לפוסט יוון חלק א

לפוסט הקודם: פוסט יוון חלק ב

לפוסט הבא: פוסט יוון חלק ד

לפוסט יוון חלק ה

לפוסט יוון חלק ו

יום 7 - המשך

נפרדנו ממרכז יוון והתחלנו בנסיעה צפונה; יעדנו היה הכפר אגיוס דימיטריוס שלמרגלות האולימפוס. בחרנו בדרכים צדדיות ונופיות ככל האפשר; בספונטניות עצרנו בנחל קטן (נחל Voulgaris לפני העיירה Elassona) והבנים ירדנו להתרחץ. אני מודה שהפעם בכלל לא יצאתי מהמזגן של האוטו...

יעדנו היה להתקרב לאולימפוס ולהגיע אל הכפר Agios Dimitrios בו נלון לפני הטיפוס ואחריו. הנוף השתנה ככל שעלינו בגובה; נסענו בין כרמים וגבעות ירוקות, ממזרח לנו האולימפוס שהלך והתקרב ובדרך לא מעט נחלים ופלגים. ודוכני פרות, בהם עצרנו להצטייד היטב.

מקום הלינה נבחר מאחר ורוב מה שקראתי על הכפר ליטוכורו, בו ישנים לפני העלייה לאולימפוס, לא עשה לי שום חשק, החלטתי לחפש לינה בכפרים אחרים רחוקים מעט יותר. בדיעבד התברר שהכפר שבחרתי אגיוס דימיטריוס היה ממש מהצד השני של האולימפוס, יותר משעה נסיעה עד תחילת המסלול. מצד שני, היו הרבה יתרונות לצד זה של ההר, ובראש ובראשונה מזג האוויר הנעים והעדר הלחות.

הגענו לכפר ומצאנו את המלון שלנו – מלון Dimatis במרכז הכפר הקטן והחביב. המלון נראה די ריק כשהגענו, חשדנו שאנחנו לבד לא רק במלון אלא בכפר כולו... בערב גילינו שאנחנו דווקא לא לבד. המלון התגלה כהצלחה רבה; מלון משפחתי מקסים עם צוות חם ולבבי. בקומת הכניסה לובי ומסעדה גדולה ולמעלה (אין מעלית) החדרים. לנו היה חדר ענק במיוחד ( 40 מטרים!) מעוצב וצבוע בצורה ייחודית ומרפסת הפונה אל הרחוב המרכזי של הכפר. וכמובן ווי. פי. ומקרר לכל הפרות שקנינו בדוכנים על אם הדרך...מזגן לא היה אבל גם לא היה בו צורך.
 את פנינו קיבלו בעל ואישה, בהמשך התוודענו לבני משפחה רבים נוספים. האנגלית שלהם הייתה בסיסית בלבד, בכל זאת הצלחנו לסכם על ארוחת ערב במסעדת המלון ועל כביסה (בתשלום נוסף). קיווינו לקצת מידע ו/או מפות של האולימפוס אך האנגלית לא הגיעה עד כאן. אין דבר.
 לאחר התארגנות שכללה רביצה במיטות עם ווי.פי וספרים (אסיף ונדב) ומיון כביסה ומסירתה פלוס אריזת תרמילים לקראת היציאה לאולימפוס (אנחנו) יצאנו לעבר עתיקות Dion. בדרך חלפנו על פני העיר Katerini שהיא עיירת המחוז החביבה.

הגענו אל Dion - כפר למרגלות האולימפוס שהיה בעל חשיבות דתית ותרבותית רבה למוקדונים העתיקים, ואחר כך מושבה רומאית משגשגת.
כיום זהו כפר שיש בו אתר ארכאולוגי עצום ומרהיב. בקצה אחר של הכפר יש מוזיאון והכרטיס הוא משולב לשניהם. אנו התחלנו באתר עצמו, וכבר ברגע שיצאנו מהרכב הרגשנו את הקרבה לים בזכות הלחות הרבה ששררה במקום.
 נכנסנו לאתר רחב הידיים, שרובו שופע צמחייה ומוצל, האזור כולו מלא בברכות מים ובפלגים ובניהם עוברים גשרוני עץ. יש פה בתי מרחץ עתיקים, תיאטרון, מקדש חשוב ביותר לזאוס, מקדשים לאלות שונות וגם...שני מקדשים לאלות נוצריות. העיר המקדונית החשובה הזו נהרסה ברעידת אדמה במאה החמישית לספירה והתגלתה מחדש בתחילת המאה ה-20 ומה שרואים כיום באתר הענק הזה הוא כנראה חלק קטן ממה שהיה בשיא תפארתה של העיר! הציקדות לעומת זאת עוד לא גילו אותה ולא נשמעו כאן.

על המוזיאון ויתרנו, הלחות הכריעה אותנו...יצאנו חזרה לעברו השני של האולימפוס, לעבר הכפר 'שלנו' אגיוס דימיטריוס.
ניסיון לעקוף את העיר קטריני לא כל כך הצליח לנו; החלטנו לחרוג ממנהגנו ולהיעזר באמצעים טכנולוגיים במקום במפה וזה כמובן עצבן אותי עוד יותר – למה לשבת עם העיניים על הנייד במקום עם העיניים מול הנוף?!? לבסוף מצאנו עצמנו במרכז קטריני, בנקודה ממנה כבר ידענו לצאת, ונרגענו כולנו...חלק הדרך שבין קטריני לאגיוס דימיטריוס הוא היפה ביותר: מתחילים לעלות בגבעות ירוקות, הרבה נחלים וחורשות מסביב והאולימפוס חולש מעל. סימנו יעדים אפשריים לפיקניק לאחר הטרק...
הגענו למלון. בכנסייה שמולו היו אנשים רבים לבושים בשחור, וגם על מרפסת המלון ישבו כמה בבושקות קשישות בשחור, מצוידות בתרמילים אמריקאים לטיול יומי קצר...לא מצאנו איש מצוות המלון ואחת הבבושקות נלחצה נוראה מזה. לא הייתה לנו שום שפה משותפת איתה, היא הציע גרמנית ויוונית, אנחנו יודעים רק אנגלית ועברית. אבל בכל זאת היא הבינה שאנו רוצים לאכול ארוחת ערב ושאנחנו מחפשים את בעלי הבית....
 מפה לשם נמצאה הגברת החביבה שקיבלה אותנו כשהגענו וסוכם על שעת ארוחת הערב.

עוד לפני ארוחת הערב קיבלנו חזרה שק כביסה ריחנית, יבשה ומקופלת (15 אירו לשק די גדול).
את ארוחת הערב ישבנו לאכול במרפסת המסעדה של המלון הצופה אל הרחוב הראשי של הכפר. בשלב זה גילינו שיש לפחות עוד שני תיירים בכפר וגם הם מתאכסנים ואוכלים באותו מלון כמונו. כמו כן הבנו שכל ההתכנסות מול הכנסייה היא לתפילה לקראת טקס כלשהו שיחול למחרת.
 אכלנו בניחותא, למסעדה תפריט עשיר, לא מאוד זול, אך כל המנות, שהכינה בעלת הבית, היו נדיבות ומשובחות! תוך כדי אכילה התבוננו בחיים בכפר; ברכב המסחרי המוכר פרות טריים ומכריז על סחורתו במילים הנשמעות דומות ל'אלטע זאכן' שלנו, בבנות הכפר היוצאות להסתובב ברחוב הראשי לעת ערב, בטנדרים הנוסעים להוביל, כל אחד בנפרד, כד חלב אחד ויחיד וכדומה. הערב ירד ומזג האוויר לא הזכיר בכלום את השבוע שבילינו ביוון עד כה; ערב קריר ונעים, עם אוכל ויין משובחים – ככה מבלים את הערב האחרון לפני העלייה להר!

יום 8

כבר בשבע בבוקר ירדנו לארוחת בוקר נהדרת במסעדת המלון (כלולה במחיר הלינה). גילינו שהבבושקה החביבה מאתמול, שכל כך רצתה לעזור לנו, היא כנראה אימא או אולי סבתא של בעלת הבית. הארוחה, שהוגשה לשולחננו, כללה אך ורק מעדנים ביתיים: מאפים מלוחים מסורתיים נפלאים, עוגות ביתיות, ריבות ופרות משומרים, גבינה ביתית ועוד כל מיני מעדנים (הרבה יותר ממה שיכולנו לאכול....)
 סיכמנו מראש בעת הזמנת החדר שנשאיר את רוב הציוד במלון. לשמחתנו, מאחר והחדר הענק שלנו לא הוזמן בינתיים, אפילו יכולנו להשאיר את הציוד בתוכו. אז השארנו כל מה שלא צריך (כשסוחבים ציוד על הגב משתדלים להשאיר כמה שיותר), העמסנו את התרמילים אל הג'יפ ונסענו לצדו השני של האולימפוס לעבר ליטוכורו. הפעם לא נסענו מהכביש הראשי אלא דרך כביש רוחב המחבר את הכפר הסמוך, Foteina, עם דיון וליטוכורו.


הכביש העולה להר מתפתל על השלוחה הצפון מזרחית של רכס האולימפוס. הכביש מסתיים אחרי קילומטרים אחדים וממשיך כדרך עפר כבושה היטב המתאימה לכל כלי הרכב. לאחר כ- 18 ק"מ מליטוכורו מגיעים לחניון הרכב פריניה (Prinia ) השוכן בגובה 1108 מטרים מעל פני הים.
יש כאן שרותים, מסעדה וכמובן חנייה לרכב (ללא עלות). אגב זוהי גם נקודת העמסת הפרדות, המביאות יום יום מזון וציוד לבקתות המטיילים שעל ההר.
 מזג האוויר איתנו: 21 מעלות בחוץ, מעונן חלקית.

העמסנו תרמילים והתחלנו לטפס לעבר Refuge A בנמצאת בגובה 2100 מטרים. השביל הוא חלק משביל E4, שביל ארופאי המתחיל בפורטוגל, עובר דרך מדינות רבות ומסתיים בקפריסין בכל האתרים הישראלים קראנו כי העלייה לוקחת שעתיים עד שעתיים וחצי. קריאה באתרים זרים הצביע על טיפוס ארוך יותר של כשלוש וחצי שעות. לנו לקח כמעט שלוש שעות של הליכה נטו, ועם כל ההפסקות – כארבע וחצי שעות.

העלייה אינה תלולה והשביל מסודר ונוח, יש בהר מעין מדרגות עשויות בולי עץ מתחילים ביער נעים, ממזרח הים וממערב הפסגות..

מאחר ואין אצלנו טיפוס על הר בלי מרק וקפה, בשלב מסוים עצרנו והתמקמנו לקראת הטקס הקבוע. לאכזבתנו הרבה הבלון שקנינו לא התחבר לגזייה האלפינית שברשותנו!!!! (אגב בהמשך, כשהבת שלנו הגיעה ביקשנו ממנה להביא מהארץ את הגזייה האלפינית השנייה שלנו שלה הברגה אחרת, וגם לה הבלונים המקומיים (אז כבר היו לנו כמה) לא התאימו). הבנים לא ויתרו והכינו מרקים עם מים קרים. אנחנו ויתרנו על המעדן, וחמור מכך, אביב ויתר על קפה שחור!

הפסקת קפה בלי קפה

המשכנו לטפס. הנוף יפה, מזג האוויר בעדנו והשביל נעשה מעט תלול יותר. ככל שעולים בגובה הצמחייה משתנה מאוד ואף נעשית דלילה יותר.
 צלצלו פעמונים בישר על כך שאנו עומדים לפגוש את שיירת האספקה: כלב, חמור ושלושה סוסים. נדב שאינו חובב גדול של בעלי חיים נלחץ מהמפגש הצמוד כל כך עם בעלי החיים הגדולים...בשלב הזה הבנו למה התבקשנו להביא עמנו שקיות אשפה ולאסוף ולהוריד איתנו את כל האשפה מההר (אין פחי אשפה לאורך המסלול וגם לא בבקתה!) – כל דבר שעולה או יורד מההר נעשה באמצעות שיירת האספקה הזו, ועל כל גרם משלמים. לכן, מתבקשים המטיילים לדאוג לפינוי האשפה שלהם ואין בהן פחים (מטבח הבקתה והשירותים מייצרים מספיק פסולת שאותה כן מפנים בעזרת שיירת האספקה).

עד שהשיירה חלפה הספקנו להתבונן ולהבין את החוקים: בהמות מסע אחראיות, מנוסות וותיקות הולכות משוחררות, הבהמות החדשות יותר קשורות בחבל עד שניתן יהיה לסמוך עליהן...

בערך לאחר שטיפסנו שני שלישים מהדרך מצאנו שלוגית (רחוק מדי מהשביל ובאזור תלול מאוד לכן לא נגשנו לשחק בשלג...). כמה דקות אחר כך זיהינו במעלה ההר, בין העצים, את הגג של Refuge A. קל יותר לטפס כשיעד הסיום נראה לעין…

הפתעה: שלוגית ראשונה

Refuge A מציץ במעלה האולימפוס

בשלב הזה השביל נעשה פחות מובנה, העצים והשיחים דלילים יותר ואלו סימנים לכך שאנו בחלק האחרון של המסלול.

תוך כדי הליכה אנחנו שמים לב לכמה דברים; ראשית, לא הרבה ילדים ונוער מטפסים. שנית, בקרב המשפחות שכן עולות עם ילדים או נוער, הם לא סוחבים דבר וההורים סוחבים את כל הציוד. לנו זה נראה מאוד מוזר, אצלנו הבנים בהחלט סחבו.

טיפסנו עוד ואז הגענו לבסוף אל Refuge A. בדיוק יצאה שמש נעימה מבין העננים, קנינו אוכל לארוחת צהריים (אסור לבשל על ההר) ונחנו לנו בשמש, מרוצים מעצמנו ומהנוף.

Rfuge A

שיירת אספקה נוספת ירדה כעת מאחת הבקתות הגבוהות יותר להפסקה וארוחה בבקתה, הפעם שיירה גדולה ועמוסה יותר. בשלב הזה גיליתי שהמשקפיים שלי שהיו ארוזים היטב בתרמיל נשברו משום מה…


 אחר כך עשינו 'צ'ק אין' בבקתה, והכרנו את מריה, הרוח החיה מאחורי Refuge A. מריה עומדת אחרי הדלפק בחדר הקבל של הבקתה בערך משש בבוקר ועד תשע בערב... היא עונה לטלפונים, מבצעת צ'ק אין למגיעים, מקבלת הזמנות עתידיות ובמקיבל מקבלת כל הזמן הזמנות למטבח, שנאמרות בקול לצוות המטבח תוך שמריה מבצעת את כל הפעולות שמניתי עד כה וגם גובה כסף עבור המנות שבנתיים מוצאות מהמטבח אל המזמין. תוך כדי זה היא גם ממתיקה את התה הייחודי של המקום (למי שהזמין), בדבש אורנים שכנראה רק לה יש גישה אליו. כל זה נעשה באנגלית/יוונית/גרמנית/ צרפתית שוטפות, פלוס הרבה מילים בשפות נוספות. בעברית למשל היא יודעת את כל המספרים ולכן המחירים נאמרו לנו בעברית.

לאחר ביצוע הצ'ק אין נלקחנו לתדרוך על ידי אליאס, בחור צעיר שזה עיקר תפקידו בבקתה (חוץ מפינוי שוטף של מגשי האוכל). ראשית מצטווים להסיר נעליים ולעבור לנעלי בית, את הנעליים מאחסני בתאים בחדר הקבלה ואסור להיכנס איתן לחדרי האוכל וחדרי השינה.
מקבלים הוראות: בחדרים מותר לשתות רק מים, כיבוי אורות כללי בשעה עשר ועוד. אחר כך עורכים סיור: היכן המקלחות (מים קפואים בלבד) והשירותים (בול פגיעה, אבל נקיים, מצוחצחים ומדיפי ריח טוב של ניקיון לאורך כל שעות היממה!). בשלב הזה היינו בטוחים שנובל אל אחד מאולמות השינה המיועדים כל אחד ל 20 איש.
 להפתעתנו אליאס הוביל אותנו לחדר פרטי לארבעה בלבד! אין לנו מושג מדוע זכינו בכבוד הזה, וכך גם הפכנו למושא קנאתן של חלק מהמשפחות הישראליות שהזדעזעו מאולמות השינה המשותפת...למען האמת, גם אני וגם אסיף די התאכזבנו! חלק מחווית הטרק בנורבגיה היתה גם הלינה המשותפת וזו של Refuge A נראתה בתמונות הרבה יותר שווה...
 בכל אופן, קיבלנו חדר קטן לארבעתנו (2 מיטות קומותיים, מתלים, מדף). החדר היה די חשוך (התאורה נדלקת רק מאוחר יותר...) ובחוץ עדיין הייתה שמש נעימה (אם כי הטמפרטורות הלכו וצנחו) אז יצאנו החוצה; שוטטנו קצת במתחם הבקתה, מחפשים זוויות נוספות להתבונן בנוף. ועדיין נשאר זמן לשבת עם ספר וכוס תה עם דבש אורנים על הספסלים בחוץ, לקרוא, לחשוב, להתבונן, ואפילו קצת לשוחח עם מטיילים אחרים.

מבט מ Refuge A מזרחה לכיוון הים

האווירה כאן נעימה וטובה, די מהר כבר יכולנו לזהות את המטיילים האחרים, מי ירד מהפסגה היום ונשאר לעוד לילה, מי ירד מהפסגה היום וממהר לרדת על למטה, מי עלה רק עד הבקתה ומתכוון לאכול ולרדת חזרה עוד היום...פגשנו קבוצת ישראלים גדולה שעשתה אותו מסלול כמונו רק בעזרת מדריך מקומי. הם היו היחידים שראינו שנעזרו במדריך לצורך המסלול, ולטעמנו ממש אין צורך.
 בשלב הזה הגיע בצליעה מטייל אמריקאי שירד מהפסגה הגבוהה ביותר (Mytikas) לאחר שסובב את קרסולו וצלע את כל הדרך למטה. כולם מיד נחלצו לעזור לו/לייעץ לו/לנדנד לו או סתם לשמוע חוויות. מדובר היה במטייל ותיק, מנוסה ומצויד היטב; ראו שכואב לו ושהוא סובל אבל הוא היה סבלני ונחמד אל כולם ורק ציין כמה הנוף מלמעלה יפה ומומלץ.

הפסגה הגבוהה מבין שלוש הפסגות: Mytikas

מאוחר יותר כבר היה קר מכדי להישאר בחוץ, נכנסנו לתוך הבקתה, קנינו ארוחת ערב (מרקים, מנות עיקריות של פסטה בולונייז/פירה וכדומה, בירה ושתייה קלה) ולקחנו אותן אל אחד משני חדרי האוכל המשותפים לאכול. גם כאן האווירה רגועה ונעימה, כמו רבים אחרים הוצאנו לאחר האוכל קלפים, טאקי וכו' (אפשר גם לקבל בהשאלה משחקי קופסה בדלפק אצל מריה).
 די מוקדם פרשנו לישון (על מקלחת במי קרח ויתרנו) לקראת הטיפוס מחר. הוצאנו את הליינרים שלנו, ממש לא התגעגעתי אליהם אחרי נורבגיה אך לא היתה ברירה....

הלילה על ההר שקט מאוד; התעוררתי בערך בחצות ומבעד לחלון ראיתי את החשכה המוחלטת השוררת לאחר כיבוי האורות (בעשר) כזו שמאפשרת לראות כל כוכב המציץ מבין צמרות העצים...וכמובן שקט מאוד. לילה טוב.

יום 9

התעוררנו לצליל טיפות גשם...התחזית הבטיחה ממטרים קלים משעות הצהריים אז די הופתענו אך עד שסיימנו להתלבש הגשם כבר נפסק.

אכלנו ארוחת בוקר (ניתן לקנות ארוחה קונטיננטלית מינימליסטית/יוגורט עם דבש או סתם שתיה חמה) ויצאנו לדרכנו. רוב הציוד נשאר בבקתה כמובן. לקחנו רק מים, חטיפי אנרגיה, מעילי גשם וסווצ'רים.

המסלול שנבחר עוד אתמול לאחר התייעצות עם מריה, היה להמשיך על E4 עד ל פסגת Skala הנמצאת בגובה 2866 מטרים, ואם יהיה זמן לפני הגשם (וכוח. וחשק.) להמשיך משם אל פסגת Skolio (2911 מטרים) הסמוכה אליה. זהו המסלול הפשוט והקל ביותר, אין צורך בידע טכני, ציוד טיפוס או ניסיון בטיפוס מקצועי.

אז התחלנו לטפס; השעה היתה שבע וחצי בבוקר, כל היום לפנינו מאחר ותכננו לרדת חזרה לבקתה ולישון בה, לא לרדת היום עד למטה. אולם מאחר וכאמור התחזית הודיעה על ממטרים בצהריים, רצינו להיפגש איתם (עם הממטרים) בירידה או אפילו לאחר שכבר נחזור ונהיה ספונים לבטח בבקתה. לכן כאמור התחלנו לטפס 'על הבוקר'.

מטרתנו להיום: הפסגות!

השליש הראשון של הטיפוס דמה, מבחינת דרגת הקושי, לטיפוס אל הבקתה יום קודם. רק שכמובן היה קר יותר והצמחייה הלכה והשתנתה ככל שעלינו בגובה.
 לאחר שעברנו את 'קו העצים' העלייה הפכה קשה הרבה יותר. השביל פחות ברור ומוסדר בחלק הזה (אבל אין סיכוי לאבד את הדרך) ודרגת הקושי עולה. הולכים קצת, עוצרים קצת לנשום...באחת העצירות הכרנו משפחה ממוצא יווני שבה ההורים (בערך בגילנו) הגרו לניו יורק כילדים צעירים בעצמם, ובאו עכשיו עם ילדיהם לטיול שורשים.

אני הרגשתי כאילו אני הפדלאה היחידה על ההר; היו קטעים שבהם ממש עצרתי אחרי כל עשרה צעדים. חשבתי שבתור אחת ששוחה שלוש פעמים בשבוע אני בכושר טוב!
 גם מסביבי כולם התנשמו, עצרו לנוח שוב ושוב...בדיוק כמוני. נדמה שלכולם, חוץ מאשר לאסיף, העלייה די קשה.


 מזג האוויר הלך והתקרר וגם התקדר. גם צמחייה התדלדלה עד שנעלמה כליל, החלק העליון של המסלול חשוף לחלוטין ודווקא שמחתי שמעונן ואין שמש שורפת.

לאחר כשלוש שעות הגענו אל פסגת Skala! אסיף הגיע ראשון ומיד אחריו אביב, שמיד צילם את הנוף הנשקף מהפסגה. נדב הגיע קצת אחריהם, תוך שהוא מטפס את עשרת המטרים האחרונים בריצה אדירה!!!
אני הגעתי דקות ספורות בלבד אחריהם אבל....בתוך פחות מעשר דקות אפף ענן את ההר והרס כל סיכוי שאעמוד לי על הפסגה ואתבונן בנוף!!!!!
 אז ישבנו על הפסגה, אכלנו את חטיפי האנרגיה האחרונים והתעטפנו היטב. כצפוי, כאן היה ממש קר ונשבה רוח חזקה.

אנחנו על פסגת Skala!

פגשנו מטיילים שהתחילו לעלות לפנינו והגיעו רק עכשיו, ומטיילים שהתחילו פחות או יותר אתנו, כך שבדיעבד הקצב שלנו היה בסדר גמור.
התלבטנו מה הלאה, אנחנו מאוד רצינו להמשיך לפסגה הבאה (Skolio) והבנים ממש לא רצו. ידענו שהמרחק אליה הוא של כרבע שעה של הליכה קלה בלבד.
 בסופו של דבר הבנים נעטפו היטב בצעיפים ונשארו על Skala, ואביב ואני יצאנו לעבר Skolio הסמוכה, שמסלול ההליכה אליה גלוי לעין כך שהבנים יכלו לראות אותנו כשנשארו על Skala.

אסיף ונדב נשארים לנוח על פסגת Skala

הטיפוס האחרון הזה אל Skolio אכן קצר וקל ובאמת תוך כרבע שעה עמדנו שנינו על הפסגה בתחושת סיפוק אדירה! מאחר והעננים לא אפשרו ליהנות מהנוף וגם הבנים כזכור נשארו ב Skala, מיד ירדנו מהפסגה וצעדנו חזרה. הביקור הקצר הזה על הפסגה הזכיר לי את השיר של להקת כוורת 'לך ספר לסבתא' שבו גידי גוב שר "וכשבסוף הגענו/ ממש עד הפסגה/ ס'תובבנו וירדנו חזרה"…


על פסגת skolio

הלכנו לכיוון Skala לאסוף את הבנים. כמה דקות לפני הגענו אליהם החלו להישמע רעמים רחוקים ואני ידעתי שנדב בטח נבהל ונלחץ...הגברנו קצב, חזרנו אל Skala, אספנו את הבנים והתחלנו לרדת. הרעמים הלכו והתקרבו.
ואז זה התחיל: לא ממטרים ספורים אלא...כדורי ברד. שלא הראו שום כוונה להפסיק לרדת.
שמחתי מאוד שהשנה השקעתי במעילי גשם שווים במיוחד לכולנו, התעטפנו בהם וירדנו בקצב מזורז. גם הברד ירד בקצב מזורז.
ירדנו די בשתיקה, ריחמנו על מי שעשה את הדרך בכיוון ההפוך ושמחנו שיצאנו מהבקתה על הבוקר ולא מאוחר יותר...
בעודנו הולכים התכסה ההר במעטה לבן של ברד ולפתע אסיף גילה אייל! ועוד אחד! סה"כ ראינו עדר קטן של חמישה איילים על אחת מהשלוחות מתחתינו, והמראה הזה בהחלט שימח ועודד אותנו. התקדמנו בקצב טוב למטה, אך בשלב מסוים, קרוב כבר לקן העצים, הברד נפסק והפך לגשם. לא חזק אך יציב וקבוע. ראינו אישה אחת ששלפה מטריה ונעמדה לה כך באמצע המסלול להמתין שייפסק...
 די מהר הבנו שברד עדיף על פני גשם! כדורי הברד התנגשו בנו ואז נפלו לקרקע והותירו אותנו יבשים, טיפות גשם התנגשו בנו ונשארו עלינו. בשלב מסוים כבר היינו ספוגים למדי ואז סוף סוף נפסק הגשם. המשכנו לרדת, כמעט ללא הפסקות, עד שראינו, הפעם מתחתנו, את Refuge A. הגברנו קצב והגענו עד הבקתה. הדבר הדחוף ביותר היה כמובן להתייבש; שמש הציצה מבין העננים מדי פעם ואנחנו, יחד עם רבים אחרים, פרשנו נעליים, מעילים וגרביים ליבוש. וקנינו תה אורנים ומרק חם. ובעיקר, הרגשנו תחושה של שמחה וסיפוק על המסלול היום!

כעת, כשהאתגר אחרינו, היה לנו זמן בשפע; באופן עקרוני יכולנו גם להספיק לרדת היום עד הג'יפ שחנה למטה בפריניה אבל מלכתחילה החלטנו לעשות את המסלול בקצב הכי קל ורגוע שאפשר. אז עכשיו היה לנו זמן. הבנים בחרו לשכב בחדר ולקרוא, אנחנו העדפנו לשבת בשמש הנעימה בחוץ. בזמן הזה צרכנו ליטרים רבים של תה עם דבש אורנים וגם של יין חם, קראנו, חשבנו ונחנו.
קשה לי להעביר במילים את השלווה הזו שהיא צרוף של מקום שקט ונעים בטבע ושל קצב נכון של טיול שמאפשר באמת להתנתק ולא להיות במרוץ גם בזמן החופשה.

בגלל מזג האוויר, היום הגיעו פחות מטיילים מלמטה ולצוות הבקתה היה יותר זמן פנוי, אפילו מריה יצאה מעבר לדלפק אל השמש בחוץ. משיחה אתה למדנו שיהא נולדה על ההר, כאן בבקתה עצמה! סבא שלה הקים את הבקתה, בשנים האחרונות היא מפעילה אותה כל שנה מאפריל ועד סוף אוקטובר. היא עולה אל ההר בתחילת העונה ולא יורדת עד לסופה!
 כפי שניחשנו ערב קודם, הילדה הקטנה בתמונות המקשטות את חדרי האוכל זו מריה בילדותה על ההר. הספקנו גם לשוחח רבות עם אליאס, שתידרך אותנו לגבי החדרים ערב קודם. אליאס הוא בחור בשנות העשרים לחייו שעשה את המסלול הזה פעמים רבות ובילה ימים רבים על ההר, והשנה לראשונה הוא כאן כחלק מצוות העובדים. בניגוד למריה, הוא ויתר העובדים יורדים לחופש מדי מספר שבועות.…

לוח עם מדבקות של שבילים מכל העולם. לצערנו לא היתה לנו שום מדבקה של שביל ישראל...

בינתיים החפצים שלנו החלו להתייבש וזרם מטיילים איטי הגיע בכל זאת מלמטה. כמובן שעכשיו היינו בצד המייעץ והעונה על שאלות של אלו שמתכוונים לטפס מחר. ההמלצה העיקרית שלנו: אם כבר מטפסים עד Skala, לא לוותר גם על Skolio!

כך חלף הזמן בנעימים, לפנות ערב הודלקו הקמינים הגדולים והיפים בחדרי האוכל של הבקתה ובמקביל ירד סיבוב נוסף של גשם שהרטיב את הנעליים שלנו שכבר כמעט התייבשו לגמרי.
 את ארוחת הערב אכלנו ליד הקמין המבוער, בליווי כמה משחקי קופסא שהשאלנו ממריה. מחר יורדים מההר, אני הייתי מוכנה להישאר כאן עוד יום, לשוטט מסביב וליהנות מהאווירה! גם הערב ויתרנו על מקלחת במי קרח. הלכנו לישון 'מאוחר: בתשע וחצי. לילה טוב.

יום 10

התעוררנו לבוקר שקט וללא קולות של גשם. ארזנו ופינינו את החדר (חוקי הבקתה מחייבים פינוי עד שמונה), אכלנו ארוחת בוקר, נפרדנו מאליאס וממריה וגם ממטיילים אחרים שהכרנו והתחלנו לרדת. ולרדת. ולרדת.

נפרדים מ Refuge A

כמובן קל יותר תמיד לחזור אל המוכר מאשר לטייל אל הלא מוכר. אסיף ירד בקצב שלו ותוך שעתיים היה בפריניה, כולל הפסקות! לנו לקח כמובן קצת יותר. נפגשנו עם שיירת האספקה, עם מטיילים אחרים שכבר הספקנו להכיר ועם כאלו שלא (בעיקר כאלו שרק התחילו לטפס ורצו עצות, טיפים וכו').

עם המבט למטה
 מזג האוויר היום היה נעים כמו ביום הראשון והפעם אנחנו עם הפנים אל הים ולא אל ההר, זוויות נוספות של הנוף מבחינתי, וזוויות צילום נוספות מבחינת האחרים (לא אחזור על מה שכתבתי/שחפרתי בפוסט הקודם בנושא הצילום).
 בסופו של דבר היינו למטה, ליד הג'יפ שחיכה שמח וטוב לב בפריניה.

נדב ואני לאחר סיום הירידה

יצאנו בנסיעה חזרה לצדו המערבי של האולימפוס, לעבר אגיוס דימיטריוס. בדרך עצרנו במנזר סט. דיוניסוס (את הפניה אליו רואים מהדרך) שנחרב קשות בידי הנאצים. כיום נעשות בו עבודות שיקום ומה שנשאר ממחיש עד כמה היה פה יפה פעם. ליד המנזר יש גם מערה אך הבנים סרבו סרוב מוחלט ללכת אליה. אז חזרנו לג'יפ ונסענו לעבר קטריני; לאחר שירדנו בגובה חזרה הקליטה לטלפונים ואני לא ידעתי אם לשמוח או להצטער שחזרנו לציוויליזציה. רק אני התלבטתי, השאר שמחו.

בקטריני הצטיידנו בצ'ופרים לדרך (כאלו שלא מלכלכים את הג'יפ) וגם באוכל מבושל מוכן לארוחת צהריים, אותה ערכנו ליד פלג זורם, בצל עצי דולב גדולים ויפים.
המשכנו לעבר המלון המוכר באגיוס דימיטיריוס; היום היו יותר אנשי צוות וגם יותר אורחים. נשמעה פליאה כללית מהעובדה שמרצוננו טיפסנו על האולימפוס, במקום לנסוע מצד אחר שלו ולהתקדם כמה שאפשר עם הרכב, להתבונן ולרדת חזרה עם הרכב (יש דרך העולה מהכפרים הדרום מערביים של האולימפוס).
 כמה נוח היה לחזור לאותו חדר עם כל הציוד שלנו; חדר הרחצה הגדול והמרווח במיוחד יחסית לבתי מלון בארץ ובעולם נעם לנו מאוד לאחר שלושה ימים ללא מקלחת...

הסיבה שמלכתחילה הזמנתי עוד לילה במלון הזה (במקום להתחיל לנסוע דרומה מיד כשנרד מהאולימפוס) היתה שרציתי לטעום עוד קצת מצפון יוון. דמיינתי יום בו חוזרים מהאולימפוס, מתקלחים, נחים ואז נכנסים לג'יפ ונוסעים שעה וחצי לכיוון סלוניקי...או לכיוון עיירות קרובות יותר כמו קסטוריה היושבת על חצי אי בתוך אגם, או אדסה שבה יש מפלים במרכז העיר וניתן לטייל אחריהם. מאחר ומחשיך מאוחר מאוד, פנטזתי על אחר צהריים נעים שכזה לפני שניפרד (להפעם) מצפון יוון. אבל חלומות/תכנונים לחוד ומציאות לחוד. לא היה לי אף פרטנר לתכנונים הללו, אפילו אביב העדיף מנוחה במלון על פני נסיעה לסלוניקי!

אז בינתיים מסרתי שוב כביסה וארזתי את כל הציוד לו נדרשנו באולימפוס. ונחתי וקראתי גם אני.
 לעת ערב ירדנו לארוחה, לאור הניסיון הטוב לפני הטרק החלטנו לא לחפש בכלל מחוץ למלון אלא להתמקם שוב על מרפסת המסעדה שלו. היום המלון כולו היה הרבה יותר מלא והמסעדה הייתה כמעט מפוצצת, בעיקר במקומיים (בשבילנו זה הסימן הכי טוב למסעדה טובה: מקום שהמקומיים הולכים אליו ולא רק התיירים). שוב אכלנו מאוד מאוד טוב, ומאחר והגיע שוב יום שישי ציינו אותו בחידון הטריוויה '20 שאלות' של עיתון 'הארץ'. חל שיפור מהשבוע שעבר: 12 תשובות נכונות.

לאחר האוכל יצאנו לסיבוב רגלי בכפר היפה הזה. בקצה הכפר גילינו לאן מוסעים כל כדי החלב הקטנים: מצאנו את המחלבה המקומית הקטנטונת שהזכירה לנו איך נראו המחלבות לפני שלושים שנה במושבים בהם גדלנו שנינו. חזרנו למרכז הכפר, וגילינו חיי לילה שוקקים בכפר שמח ועליז אי שם בפינה נידחת ולא מוכרת של האולימפוס! לילה טוב.

בקצרה:

  • מלון Dimatis בכפר אגיוס דימיטריוס (בצדו המערבי של האולימפוס): מרווח מאוד, נעים ומעוצב, יש וויפי, ארוחת בוקר נהדרת, אפשרות לארוחת ערב מומלצת במסעדת המלון (לא מאוד זולה, אך בהחלט שווה).
  • עתיקות Dion: 8 אירו למבוגר, חינם לילדים, הכרטיס כולל גם כניסה למוזיאון. אתר עצום ומעניין לחובבי ארכיאולוגיה והיסטוריה.
  • Refuge A : בקתת הרים נוחה עם אוירה כיפית ונעימה. יש מסעדה, אין מים חמים, אין וויפי. מומלץ להזמין מקום מראש. הצוות נעים ואדיב וכדאי להיעזר בו בבחירת המסלול הרצוי לטיפוס אל הפסגות.
  • לטיפוס על האולימפוס מומלץ לקחת פרות יבשים וחטיפי אנרגיה, לא לסחוב שימורים כבדים וכדומה. ארוחת ערב, ארוחת בוקר, שתיה חמה וקרה וגם מבחר לא גדול של חטיפים ונשנושים ניתן לקנות ב Refuge A. אסור לבשל או להדליק מדורות בשטח הבקתה. כמו כן רצוי לקחת ביגוד חם גם כאשר מטיילים בקיץ; כבר בגובה הבקתה קריר למדי אחר הצהריים, ועל הפסגות על אחת כמה וכמה! מומלץ להביא פנס כיבוי אורות בעשר.
  • מפת מסלולי האולימפוס: http://www.hikenow.net/Greece/pic-mt-olympus-trail-map-greece-3430.html
  • אתרים נוספים עם מידע על מסלולי האולימפוס:

http://www.olympus-climbing.gr/index.php?page=refuges&id=4

http://www.summitpost.org/olymbos-olympus/150991

  • ניתן לקצר את הטרק לאולימפוס: למשל, ביום בו עולים לפסגות לרדת ישירות למטה ולא לישון עוד לילה ב Refuge A, או לעלות רק עד Refuge A, לנוח קצת ולרדת. אנחנו רצינו להגיע לפסגות אך לטייל ברוגע ובלי לחץ לכן בחרנו בטיול ובקצב שתואר לעיל. למי שמתכנן קצב מהיר יותר כדי לחסוך יום, יש לקחת בחשבון את זמני הירידה ולא רק את זמני הטיפוס!

לפוסט יוון חלק א

לפוסט הקודם: פוסט יוון חלק ב

לפוסט הבא: פוסט יוון חלק ד

לפוסט יוון חלק ה

לפוסט יוון חלק ו