לפוסט הקודם: הפוסט הראשון על נורבגיה

לפוסט הבא: הפוסט השלישי על נורבגיה

לפוסט הרביעי על נורבגיה

יאללה, מתחילים!

בשבת לפנות בוקר, אחרי טיסה נעימה ומרווחת ונתב"ג ריק במיוחד של שישי- נחתנו בהלסינקי – נמל התעופה מהיפים שהיינו בו!

פקיד ההגירה שהחתים את הדרכונים והבין שאנו בדרך לנורבגיה שאל אותנו מה יש לעשות בה כ"כ הרבה זמן. שאלה טובה.


 מאחר ומדובר במולדת המומינים, מיד הלכנו לשטוף את העיניים בחנות המומינים המקסימה שבתוכו, שכלל גם תערוכת מומינים זמנית בקומה העליונה.


 לאחר כשעתיים המתנה המראנו לעבר נורבגיה, בטיסה חלומית (ישנו כמעט כל הטיסה) ושוב- מרווחת ונעימה מאוד. פינאייר נהדרים! נחתנו באוסלו, אכלנו ארוחת בוקר (סנדוויצ'ים) ברשת 7-eleven ונסענו באוטובוס (כרטיסים רכשנו עוד בארץ) למרכז אוסלו תוך הצצה ראשונית בכל הירוק הזה.

(אוטובוס- אחרי מחקר מתמשך, נתגלה כי האופציה המשתלמת ביותר למשפחה בהרכב שלנו (2 מבוגרים, 1 סטודנט, 2 ילדים) הוא כרטיס הלוך חזור דרך flybussen. זהו קו אוטובוס המשותף לחברת NOR-WAY וחברת התעופה SAS.)


 ממרכז אוסלו העמסנו את תרמילינו וצעדנו לאכסניית המטיילים Saga hotel Oslo centeral (לא להתבלבל עם סניפים אחרים של רשת סאגה, יקרים ומפוארים יותר, ברחבי העיר) , שתהיה הבית שלנו בימים הקרובים, וכן בסוף הטיול.

האכסנייה התגלתה כמקום מקסים! יש בו כל מיני רמות לינה בהתאם לכיס: אנו הזמנו 2 חדרים עם מקלחת ושירותים צמודים (החדרים היו מרווחים מאוד, מעוצבים כמיטב העיצוב הסקנדינבי המודרני! כמו כן המיטות היו מוצעות ובמקלחות היו מגבות – לא עניין טריוואלי כשמדובר בנורבגיה) אך יש גם חדרים ללא מקלחת או אפילו אפשרות לשכור רק מיטה בחדרי אכסניה- "דורמיטורס". במקרה זה משתמשים בשירותים ומקלחות המשותפים הפזורים ברחבי כל הקומות שהיו מבריקים ומצוחצחים כל הזמן. חוץ מזה יש במקום שטחים ציבוריים (לובי, פינת ישיבה כיפית עם טלוויזיה וספרייה, חדר אוכל) מזמינים ביותר, בעיצוב סקנדינבי מודרני, וכן מטבח משותף ומאובזר מאוד לשימוש האורחים וחדר כביסה. המקום כולו מזמין ביותר, הצוות מקסים ויוצא מגדרו כדי לעזור,וכמובן שיש ווי.פי חופשי.

אורחי המקום היו מגוונים מאוד: תרמילאים ואנשי עסקים, צעירים וזוגות מבוגרים מאוד, נוסעים/ות יחידים ומשפחות. אנחנו מיד מרגישים בבית.

בתמונה: מסדרון האכסנייה.


 התארגנו ויצאנו לסיבוב בעיר; מיקומה המעולה של האכסניה (מרחק יריקה מהמצודה, בית העירייה, רחוב קארל יוהאן והתחנה המרכזית) מאפשר שיטוט רגלי כמעט בכל האתרים בהם תכננו לבקר.

הופתענו עד מאוד מכמות הפליטים שברחובות: מצחצחי נעליים, מנגנים בקרנות הרחוב, פושטים יד לנדבה ובעיקר – מחטטים בפחי האשפה בחיפוש אחר שאריות. עצוב מאוד. למעט באי המוזיאונים, המראות חזרו על עצמם בכל אוסלו.

רחוב קארל יוהאן. עמוס לעייפה בנוסעי קרוזים.


 ערכנו כמה סידורים נחוצים להמשך: רכשנו סים מקומי אותו טענו בדאטה שישרת אותנו בהמשך באזורים נטולי ווי.פי. – 200 ש”ח לשישה ג'יגה גלישה, ללא דקות שיחה ואסמס, ברשת NARVESEN.

בחנות של DNT (איגוד התיירות המקומי) רכשנו מפות סימון שבילים להמשך וכמובן בלון גז לגזיה (בדיעבד התברר שזול יותר לקנות אותו בחנויות הנוחות של תחנות הדלק) ובמרכז המידע לתיירים (מאוד מועיל ואינפורמטיבי) רכשנו כרטיס Oslo pass עבור יום המחרת.

הלכנו לראות את מבנה בית האופרה הלבן, המתוכנן כך שמכוון הים יראה כמעין קרחון, וכמובן טיפסנו על הגג להתבונן בנוף.

ירדנו למפגש ראשון עם האוקיינוס – רצועת ים קצרצרה הנושקת לשפת המבנה, ואז -הקטן החליק ונרטב...מה שחייב חזרה לאכסניה (תוך ביקור בסופרמרקט וגם בכנסייה המרכזית)

לאחר מנוחה יצאנו שוב, הפעם לעבר המבצר של אוסלו הבנוי על שפת האוקיינוס. שוטטנו במבצר, שבדיוק ארח תערוכת פסלי חוצות מעניינית, והשקפנו על האוקיינוס ועל אוניות הקרוזים הענקיות (!) שחנו בו ומהן זרמו אלפי התיירים לעיר.

משם התקדמנו לעבר בית העירייה של אוסלו, הראטהאוס האדום, וכמובן נכנסנו פנימה והתפעלנו. ציורי קיר מרשימים בגודלם וביופיים, בתוך מבנה מרשים לא פחות. לגדולה הוא הזכיר את עטיפת האלבום ANIMALS של פינק פלויד.


 חזרנו לרחוב המרכזי: רחוב קארל יוהאן העמוס, הצבעוני ושוקק החיים, דרכו עלינו לעבר הארמון שבקצהו, שהדשאים המקסימים שסביבו חייבו השתרעות ומנוחה.

בכל מקום פזורים שלטים המסבירים מה מותר: לנוח על הדשא, להתבונן ולהריח את הפרחים, להאזין לציפורים וכו' וכו' וכו' ומה אסור: לעשות מנגל על הדשא. המשפחה שיחידה שכן מינגלה על הדשא לא היתה ישראלית כלל וכלל (לשמחתנו).


 אחר כך חצינו את כל רחוב קארל יוהאן תוך ביקור בבית הפרלמנט, התאטרון ושאר המבנים היפים שסביב רחוב שוקק חיים זה. הרחוב מלא 'פסלים חיים' ואומנים (ציירי פורטרטים וכו'), בנוסף לפליטים האומללים שציינתי קודם. מראה אבסורדי למדי.

ירדנו ברחוב עד לפיצרייה מרשת Peppes Pizza שבה עצרנו לארוחת ערב – עקב התאמתה להעדפות הקולינריות של בני המשפחה (אחד קטן שהוא בררן גדול, שתי צמחוניות...) והנחה משמעותית המגיעה עם כרטיס הסטודנט של הבכורה- 25%- ציינתי כבר שארוחות בחוץ בנורבגיה הן נקודה כאובה שדורשת תכנון מחושב/ תקציב בלתי מוגבל?

את הארוחה סיימנו באור יום מלא כמובן..... מה שלא הפריע לכולנו ללכת לישון ממש מוקדם לאחר שאת הלילה קודם העברנו בנתב"ג ובטיסה.

סיכום ביניים: עיר בירה לחוף האוקיינוס זה צירוף יפה ומוצלח; אוסלו שונה מבירות אירופיות אחרות. קודם כל בכמות הכנסיות שאין בה. לאחר מכן- בעיצוב ובאווירה; כצפוי וכמובטח – אוסלו יקרה. מאוד.

__________________________________________________________________

היום השני: יום המוזיאונים!

התעוררנו וירדנו לארוחת הבוקר (כלולה במחיר) העשירה והכיפית באכסניה. התוודענו לראשונה לגבינה החומה עליה שמענו רבות טרם הטיול – גבינת עיזים נורבגית בעלת צבע קרמל וטעם שהוא מלוח ומתקתק קלות בו זמנית. נראה כי אין מצב בינים – או שאוהבים, או ששונאים. אנחנו נמנים על הצד הראשון.


 התוכנית להיום כללה את חצי האי ביגדויי Bygdøy– הידוע בכינויו אי המוזיאונים של אוסלו. רבות קראנו על חצי אי זה והבנו די מהר שלמשפחה חובבת מוזיאונים כמונו זהו אתר חובה שיש להקדיש לו יום שלם. עוד מידע על ביגדויי.

הפעלנו את האוסלו פאס שרכשנו אתמול (רכשנו כרטיס לעשרים וארבע שעות המקנה תחבורה ציבורית חינם וכניסה חופשית למוזיאונים. להפעלה יש לרשום תאריך ושעה. אציין כי ישנה הנחה משמעותית הן לילדים והן למחזיקי כרטיס סטודנט – לבכורה יש כרטיס כזה, הנקרא כרטיס ISIC ומוציאים אותו דרך איסתא בארץ בעלות שהתקזזה די מהר) ושטנו במעבורת היוצאת מרציף בית העירייה לעבר חצי האי. השיט הכיפי נמשך כעשר דקות בלבד, אנחנו ירדנו בתחנה הסופית שליד מוזיאון פראם (Fram) הבנוי כמשולש ענק הנראה מאוסלו עצמה.


ספוילר: בילינו בפראם יותר משעתיים מופלאות!

במוזיאון נמצאת ספינת פראם המקורית – זהו כלי השיט שבו הפליג רואלד אמונדסן אל הקטבים. אין בעולם כלי שיט שהפליג צפונה יותר או דרומה יותר חוץ מספינה זו! המוזיאון כולל ביקור בספינה הגדולה והמרשימה על כל אגפיה ומפלסיה וגם המוני הפעלות להמחשת החיים בספינה, החיים במשלחות לקוטב וכו'. יש לו גם חלק חדש יותר ובו ספינת מסע נוספת (המעבר הוא מתוך המוזיאון עצמו). מתאים בהחלט לכל המשפחה, מעניין ועשיר במידע ומוצגים. אנחנו כאמור כלל לא הרגשנו איך חלפו להן שעתיים מרתקות. ביקור חובה!

בצמוד לפראם נמצא מוזיאון 'קון טיקי' הקטן משמעותית והחביב מאוד, גם הוא מתוכנן לנו להיום, ולכן שמחים וטובי לב אנו נכנסים. כאן נמצאת רפסודת קון טיקי המקורית בה חצה תור היירדאל את האוקיינוס, ורפסודה נוספת ששימשה לאחד ממסעותיו הנוספים. גם כאן המוזיאון כולל הפעלות והדגמות מוחשיות והוא בהחלט מתאים, כיפי ומעניין לכל המשפחה.

על ספסל מול האוקיינוס ערכנו הפסקה בחסות סנדוויצ'ים שהוכנו מבעוד מועד, ובספונטניות נכנסנו אל המוזיאון הימי. לא קראנו עליו לפני בספר/בסיכומי הטיול, אך כשזה חינם וממש מולנו- מה יש להפסיד?

ובכן, בהחלט שווה ביקור. מבחר תצוגות מושקעות מאוד על כלי שיט, על אקולוגיה ימית, ועוד. הנוער נהנה במיוחד מהשטת סירות על שלט בבריכה במרכז המוזיאון (מקבלים אסימונים בכניסה) ואנו נהנינו מדגמי כלי השיט השונים. המוזיאון ממש צף על הים ועיצובו הפנימי מדמה אונייה. כיף גדול.

מאחר ועדיין לא ראינו מספיק כלי שיט היום, יעדנו הבא היה מוזיאון הספינות הוויקינגיות. לשם כך צעדנו כמה דקות ברחובות האי היפה הזה. מדובר באזור ירוק ומקסים במיוחד, ובו בתים פרטיים יפים מאוד כך שפשוט היה כיף ללכת ברחוב!

מוזיאון הספינות הוויקינגיות הוא קטן יותר מקודמיו, נמצאות בו שלוש ספינות ויקינגיות מקוריות שנמצאו בקברי וויקינגים. בניגוד לספינה המשופצת והמרשימה שראינו במוזיאון באיסלנד, כאן מוצגות הספינות כפי שנמצאו, וצירוף עומס גדול של מבקרים גרם לכך שהנוער פחות התלהב. קפה וגלידה בחצר המוזיאון הלהיבו את כולם…

קשה לא לשמוע את שלושת הצעירים כשאתה בסביבתם ולכן הם נשאלים רבות מאין הם- האטרקציה העיקרית שלהם כרגע היא להישאל זאת ולהתפוצץ מצחוק כשאף ניחוש אפילו לא מתקרב.

המשכנו בשבילי האי עד למוזיאון הפולקלור הפתוח. זהו מתחם גדול וירוק. לא התחשק לנו לשוטט בכל כולו, התמקדנו בכנסיית העץ, בבתי הדשא, בבתי מלאכה שונים כולל מאפייה בה טעמנו lefse- מעין לחם מתוק וריחני שנאכל עם הרבה חמאה ונאפה לעיננו (הגרסא הנורבגית למופלטה?).

חולק גם מתכון אך טרם ניסיתי.... כמובן שבבתי המלאכה אפשר לקנות מוצרים מקומיים כגון כלי קרמיקה, צמרים, מוצרים סרוגים ורקומים אך לראשונה בחיינו חזרנו בלי כלום בשל המחירים.
 נחנו קצת מול מופע ריקודים עממי שנערך בחצר אחד הבתים המשוחזרים, ביקרנו בתצוגת בית המרקחת ורופא השיניים לאורך ההיסטוריה (מדליק!) ואח"כ הגדולה ואני נכנסנו לאחת התצוגות האהובות עלי תמיד: תלבושות וכלי מטבח.


 חזרנו אל המעבורת ושטנו חזרה; הלוואי עלינו תחבורה ציבורית עם כזה נוף….

מאחר וירדנו בדיוק מול מוזיאון חתני פרס נובל לשלום, ומאחר ולא ראינו מספיק מוזיאונים היום, נכנסנו גם אליו (חוץ מהאמצעי שמיצה את עניין המוזיאונים, ונח לו על הספות בכניסה).

המוזיאון לא גדול, אך בהחלט מושקע ונעשה מאמץ כדי שיהיו בו גם הפעלות ולא רק תצוגות. בכניסה, במקום כרטיס, כל אחד מקבל מדבקה ועליה תמונה של אחד מחתני פרס נובל לשלום; הקטן קיבל במקרה את יצחק רבין ושמח מאוד!


 מול המוזיאון יש גרפיטי גדול, יפה ומושקע של כל מיני צוררים שמאיימים או איימו על עולמנו, וגם הרבה דוכני מזון מהיר – מצאנו סושי במחיר סביר... הקונספט הוא מכירה כרול (שנאכל כלאפה) ולא בחתיכות. הילדים התלהבו מאוד.

עוד אטרקציה שהלהיבה את כלל בני המשפחה על המזח היא הליכה על חבל סתם כך על המזח. גן שעשועים לילדים גדולים! -


 חוץ מהסושי רכשנו גם שלל מאפים ב 7-Elleven – רשת הבית שלנו לטיול הקרוב- ומצויידים היטב חזרנו לחדר האוכל והמטבח המושקעים של האכסניה. כבר אמרתי שכיף כאן והאווירה נהדרת?

אז מה היה לנו היום? יותר משמונה שעות רצופות של מוזיאונים, ששה מוזיאונים, וחיסכון של יותר ממאתיים וחמישים ₪ בזכות ה Oslo pass!

היום ה3: נוסעים להרים!

התעוררנו מוקדם לקראת עזיבתנו את אוסלו; לאחר עוד ארוחת בוקר נעימה וכיפית בחדר האוכל, הלכנו – "הגדולים"- אנחנו והבכורה, לשיטוט בוקר אחרון לעת עתה באוסלו, במטרה לקנות סנדוויצ'ים ומצרכים אחרונים בסופר הקרוב שזה עתה נפתח, ולדגום בשקט מספר חנויות שוות שצדו את עינינו.

חזרנו להוסטל לארוז את עצמנו ואת תרמילינו, וצעדנו לעבר תחנת האוטובוסים המרכזית של אוסלו (כעשר דקות).


 כך התחיל הפרק התרמילאי של הטיול. בלי רכב צמוד, רק תחבורה ציבורית: אוטובוסים וסירות. לא מעט גבות הורמו סביבנו כשסיפרנו שאנו מתכוונים לטייל כך כמה ימים, אבל אנחנו דווקא זוכרים לטובה את הטיולים הרבים שערכנו ללא רכב צמוד בעבר, את ההזדמנות להתבונן מקרוב במקומיים (כן, מקומיים רבים ולא רק תיירים משתמשים בתחבורה ציבורית), את השלווה לשבת באוטובוס ולהתבונן בנוף.…


יצאנו לנסיעה (כרטיסים נקנו מראש בארץ) לעבר שמורת יוטנהיימן.
 בנסיעה השלווה, שנמשכה כחמש שעות בכביש E16, קיבלנו הצצה ראשונה על המרכיב העיקרי בנופיה של נורבגיה: מים ועוד מים. נהרות, מפלים ואגמים לאין ספור, מגוונים בהרבה הרים וירוק. כמעט בכל רגע נתון הכביש צמוד לאיזה אגם או נהר כחול וצלול. הנסיעה שלוה ורגועה, נהגי האוטובוס כאן שומרים מאוד על המהירות המותרת (80 בד"כ) ואף מקפידים לתת זכות קדימה וכו' – תענוג.


 במהלך הנסיעה עצרנו לחצי שעה הפסקה בעיירה Fagernes השלווה (למי שצריך, בשרותים הציבוריים יש גם מקלחות....) ואז חזרנו לנסוע. בהדרגה השתנה הנוף וההרים הפכו גבוהים יותר – הקליטה נעלמה- כך גם תנועת כלי הרכב: נכנסנו לשמורה. אנו נוסעים כעת בדרך נוף נפלאה ולא טרודים בנהיגה או פיתרון ריבים – כולם מרותקים לנוף.

אחרי כשעה בדרך הנוף הזו אנו חוזרים לציוויליזציה (יחסית) – הגענו לבקתת Gjendesheim , לחוף אגם GJENDE (הוגים- יינדה) בה נלון בלילה הקרוב עם עוד לא מעט מטיילים. השמורה והמסלול הספציפי שאנו מתעתדים ללכת הם מהפופולריים בנורבגיה וזה בהחלט מורגש, אך ממש לא מפריע. השקט והשלווה נשמרים.

הבכורה ואני רצות פנימה לתור לצ'ק-אין – אין אפשרות לשריין חדר מראש, והמגיע ראשון יקבל את החדר הטוב ביותר, וכן הלאה. בהתכתבות מיילים מראש כתבו לנו ש"איש לא ישאר ללא מקום לישון- יש לנו המון מזרונים" – אבל העדפנו שלא לבדוק זאת

בעלי עם הבנים הלכו לפרוק את התרמילים מבטן האוטובוס. ההתפצלות הזו הייתה נבונה מאוד משום שהתור לצ'ק אין היה ארוך מאוד (בנוסף על כל נוסעי האוטובוס היו בו גם מטיילים שסיימו מסלול ומטיילים שהגיעו ברכבים פרטיים).

 את פנינו קיבלה ערימת נעליים ענקית – יותר מחמישים זוגות נעליים של אלו שכבר הגיעו לפנינו.

כך גילינו שנהוג לחלוץ נעליים בכניסה לבקתות כדי לשמור על הניקיון.

מזל שצפיתי את זה מראש והבאתי לנו מין גרבי בית (גרביים עם סוליה) בדיוק בשביל זה...

עמדנו בתור וסוף סוף הגענו לקבלה; זכינו במקום בדורמיטור האחרון- חמישה דרגשי עץ באחת הבקתות, עם שירותים ומקלחות בבקתה אחרת. ידענו מראש שאסור לבשל בתוך הבקתות; מותר לבשל בחצר אך לא ידענו כמה קר ו/או גשום יהיה, לכן החלטנו מלכתחילה לשלם עבור ארוחות ערב ובוקר בבקתות.


 בכל הבקתות אפשר לשלם גם עבור מארז ארוחת צהריים (מקבלים ניירות ושקיות נייר להכנת סנדוויצ'ים בארוחת הבוקר) וכן עבור תרמוס קפה – צריך להביא את התרמוסים לקבלה אחרי ארוחת ערב ובבוקר הם מחכים מלאים עם תווית שם. אנחנו לא נזקקנו לזה שכן הבאנו איתנו מהארץ פק"ל קפה (או תה, או שוקו), כמויות מסחריות של נמס בכוס ודומיו, פירות יבשים, חטיפי אנרגיה וחלווה, לכן שילמנו בנוסף ללינה רק עבור הארוחות.


 בינתיים הבנים הגיעו עם התרמילים ויצאנו לחצר לחפש את בקתה מס' ארבע – בה קיבלנו את דרגשי שינה 24-28. הבקתה, שנמצאת ממש על שפך האגם לנהר, מזכירה אסם עץ קטן ובו דרגשי עץ משותפים, מעין מיטות קומותיים ענקיות, מתלים ומדפים. אין כמובן מקום לכל 28 האנשים לעמוד בה בו זמנית.... אנו מוצאים את הדרגשים שלנו במפלס העליון- שורה רחבה של מזרונים שכמעט ונוגעים בתקרה. הבנים בהלם ברגע הראשון אבל מבינים שזה מה יש וכאן ישנים.


 מצאנו מקום לתרמילים ויצאנו לשוטט עד לארוחת הערב; מזג האוויר היה נעים משציפינו אך כמובן לא כזה שאפשר אפשר שחייה באגם...נכנסו גם לבניין המרכזי. בימי עברו כל התרמילאים היו יושבים כאן יחד, שותים משהו חם או בירה מקומית, מתחברים, מכירים, מתכננים את ההמשך וכו'. כיום כל התרמילאים עדיין יושבים כאן יחד אך שקועים איש איש בסמארטפונו או טאבלטו. זה כמובן מאוד מאכזב ומצער אבל כנראה זה חלק מהקידמה. נותר רק לקוות שזה לא כך בכל מקום.


לארוחת הערב הצלחנו להזמין מקום למושב הראשון (שבע בערב); המלצרים מושיבים בשיטה של מילוי שולחנות. אחרי ההלם של הבנים מכל הזרים עמם נחלוק את דרגשי השינה בלילה, לשבת עם נורבגי וכמה צרפתים לשולחן כבר היה קטן עליהם.
 לאחר שסיימו להושיב את כולם הופיע הבחור מהקבלה ונשא נאום קצר וחוצב להבות בנורבגית, ואחריו התחילה הארוחה.


הארוחה בבקתות היא ארוחה קבועה בת שלוש מנות וכוללת תמיד קערת מרק ענקית המוגשת לשולחן, אחר כך בשר ותוספות ולבסוף קינוח, וכן קפה תה וכו'. על השולחן יש בד"כ לחם, מים וריבת פירות יער (מיועדת לליווי הבשר), שתיה חריפה אפשר להזמין מהמלצרים. איש לא מגיש חשבון, סומכים על המטיילים שיבואו לשלם בתום הארוחה.
 בסיום הארוחה הדשנה והמשביעה (ראוי לציון- דאגו היטב לצמחוניות בינינו!) חזרנו לבקתה וארגנו את הציוד למחר בבוקר. סיימנו את הערב בישיבה על שפת האגם; במשך כל הזמן נדהמנו מהשקט והשלווה. המתחם היה מלא לחלוטין – מעל 300 איש, ובכל זאת – שקט, שלווה ודממה! תענוג.

שוב הלכנו לישון ממש מוקדם, כשבחוץ עדיין היה אור מלא. חלק משותפינו לבקתה כבר ישנו, חלק עדיין לא, כולם כמובן מקפידים לשמור על שקט ועל סדר בלינה המשותפת.

שמש של 22:00 בלילה.


היום ה-4 : היום טרק!

תכננו להתעורר בשש וחצי ואני חששתי שנעיר את יתר תושבי הבקתה...בפועל חלקם קמו עוד לפנינו. הבעיה הייתה... שלא יכולנו לרדת מהדרגשים כי על רצפת הבקתה לא היה מקום להרבה אנשים יחד. אז... חיכינו שתתפנה לנו חתיכת רצפה. וכשכזו התפנתה, התארגנו וארזנו את המעט שפרקנו – בעיקר מברשות שיניים וליינרים לשינה, וחזרנו לבניין הראשי, לארוחת הבוקר הפשוטה אך בהחלט משביעה. הפעם אין הושבה וכו', כי אם מזנון.


 קנינו כרטיסים לתרמילים הגדולים ולקחנו אותם אל המזח, כדי שישוטו לMemurubu. את התרמילים משאירים בנקודה מסויימת על המזח כשהכרטיסים תלויים עליהם (עם הכרטיסים מקבלים גם חוט לקשור את הכרטיסים); לפי צבע הכרטיס צוות הסירה יודע היכן לפרוק אותם. כרטיסים להשטת תיקים ניתן לרכוש בקבלות הבקתות. כרטיסים לשיט עצמו למי שמעוניין בכך יש לקנות על הרציף עצמו, בעלייה על הסירה.


לקחנו את התרמילים הקטנים העמוסים במזון והתחלנו לטפס לעבר Besseggen- הטרק שלנו להיום. הבסגן הוא שמה של סכין אימתנית על צלע הר החוצצת בין שני אגמים- אגם ינדה הטורקיזי לחופו ישנו, ואגם בסוואנט האלפיני. התמונות המדהימות של המטיילים מראש הסכין שבו את ליבנו והכריעו את ההחלטה לבחור במסלול זה.
 את המסלול אפשר להתחיל משני הכיוונים; מאחר וראינו את שניהם אנו ממליצים להתחיל כמונו מ Gjendesheim, זו עליה נוחה וקלה הרבה יותר.

מזג האוויר נראה מעונן ונעים, הנוף מדהים והעליה נוחה וסבירה לחלוטין (למיטיבי לכת, כמובן. זה ממש לא מסלול משפחות בסטנדרט המוכר בארץ או מסלול למי שאינו מנוסה בהליכה).

יחד איתנו טיפסו מטיילים רבים, ציינו כבר כי טיפוס על ה Besseggen נחשב לאחד מהטרקים הנפוצים ביותר בנורבגיה?

סביב לנו האגם הגדול –יינדה, ועוד עשרות אגמונים קטנים, פסגות רחוקות, שלוגיות שמשמחות מאוד את הילדים, וכמובן הרכס הגדול אליו אנו מכוונים.


 עם הזמן התחיל טפטוף טורדני שהפך לגשם קל – טוב שהחלטתי סוף סוף לקנות מעילי גשם לכולנו, חבל רק שלא מצאתי את שלי בתרמיל! אבל מאחר ותמיד קר לי הלכתי עם מעיל גורטקס. (למעיל הגשם שלום, מצאתי אותו בתרמיל ביום שלפני האחרון).

כמונו, גם שאר המטיילים שעלו פחות או יותר באותו זמן להר המשיכו לצעוד. בינתיים העלייה נעשתה תלולה יותר ורטובה יותר.


 לאחר שהגענו לשיא הגובה מתחילים בחלק היפה ביותר של המסלול – הירידה בסכין בין שני האגמים! המראה עוצר נשימה ואלמלא הרטיבות כנראה שהיינו נשארים בראש הסכין אל מול מחזה מרהיב זה, עוד זמן רב.

התחלנו לרדת. בהתחלה- ירידה תלולה אך נוחה.

זו התפתחה במהרה לירידה תלולה ומסוכנת מאוד; אין שביל, פשוט נאחזים בצוקים ומנסים להתקדם כלפי מטה. בלי לפגוע באף אחד מהמטיילים הרבים שבאותו זמן נאחזים בסלעים ומנסים לטפס עליהם כי הם עושים את המסלול בכיוון ההפוך.

ידענו כי כך יהיה וכי המסלול מאתגר ו"שובר ברכיים", אך נראה כי הרטיבות הפכה את השביל לחלקלק ומסוכן עוד יותר. לנו, הגדולים, הוא הרגיש כמסוכן מאוד ולא בטוח. לבנים לעומת זאת- הוא נראה קליל. הקטן לא הבין על מה דיברנו כשהחלפנו חוויות בסוף הירידה!

כך נראית סכין זו מלמטה. קשה לתאר כמה תלולה הייתה הירידה:

לקראת סוף הירידה התלולה הזו, כשהשביל כבר נהיה רחב יותר ואפשר עצירה, עצרנו למרק ופק"ל , והמשכנו להתקדם, כשהכיוון הכללי הוא למטה אך בדרך- עלינו להקיף את האגם העליון המרהיב-

לעלות לרכס הסוגר עליו מהכיוון השני בעלייה מעט תלולה שגם דורשת הליכה בשלוגית, לעבור אגם נוסף, צלול וכחול, גם הוא מתצפת על אגם יינדה– ועוד ועוד. לפחות הגשם סוף סוף פסק.
 ככל שיורדים בגובה הצמחייה הופכת כמובן עשירה יותר ופורחת יותר.

המסלול יפהפה, כמובן, אך מעייף מאוד.


 בשלב מסוים חששנו שלא נגיע בזמן (אמנם הזמנו מקום במייל זמן רב מראש, אך אחרי השעה 18:00 ההזמנה לא נשמרת ומקבלים מקום נוח פחות – מזרון, או דורמיטורס צפוף יותר) ולכן אני התקדמתי מהר יותר כדי לעשות צ'ק אין בזמן.

בשלב זה האדמה היתה כבר כולה ספוגה במי הגשם שירד, בתוספת כל הפלגים שזרמו מסביב, כך שהמסלול שוב היה חלק מאוד ולא בטוח במיוחד. נוסף לזה מהסימון הגרוע שלא תמיד נמצא ומיעוט המטיילים בחלק הזה של המסלול.


 בינתיים האמצעי השיג אותי, ויחד גמענו את הקילומטרים האחרונים. כבר ראינו את בקתת Memurubu למטה מתחתינו ואת הנוף הנפלא של שפך נהר Muru לתוך אגם Gjendeשצבע הטורקיז שלו פשוט נפלא, אך ביננו לבין הבקתה עוד הפרידו כל מיני ערוצים חלקלקים וזורמים.

השביל יורד דרך ערוץ של אחד הפלגים והוא חלקלק מאוד ולא נוח. נראה לי שללכת חלק זה בעלייה זה ממש סיוט- ולמרות שמרבית הדעות סברו שיש להתחיל את המסלול מממורובו(על מנת לעלות ולא לרדת את סכין הבסגן), שמחתי שהלכנו בכיוון בו הלכנו.

בכמה מאות המטרים האחרונים המסלול הפך לפתע לשביל צר מאוד אומנם, אבל שביל אמיתי, לא ערוץ חלקלק, לא סלע, לא אדמה ספוגת מים שהרגל שוקעת בה. שביל אמיתי. איזה כיף.

מולנו יש עדיין כאלו שמטפסים ללכת את המסלול בכיוון ההפוך. זה נראה מוזר אך יש לזכור שבארבע אחר הצהריים יש עוד כשבע שעות של אור מלא לפנינו! והנורבגים הלוא רגילים הרבה יותר מאיתנו לשבילים רטובים ולדילוגים בהרים...


 האמצעי ואני (ובסופו של דבר, כל המשפחה) הגענו בזמן לצ'ק אין – נשמר לנו מקום בבניין המרכזי, בחדר של שנים עשר איש בלבד!


 כאן יש מיטות של שלוש קומות, אבל מיטות אמיתיות, לכל אחד בנפרד, ולא דרגש עץ משותף. אפילו יש מקום לתיקים על רצפת החדר. אני התנדבתי לישון במיטה התחתונה, רק עדיין לא ידעתי שאי אפשר אפילו לשבת בה מרוב שהיא נמוכה.…

בינתיים גם השאר הגיעו ובעלי ואני ירדנו לרציף להביא את התיקים שלנו שהמתינו שם עם עוד תיקים מכוסים בברזנט נגד הגשם. אין שמירה אבל אין גם סיבה לדאגה – למה שמישהו ייקח תיק לא שלו? היום כמובן שכולם לא ויתרו על מקלחת במקלחות המשותפות - המבריקות והמצוחצחות בכל רגע ושעה.

עוד "אטרקציה" של הבקתה היא הdrying room - חדר מחומם ומלא מתלים לייבוש בגדים מלוכלכים או רטובים. נוח מאוד- והכי נוח- הכל בצמוד לחדר שלנו!


בדומה ליום הקודם, גם כאן יש ערב רב של מטיילים מכל העולם וכמעט מכל גיל, וכולם משתדלים לשמור על השקט והניקיון ולהתחשב זה בזה.
 זה אומר ששטחים ציבוריים כמו מקלחות, שירותים וכיורים נקיים כל הזמן (למרות שבכיורים יש כאלו שמכבסים ושוטפים כלים), שלמרות שלא כתוב כולם משאירים את הנעליים בכניסה כדי שלא יהיה בוץ וכו'. וכמובן – שקט ושלווה בכל מקום.


 אחר כך עלינו, בגרביי בית כמובן, לאחד מהטרקלינים שבקומה המרכזית; יש פה כמה וכמה כאלו, מלאים בפינות ישיבה ובמשחקי קופסא. כאן אפשר גם להזמין וופל בלגי ושתיה קלה, חמה או חריפה במעין מזנון/קפה הסמוך לקבלה, ומציע גם דיל ארוחת צהריים, לאלו שסיימו מוקדם את המסלול, או הגיעו מוקדם במטרה ללכת אותו למחרת.

אנו כהרגלנו שילמנו בנוסף על הלינה גם על ארוחת ערב ובוקר. יחד עם עד מטיילים רבים ישבנו בכורסאות הנוחות, שיחקנו קצת, קראנו קצת, נחנו קצת, הילדים התפנקו במיצים מהמזנון (במחיר מופקע. מאוד.) וחיכינו לארוחת הערב.


 חדר האוכל כאן מהודר מעט יותר ומעוצב כולו עץ שנותן הרגשה חמימה וביתית. כאן מקבלים מנה ראשונה לשולחן, ואת השאר בבופה. (“ממש בית מלון” לפי אחד הילדים) למרבה ההפתעה התוספות לבשר כללו המוני ירקות מבושלים וסלט ירוק ענק, ושוב זכינו במנה צמחונית מושקעת וטעימה, וקינוחים כיפים על טהרת הגבינה החומה. איזה כיף.


 חזרנו לחדר, חלק משותפינו כבר ישנו, חלק כיבסו וחלק לא ממש ראינו....כמובן שלא הייתה לנו כל בעיה להירדם מוקדם היום.

אז מה היה לנו היום? מסלול של 15+ ק"מ בקו אווירי ובלי לקחת בחשבון את השיפוע בחלקים שונים של המסלול, תלול מאוד ולא בטיחותי כלל בחלקו, סימון שבילים לא ברור, גשם ו...נוף משגע ומדהים. וכמובן- אגם יינדה הנהדר שמלווה אותנו כבר יומיים. ______________________________________________________________

היום ה-5: קצת פחות טרק

התעוררנו בנחת לקראת 8:00 בבקתה, חלק משותפינו לחדר כבר לא היו וחלקם עוד ישנו שינה עמוקה. לאחר ארוחת הבוקר הצנועה אך משביעה (מאוד מכוונת להכנת סנדביצים ופחות לארוחה של ממש) עשינו צ'ק אאוט, השארנו את התרמילים הגדולים בלובי ויצאנו לבוקר נעים ושטף שמש.

איפה היא היתה אתמול???


 התבוננו במטיילים שהתחילו את המסלול שעשינו אתמול מהכיוון ההפוך: הטיפוס על Besseggen מכיוון Memurubu נראה לנו קשה ותלול הרבה הרבה יותר ודי ריחמנו עליהם....

אנחנו מצידנו החלטנו להאט את הקצב ולוותר על יום הטרק השני. במקום לצאת בהליכה לכיוון GJENDEBU כמתוכנן, במסלול שאמור להיות (כמה מפתיע) תלול ולא קצר- שוטטנו סביב לבקתה הירוקה והפורחת, הגענו לשפך הנהר השוצף והמרשים-

טיפסנו לעבר שלוגית ענקית במעלה ההר הסמוך. הילדים גלשו בשלג (יחד עם זוג מטיילים גרמנים שעברו שם, התלהבו מהרעיון, חלצו נעליים (?) והצטרפו) , ערכו מלחמות שלג, טיילו לשלוגית שכנה, צפו במעבורת יוצאת וחוזרת לבקתה, במשך זמן ממושך. כולנו נהננו מאוד מהנוף הנהדר של האגם וממזג האוויר הנפלא. וכמובן- שוב – מהירוק, המים והשלווה שעוטפות מכל הכיוונים, בלי אף כביש, כלי רכב או מקור רעש מסביב.

משם ירדנו בנחת לעבר חוף האגם Gjende.

הצבע כאן, הנובע כנראה מגרגרי חול ומירלים שהנהר מביא עמו, פשוט נפלא. ניסיון של הבנים לטבול באגם נכשל כמובן בגלל טמפרטורת המים...למרות שהייתה שמש במידה כזו שנזקקנו לכובעים ולקרם הגנה! (פחות או יותר הפעם היחידה שהקרם הזה יצא מהתרמיל במהלך הטיול....) הרחצה הומרה בטורניר הקפצת אבנים על האגם, וסתלבט ארוך ורגוע על החוף (וכמובן בוק מקיף לאגם מטעם הצלמת – הבת הבכורה).

לאחר שסיימנו לחקור את חוף האגם ואת שפך הנהר ולשוטט בו עלינו בחזרה לבקתה ובישלנו לנו ארוחת צהריים על הדשא.


אספנו את הציוד וירדנו אל המזח לחכות לסירה לעבר הבקתה הבאה -בקתת Gjendebu.
 עד מהירה הגיעה הסירה, בדיוק בזמן, וחזינו ברב החובל השרירי והמזוקן ובנו – גם כן שרירי ומזוקן, (שהבנים מיד הודיעו שהגיעו הישר מהסרט 'הדרקון הראשון שלי'), פורקים ומעמיסים תרמילים בהתאם לסימון. אח"כ מעמיסים את האנשים.

השיט באגם נמשך כחצי שעה – וגם הוא ציורי ומרהיב. ניתן לשבת בבטן המעבורת או לצאת לסיפון, ואסור להעלות אף תיק לסיפון.

בתום השיט הגענו אל בקתת Gjendebu. מתחם הבקתה מרוחק מהמזח יותר מקודמותיה, כמה דקות הליכה. כאן כבר ממש מרגישים את סוף העולם – אף כלי תחבורה לא מגיע לכאן, פרט לסירה, פעמיים ביום. זהו קצה האגם, ואם עד כה הרגשנו מבודדים בטבע הפראי – כאן זה "הדבר האמיתי". בהתאם, מגיעים לכאן פחות מטיילים – שכן ההגעה והיציאה נגישות פחות. (ואם כך המצב כאן- בטח בבקתות שלא נגישות בשום סירה- השקט והבתוליות פשוט בלתי נגמרים – יום יבוא וגם לבקתות כאלו נגיע).

גם כאן ביצענו את ההזמנה מראש (הפעם גם ניתן היה לשלם מראש), והפעם חיכתה לנו סוויטה מפוארת: חדר לארבעה פלוס מזרון על הרצפה! וחלון גדול לנוף, כמובן. אי אפשר בלי.

וגם מדף, מתלים ושולחן פשוט. פאר אמיתי. השירותים (משותפים כמובן) הם אקולוגיים, אבל עם נוף מושלם...וכרגיל נקיים ומצוחצחים בכל רגע נתון. את הנעליים משאירים כמובן בכניסה לכל בקתה.

השקעים למטענים הם ברובם בבניין המרכזי או במסדרונות שבין החדרים; לכן בכל מקום מונחים סמארטפונים לטעינה ללא השגחה. לנו קשה להתרגל לכך מנטלית. הילדים מטעינים במטען נייד בחדר לעת עתה. גם ככה אין קליטה אז השימוש בטלפון אפסי.


 מבני הבקתה צמודים לאגם ויש הרבה פינות ישיבה המזמינים התרווחות מול הנוף המושלם. מיד ירדנו לעבר האגם. החוף רדוד בהרבה- האגם נגמר ממש כאן – ובהתאם פחות קר, ואפשר למשל לטבול את כל כף הרגל, אפילו את הקרסול...

לאחר שהכרנו את האפשרויות השונות לרביצה מול הנוף המושלם הילדים בחרו להישאר עם ספרים (כמובן שעל ווייפיי אין בכלל מה לדבר פה) מול הנוף ואנו יצאנו למסלול לעבר מפל Harnell. מדובר במסלול קליל, מישורי לחלוטין כמו שהבן הקטן אוהב ומיוער כמו שהאמצעי אוהב – אך הם הפעם ויתרו.... בדרך התיידדנו עם שני מטיילים מאוסלו. המסלול הוא במקביל לנהר Muru השוצף והרועם – תענוג.


חזרנו מוקדם כי המושב הראשון של ארוחת הערב (אליו היינו משובצים) היה כבר בשש ושלושים.
 הפעם ההושבה היא לפי שמות – על כל שולחן יש שלט ובו שם המשפחות שיושבות בו. חדר האוכל קרוב לאגם והמראה מהחלונות מושלם. שוב – ארוחה פשוטה אך משביעה, עם מחשבה על הצמחוניות, וקינוח כיפי. מעולה!

בערב שוב התפעלנו מהשקט והשלווה; קשה לתאר במילים את האווירה במתחמי הבקתות.

ושוב-הלכנו לישון מוקדם יחסית.
 ______________________________________________________________

יום 6: בחזרה לאוסלו

קמנו מוקדם כדי להספיק לארוז הכול לפני ארוחת הבוקר, שמתחילה כאן מאוחר יחסית – בשבע וחצי.
 כאן ארוחת הבוקר כוללת סירי דייסה ענקיים והרבה הרבה אפשרויות להכנת כריכים. בקרב חלקים מבני המשפחה מתחיל להירשם געגוע לסלט.

אחר כך צעדנו חזרה לעבר המזח, כדי לחזור בסירה הראשונה אל Gjendesheim. שוב פגשנו את רב החובל ובנו, הפעם בסירה אחרת.

שטנו במשך כשעה דרך Memurubu כשאנו נפרדים בצער רב מהנוף היפה, מהאגם בעל הצבע המדהים ומרכס ה Besseggen עוצר הנשימה; היינו שמחים להישאר בבקתות האלו עוד זמן רב ורק לנשום את הנוף המדהים.

אבל – חייבים להמשיך בטיול.

כשהגענו האוטובוס כבר המתין, האמצעי העמיס מיד את כל התרמילים הגדולים אל בטן האוטובוס וזמן קצר אחר כך נסענו לעבר פאגרנס. הפעם מתוכננת לנו החלפת אוטובוס, ונסיעה בקו מאסף יותר - אך לא נורא יש ווי.פי. ונוף נהדר – פרידה נפלאה משמורה נפלאה. לפי הכרטיסים ואתר האינטרנט היינו אמורים להחליף אוטובוס ב Fagerness אך הסתבר שהאוטובוס שלנו הוא זה שממשיך לאוסלו – כמה נוח. הדרך חזרה לאוסלו כבר מוכרת פחות או יותר ויש זמן להתמקד בפרטים כמו צבעי הנהרות והאגמים או מראה הבתים הציוריים בעיירות שבדרך. איזו שלווה.


 הנסיעה הארוכה באוטובוס יכולה להראות מהצד כמטרד או בזבוז זמן, אך בעיני זהו זמן מנוחה נפלא שבו אפשר לשבת בנחת ולראות נופים יפים... לילדים זו הייתה שבירת שגרה לקראת עוד הרבה נסיעות ארוכות בצפיפות המשפחתית, לגדולה זה גם היה שדרוג משמעותי לקווי האגד המשרתים אותה יומיומית בארץ, ולנו זו הייתה פשוט שלווה.

בתום הנסיעה הגענו אל מרכז אוסלו; מלכתחילה נבחר מלון הנמצא ממש ממש צמוד לתחנה המרכזית: מלון . Scandic Byporten
 זהו מלון חדשני ונוח הנמצא בתוך מרכז הקניות ביפורטן, צמוד לתחנה המרכזית, לתחנת הרכבת, למרכז המידע לתיירים ולרחוב קארל יוהן המרכזי. המלון נראה לנו כמתאים במיוחד לאנשי עסקים.

נכנסים. מכשירי פלייסטיישן 3 בלובי לשימוש חופשי של האורחים שימחו מאוד את הבנים שלנו שהחליטו להישאר בלובי ולשחק. אנו עלינו לחדרים, ואז הסתבר שכדי להשתמש במעליות יש צורך להכניס לחריץ מיוחד את כרטיסי החדרים. לכן לאחר שהנחנו את התרמילים בחדרים החלטתי לרדת אל הבנים ולתת להם כרטיסים למעליות.

כשהגעתי ללובי הם כמובן לא היו בו....לשמחתי החלטתי לא להילחץ ולחזור לקומה שלנו לחפש אותם ליד המעליות. הם אכן הגיעו לקומה שלנו; נכנסו למעלית ולא יכלו להפעיל אותה, למזלם מישהו הזמין אותה והם נסעו עד הקומה בה נעצרה ואז המשיכו ברגל...מזל.


לאחר מכן נהנינו עד מאוד מהמקלחת הפרטית בחדרים (הקטנים מאוד) ומהמצעים על המיטות – בהחלט התגעגענו אליהם לאחר כמה לילות עם ליינרים....
 לאחר מנוחה יצאנו לכמה סידורים שכללו סנדביצים ומאפים ב 7-eleven (ה-רשת למשפחות המעוניינות לטייל בנורבגיה בלי לקרוע את הכיס- סנדוויצ'ים, לחמניה בנקניקיה, מאפים, גלידות, שתייה חמה – במחיר סביר)

המשכנו בקפיצה למרכז המידע לתיירים הצמוד לתחנה המרכזית לבירור סידורי הנסיעה למחר לשדה התעופה לקבלת הרכב – גילינו כי ניתן להזמין במקום את כרטיסי הרכבת וכך נחסך לנו זמן חיפוש וברבור למחרת בבוקר. התייעצנו עם העובדת גם לגבי הגעה לפארק הפסלים של ויגלנד אותו רצינו להספיק לראות, הנמצא בשכונת פרוגנר- מחוץ למרכז אוסלו הנגיש רגלית. האופציה הזולה והמהירה ביותר התבררה כנסיעה בחשמלית, ולכן באמצעות העובדת אנו מצטיידים בכרטיסים וצועדים לתחנה שליד כנסיית הדום.

החשמלית הייתה כמובן עמוסה וצפופה, אך סיפקה הצצה על חלקים אחרים, מעניינים, פחות מתויירים, של אוסלו. הפארק עצמו הנו שטח נרחב, מטופח וירוק (הכניסה חופשית) – אי של שלווה בלב העיר. הפסלים עצמם אמנם מרשימים, אך נראו לנו עצובים והשרו תחושה של אלימות ומועקה...אבל זה כמובן סובייקטיבי מאוד.

גם החשמלית בדרך חזרה היתה עמוסה מאוד, על כן החלטנו לרדת כמה תחנות קודם – ליד בית העירייה. בדיוק היה שם מופע רחוב של צעיר משעשע שעשה סוג של ברייקדאנס עם כדורסל. לא ברור.

לאחר פרוזן יוגורט צונן (נחשו איפה? נכון, ב 7 ELEVEN ) צעדנו דרך רחוב קארל יוהאן בחזרה למלון.

בדיעבד אני חושבת שהיה מיותר להיגרר כולנו אל הפארק.... עדיף היה לאפשר לכולם יותר מנוחה בחדרים ואח"כ להמשיך לשוטט במרכז אוסלו הקומפקטי והחמוד שבו כבר הרגשנו לגמרי בבית.
 בכל אופן, שמחנו מאוד לחזור לחדר עם מצעים נורמליים!

יום 7: אל שמורת רונדאנה

את הבוקר התחלנו עם ארוחת בוקר מפנקת במיוחד; ארוחת הבוקר של אורחי המלון הנה מזנון עשיר ומגוון במיוחד המוגש במסעדת Egon הצמודה. מדובר באמת במזנון עשיר ומגוון מאוד מאוד, כולל נטולי גלוטן, צמחונים ושות'. סוף סוף גם יש מגוון ענק של גבינות, פירות וירקות!
 שבעים במיוחד נסענו ברכבת אל שדה התעופה לקבל את הרכב השכור; (תם הפרק התרמילאי...הפכנו לתיירים מין המניין) הפתעה לרעה – במקום פורד גאלקסי או רכב דומה בגודלו, כפי שהזמנו מסיקסט דרך רנטאלקארס, קיבלנו פורד S-max שאמנם מכיל שבעה מקומות אך קטן משמעותית.


 פצחנו בנסיעה על כביש E6, והופתענו עד מאוד לגלות שבחלק מהדרך המהירות המותרת היא 110 קמ"ש (בניגוד ל – 80 או 60 קמ"ש המותרים במרבית הכבישים בנורבגיה). יעדנו היה העיירה לילהאמר (Lillhammer). הדרך, כמה לא מפתיע, עוברת ליד לא מעט נהרות ואגמים, אך לטעמי היא פחות יפה מדרךE16 בה נסענו עם האוטובוס.

האטרקציה העיקרית בלילהאמר הנה מקפצת הסקי האולימפית, העונה לשם הקליט Lysgårdsbakken , שהיא גאוות העיר, ומכל כיוון ניתן להגיע אליה בעזרת השילוט הרב. בעזרת מעליות כיסא עלינו עד למעלה תוך משב רוח מרענן להתבונן במקפצה ובנוף בכלל.

ופתאום- הפתעה : כמה דקות אחרי שהגענו התחיל אימון של נבחרת הקופצים המקומית! זהו מראה מרשים ביותר- הסתכלנו בקופצים מראש המקפצה, ירדנו במעליות הכסא והתבוננו תוך כדי ואז התבוננו בקופצים מלמטה. כמובן שנשארנו עד שהאימון הסתיים – הקפיצות כל כך מרשימות ומדהימות שלא יכולנו לזוז משם!

אחר כך גם צילמנו את הילדים בראש הלפיד האולימפי ובחליפת/מגלשי הסקי הפזורים במקום לטובת המבקרים. ואפילו- פירגנו לכולם ארטיק, למרות שידוע שהכל יקר בנורבגיה. בעצם, 14 ₪ לארטיק דמוי מגנום זה לא הרבה יותר יקר מאשר בארץ.…

חזרנו לרכב ונסענו, תוך הצצה על מרכז העיירה, לכיוון העיר Otta. מזג האוויר התפרע -בחוץ שרר שרב כבד של 26 מעלות! ב Otta ערכנו קנייה ראשונה של מזון לכמה ימים בסופרמרקט מרשת Rema1000 הנחשבת לזולה מכולן, וממנה נסענו ועלינו לעבר שמורת רונדאנה- שהיא, בין היתר, שמורת הטבע הראשונה שהוכרזה בנורבגיה.


 בחרנו לישון באזור הכפר Høvringen השוכן ממש בפתח השמורה מצידה המערבי, ונגיש יחסית לכביש הראשי. מבין כל אפשרויות הלינה הרבות בכפר, אנו הזמנו בקתה במתחם Brekkeseter. במקום יש מלון בבניין המרכזי בו ניתן להזמין לינה בבוקינג.קום , ועוד בקתות מאובזרות בגדלים משתנים, אותן ניתן להזמין ספציפית מאתר המתחם. בחרנו לנו מראש בקתה בת שלושה חדרי שינה, עם גג דשא כמובן!

הבקתה מקסימה, ומתברר שהיא אחת הוותיקות במתחם- נבנתה בשנת 1800! גגות הבקתות מכוסים דשא וצמחיה ומוסיפים לאווירה הקסומה.

בין קורות העץ אפשר לראות את העשב ששימש לבידוד...כמובן שאין טלוויזיה וכדומה (יש משחקי קופסא בסלון) אבל המקלחת והמטבח הכפרי והמקסים מודרניים לחלוטין, ויש גם קמין בסלון. ושלושה חדרי שינה.

בחוץ יש מרחבי דשא וטחב עצומים (סימן ההיכר של שמורת רונדאנה), טרמפולינה ענקית לילדים, מקומות למנגל, בריכה טבעית קטנטנה לרחצה והמוני פינות ישיבה כיפיות.

בבניין המרכזי אפשר להזמין ארוחת בוקר (לא עשינו זאת עקב המחיר הגבוה אז אין המלצות) ויש מכונת כביסה ומייבש שמייד ניצלנו היטב. ווייפיי יש רק בבניין המרכזי ובחלק מהבקתות – בשלנו לא, אך כאמור רכשנו חבילת גלישה גדולה מאוד לסים המקומי שבמכשיר של הגדולה, ופתחנו נקודת גישה לשאר המכשירים מידי ערב.

המתחם כולו היה בעינינו מקום קסום ונפלא, רק שפתאום גשם שהחל לרדת, מלווה ברעמים ובברקים, ברגע שהודלק המנגל - וקצת קילקל. אז בישלנו בתוך הבית, הקמין הודלק והיה חמים ונעים. לסיום זרחה שמש נפלאה על המתחם הרחוץ מגשם (תשע בערב – זה הזמן לזרוח!)
 כאן כמובן אין מצעים ומגבות (אפשר לשכור) וחזרנו לליינרים שלנו.…

יום 8: סתלבט ברונדאנה

התעוררנו ביקיצה טבעית – היום אין לחץ לכלום. מתוכנן יום בשמורה עצמה, ולשמחתנו אנו ישנים ממש בתוכה- לא צריך להספיק לאוטובוס/לסירה/להשכרת הרכב...
אכלנו ארוחת בוקר פשוטה (קורנפלקסים, מיץ תפוזים ושות') בבקתה. הבנים הלכו לקפץ בטרמפולינה ואנחנו הלכנו לבניין המרכזי להתייעץ עם בעל המקום לגבי מסלולים. בעצה אחת עם בעל המקום, זקן חביב שכבר נהיה חבר טוב שלנו ושמח להמליץ - נבחר מסלול קל ושטוח (הקטן, שכבר טייל איתנו לא מעט בעולם, עדיין היה ב"טראומה" מהטיפוס על ה Besseggen ודרש שלא נטפס על שום הר!) לעבר האגם הקרוב, תוך אזהרת גשמים מהצהריים.
 ארזנו מעילי גשם ויצאנו לדרך. הנוף כאן הוא של גבעות שטוחות וירוקות מטחבים ועשבים, יש גם קצת שיחים נמוכים – הדברים היחידים המסוגלים לצמוח בגובה כזה (השמורה נמצאת בהגובה של כ 2000 מטרים מעל פני הים).

הנוף הזה כמובן מאוד הזכיר לנו את איסלנד האהובה. המסלול היה קל מאוד, המוני פלגונים חצו את דרכנו, בדקנו וחקרנו טחבים בשלל צבעים ומרקמים, ומזג האוויר היה נעים. צעדנו בנחת כשפנינו לעבר האגם הסמוך.
 כשהתקרבנו אליו ראינו שהוא עמוס (הכל יחסי; עמוס יחסית לשממה הכללית...) בתיירים שהגיעו עד אליו באוטובוס. לכן בחרנו לשבת לארוחת צהריים על אחת הגבעות הירוקות הסמוכות לצד נחל קפוא. להשלמת הפסטורליות עדר עיזים מקומי הצטרף אלינו לארוחה.

לאחר הארוחה צעדנו חזרה לעבר הבקתות, מקווים להגיע חזרה לפני הגשם. השביל הנוח איפשר התפצלות: הבנים טסו קדימה להספיק לקפץ בטרמפולינה, אנחנו, הבנות, הלכנו 'רגיל' ובעלי חתך לשביל צדדי לבדוק את גשר העץ שראה מרחוק על הנחל. הגשם עדיין לא הגיע (אם כי ראינו את העננים מתקדמים לעברנו) כך שהיה זמן פשוט ליהנות מהמקום המקסים הזה – לשבת בחוץ ולקרוא, לשחק וכדומה.


 נכון, יכולנו בשלב הזה כבר להיכנס למכונית ולהתקדם לעבר היעד הבא; היו עוד מספיק שעות אור והמסלול היה קליל ולא מעייף. אבל כידוע - מראש החלטנו שהפעם הקצב יהיה אחר; שיהיה זמן ליהנות מכל מקום בלי לרוץ. להגיע למקום לינה ולא רק לראות אילו פינות ישיבה כיפיות יש בחצר, אלא גם להספיק להשתמש בהן...

ראינו שחלק מהמטיילים שפגשנו היום על השביל מתגוררים גם הם בבקתות באותו מתחם; יש כאן מטיילים מכל הסוגים והגוונים: משפחות עם ילדים צעירים במנשאי גב, צעירים עם תרמילים, זוגות מבוגרים, זוג מטיילות מבוגרות מאוד ומשפחות שבאו בהרכב מלא כולל סבתות קשישות שישבו וסרגו בנחת בחצר...

לפנות ערב בעלי והקטן התארגנו לניסיון חוזר להפעיל את המנגל, מה שגרר מיד גשם שוטף וסופת רעמים וברקים....בכל זאת הצליחו הפעם להכין את הבשר ולחמוק פנימה לארוחת ערב משובחת.

בפוסט הבא: נוסעים לגיירנגר!

לפוסט הקודם: הפוסט הראשון על נורבגיה

לפוסט הבא: הפוסט השלישי על נורבגיה

לפוסט הרביעי על נורבגיה