים ורוג'ומים מפעם לפעם). זוג מטיילים צרפתי, שפגשנו נתקל גם הוא באותה בעיה. הגברים יוצאים לטפס קצת, להשקיף ולחפש את השביל, ואנו ממתינים. מאחר ולא נראה שום סימן לשביל בשום מקום, נופלת ההחלטה לחזור על עקבותינו. גם הצרפתים מחליטים לחזור. מזל שהנוף משגע, אז כל הטיפוס לא היה לשווא.

חזרנו לחווה לטובת מקלחת חמה וכמובן האירוע המרכזי של הערב: ארוחת הערב בחוה. כאן המקום לציין, שהודענו מראש במייל כי אנחנו בהרכב מאתגר- שתי צמחוניות, שני ילדים ומבוגר "רגיל". אתמול והיום במיוחד, ת'ורה הכינה במיוחד תוספות צמחוניות, פשטידות נהדרות, מרק צמחוני וסלטים נפלאים. וכמובן, עוד לא הזכרנו את הקינוחים...

אגב, מסתבר שגם הזוג הצרפתי שצעד איתנו מקודם ישן כאן בחווה.

לפוסט הראשון על איסלנד

לפוסט הקודם: הפוסט השני על איסלנד

לפוסט הבא: הפוסט הרביעי והאחרון על איסלנד