משפחה בדרכים - מתאר את קורותיה של משפחה קטנה בעולם הגדול. טיולים, גם בארץ וגם בחו"ל, הם בשבילנו אוויר לנשימה, ואנו משתדלים להרבות בהם ככל האפשר. כאן ת...

חוזרים ליוון. חלק ה: זגוריה

צפייה בפרופיל

שליחת הודעה

הבלוג של urgenson

urgenson

צפייה בפרופיל

שליחת הודעה

הבלוג של urgenson

23/09/2017 עודכן: 30/12/2020

2,323

תמונה ראשית עבור: חוזרים ליוון. חלק ה: זגוריה — צילום: משפחת בן שדה

לפוסט יוון חלק א

לפוסט יוון חלק ב

ל פוסט יוון חלק ג

לפוסט הקודם: פוסט יוון חלק ד

לפוסט הבא: פוסט יוון חלק ו

לטיול הבא שלנו ביוון

יום 15

הבוקר אכלנו כבר בשעה עשר לפנות בוקר ובצער רב עזבנו את אמניטה; קיבלנו לפרידה מתנה צנצנת ריבת פרות יער ביתית. רק הבוקר גילינו שאמניטה הוא שמה של משפחת פטריות שהאזור משופע בהן ובעל הבית כמובן עושה בהן שימוש רחב במטבחו.

נסענו לכיוון וולוס דרך Xcenia, נפרדנו מהנוף המושלם והמשכנו לכיוון העיר לריסה (Larisa).

לריסה היא עיר גדולה בצפון מזרח יוון, בירת חבל תסליה ומחוז לאריסה ודרכה זורם הנהר פִּינֶיוֹס. העיר היא מרכז חקלאות ותעבורה אזורי ומקושרת ברשת כבישים ומסילות ברזל לוולוס, סלוניקי ואתונה – בקיצור עיר מרכזית ביותר. זו גם לא עיר מתויירת ועל כן מספקת הזדמנות הצצה על חיים בעיר יוונית 'אמיתית'.
אנחנו הגענו אליה בשעת צהריים חמה (40 מעלות). התמקמנו במלון Park הנמצא ממש במרכז העיר ויצאנו לנשום קצת אויר עירוני ובעיקר לנסות לתקן את המשקפיים שלי (ראינו כמה אופטומטריסטים בסמוך) ולעשות כמה קניות. להפתעתנו כל החנויות הספיקו להיסגר ברבע השעה שחלפה בין הזמן שחלפנו ברחובות בדרך למלון לבין הזמן שיצאנו ממנו.
חזרנו למלון ושם הוסבר לנו שעד 18:00 הכול סגור, ואז החנויות נפתחות מחדש.
אז הצטרפנו למנהג המקום ונחנו גם, נהנים מהמזגן... לפנות ערב יצאנו חזרה ולאחר תיקון זריז של המשקפיים וקצת רכישות שהבטחנו לבנים יצאנו לסיור ברחבי העיר. יש כאן עתיקות רבות כמובן כולל שרידי תיאטרון יפה, מסגד וכן כנסייה צבעונית ויפה. באזור הטיילת במרכז העיר, היכן שעיקר העתיקות מרוכזות, הותקנה הצללה לנוחות העוברים והשבים – רעיון נהדר!

הכנסייה במרכז לריסה

העיר שוקקת חיים, בתי הקפה והטברנות במרכז העיר מלאים והומים, אך בגלל שאין כאן תיירים האווירה, הקולות והקצב שונים לחלוטין. לריסה הזכירה לנו מאוד את סופיה בירת בולגריה רק שכאן, בלריסה, הרבה יותר שמח, צבעוני ושוקק חיים.
התיישבנו בשיפודיה מקומית ובשפת סימנים הבהרנו את מבוקשנו. היה טעים וזול. אסיף חזר למלון ונדב המשיך לשוטט אתנו עוד קצת בעיר הנחמדת הזו. לילה טוב.

יום 16

מי שיסתכל על המסלול שלנו יראה שהיום, בנסיעה מלריסה לכיוון מצובו, עברנו קרוב מאוד למטאורה שבה ביקרנו לפני כעשרה ימים. בלי ספק אפשר היה לתכנן את המסלול שלנו אחרת, אבל כל מיני אילוצים גרמו לו להיות כפי שהוא....

היום נגה, שסיימה אמש שנת שרות בשומר הצעיר, היתה אמורה להגיע כדי לבלות איתנו את השבוע האחרון שלפני הגיוס! הזמנו לה כרטיס משולב: טיסת Aegean לאתונה ומשם טיסת המשך ליואנינה כעבור כשעה. כדי לאסוף אותה בעשר בבוקר ביואנינה יצאנו כאמור יום קודם מגן העדן של Amanita בפליון....
בדרכנו מלריסה ליואנינה התבשרנו שהטיסה מהארץ יצאה באיחור ניכר (מוכר לנו...גם הטיסה שלנו באותה חברה יצאה באיחור!) ולכן נגה פיספסה בדקה אחת את טיסת ההמשך!!!
בסופו של דבר הוצע לה מקום על הטיסה הבאה ליואנינה, 12 שעות לאחר מכן, וגם שובר לקפה וארוחת צהריים בשדה התעופה של אתונה.
בשלב הזה לאות הזדהות עם מצב הרוח הכללי, גם הג'יפ שלנו נתקע בהילוך שני בלי יכולת להחליף הילוכים, כך שנסענו 70 על האוטוסטרדה, מבואסים מהכל.
כעבור זמן מה כיבוי והדלקה פתרו את בעיית הגי'פ ואנחנו הגענו למצובו. נגה בנתיים החליטה לא להמתין 12 שעות בשדה התעופה באתונה, ערכה קצת בירורים והחליטה להפקיד את הטרולי ולצאת לקרוע את אתונה לכמה שעות. לא היה איתה הרבה כסף מזומן, אבל מה שהיה הספיק להפקדת הטרולי, למים ולנסיעה הלוך וחזור העירה (אוכל כאמור סופק באדיבות השובר שקיבלה לשדה התעופה).

נגה חורשת את אתונה

הגענו למצובו: יפה מאוד, ציורית מאוד ותיירותית מאוד.

הסתובבנו קצת במרכז, קנינו קצת מזכרות וישבנו לקפה וגלידה. חיפשנו את השוק ולא מצאנו. אין לי ספק שבמצב רוח אחר היינו חווים אותה אחרת; במצב רוח רגיל היינו מתרחקים קצת מהמרכז התיירותי, משוטטים ברחובות התלולים לעבר החלקים שאינם חנויות מזכרות וכדומה, ואז בוודאי היינו מתרשמים אחרת. אבל באותו רגע לא ממש היה לנו חשק לכלום.

נסענו לפאתי מצובו לחפש מכונאי רכב, הרכב נבדק והוגדר תקין.

חישבנו מסלול מחדש לתכוניותינו באותו יום. החלטנו לטייל ביואנינה, לנסוע לזגוריה ולהתמקם בבית ששכרנו ואז לחזור בלילה ליואנינה לאסוף את נגה. לא מצאנו טעם לשוטט עד עשר בלילה, השעה המעודכנת בה נגה תנחת, ורק אז להתחיל לחפש את הבית בזגוריה...
הגענו ליואנינה (מבטאים: יאנינה) שהיא יאנינה בפי המקומיים, בירת מחוז אפירוס השוכנת על גדות אגם פמבוטיס (Pamvotis), עיר עם היסטוריה עשירה כולל גם היסטוריה יהודית עשירה!

אנחנו טיילנו לאזור המבצר מוקף החומות שמול גדות האגם, זהו מבצר ביזנטי שבו נבנה ארמון גדול במתחם זה נבנה ארמון גדול ע"י השליט העותמאני המקומי בסוף המאה ה 18. המבצר חולש על נוף האגם והאי הפסטורלי שבמרכזו. על שפת האגם טיילת והרבה עצי דולב המספקים הצללה מושלמת כך שהחום הכבד כמעט ולא מורגש.

על גדת אגם יואנינה

שאטל של סירות יוצא מהטיילת לאי כל חצי שעה, 2 אירו לאדם לכיוון. קנינו כרטיסים ושטנו לאי הקטן. באי יש שלל מנזרים וכמובן המוני מסעדות וחנויות מזכרות. אנחנו שוטטנו כה וכה, קנינו ברד קר והעדפנו להתרחק מהמרכז ולהסתובב בין הבתים המרוחקים יותר, הנושקים למים.
חזרנו בסירה ליואנינה ואז נסענו לפאתיה לחפש סופר מרקט ולערוך קנייה גדולה לקראת שהותנו בבית ששכרנו בפפינגו ( חבל זגוריה).

רוב הטיולים שלנו מאופיינים בלינה בבתים והרבה הרבה בישול; הטיול הזה היה מאוד שונה בכך שהגענו עד היום השישה עשר ועד כה לא ישנו בבתים ולא בישלנו בעצמנו. אין ספק שנוח מאוד לא לטרוח לדאוג לאוכל אלא פשוט לשבת במסעדה ולהזמין אותו, גם רמת המחירים ביוון מאפשרת לעשות זאת בלי ייסורי מצפון. זה גם הותיר לי יותר זמן פנוי לקריאה ומנוחה והשפיע על קצב הטיול כולו.
מצד שני אנחנו מאוד אוהבים להיות בבתים עם מטבח וכן לבשל ארוחות ערב גדולות ומפנקות, ובהחלט כבר חיכינו לזה. אז ערכנו קניה גדולה בסופרמרקט מרשת AB ונסענו לעבר כפר מגלו-פפינגו. שעה ורבע מיואנינה בדרך מתפתלת ובנוף נהדר.

הבית ששכרנו נמצא ממש בכניסה, מול הכנסייה. אנטיגוני, בעלת הבית החביבה, קיבלה את פנינו והראתה לנו את הבית הגדול והיפה. לבית חצר מרוצפת אבן, מטבח נהדר, חצר, חדר כביסה, סלון מרווח וכמה חדרי שינה. אין מאווררים, שלא לדבר על מזגן. יש טלוויזיה, אין וויפי, וגרוע מכך (מבחינת נדב): אין מנגל. מבחינתנו הבית היה נהדר, אולם מאווררי תקרה היו רק מוסיפים לו…

הבית ששכנרנו בפפינגו

פרקנו והתארגנו לשהייה ממושכת, בישלתי ארוחת ערב גדולה, אכלנו ויצאנו חזרה לכיוון שדה התעופה של יואנינה לאסוף את נגה.
בדרך חזרה ליואנינה הכביש המפותל כבר נראה לנו מוכר ואנו מתחילים 'להרגיש בבית', ובין היתר להתבונן ולשים לב לפרטים. למשל לזה שבכפר אריסטי הסמוך (והתיירותי יותר) יש שני רמזורים! שזה יותר ממה שיש בזגוריה כולה פחות או יותר...

בינתיים התבשרנו שגם טיסת ההמשך של נגה נדחתה, אז היה לנו זמן להשקיע בחיפוש יסודי אחר מנגל חד פעמי לנדב, אך לא מצאנו. לבסוף בשעה עשר בלילה אחרי יום רצוף הרפתקאות נגה נחתה ביואנינה (שדה תעופה זעיר לטיסות פנימיות בלבד, נראה כאילו כולם חוץ מאתנו מכירים שם זה את זה) ולאחר איחוד משפחות מרגש נסענו שוב לפפינגו.

יום ארוך עבר על כוחותינו, לילה טוב.

יום 17

זהו בעצם יומנו הראשון המלא בכפרי הזגוריה. רבות כבר נכתב כאן ב'למטייל' ובמקומות אחרים על כפרי הזגוריה ובכל זאת אוסיף כמה מילים על חבל ארץ זה שכל כך חיכינו לטיול בו: פירוש השם 'זגוריה (ביוונית: זגורי)' הוא: מעבר להרים. ואכן ההרים כאן מרשימים ביותר! זהו חבל ארץ בהרי פינדוס בצפון-מערב יוון, קרוב לגבול עם אלבניה. שטחו כ-1,000 קמ"ר, מספר התושבים הוא כ-3,700 בלבד והם מפוזרים ב-45 כפרים קטנים.

כפרי האזור שמרו עד היום על צביונם העתיק ובנויים מאבנים לא מסותתות, ואת הנחלים חוצים גשרי אבן מקושתים המעידים יותר מכל על תחום התמחותם, בעבר לפחות, של תושבי הכפרים האלו בנייה באבן.

בזגוריה נמצא גם קניון ויקוס, שהוכר בשנת 1997 בספר השיאים של גינס כקניון העמוק הצר ביותר בעולם!

המחוז כולו משולט היטב, מחלקת התיירות של המחוז פעילה מאוד ובין היתר זה בא לידי ביטוי בשילוט מקיף ומפורט עם הסברים על הנוף, המסלולים על מבחר הצמחים (1200 מינים!) יוצא הדופן באזור.

אנחנו עשינו תכניות רבות לטיולים רגליים באזור; מאוד רצינו לטייל בערוץ הויקוס וללכת במסלולים העוברים רגלית בין הגשרים. תוכניות לחוד ומעשים לחוד, בטמפרטורה ממוצעת של 40 מעלות גם לנו לא היה חשק לצאת למסלולים…

pepingo towers

להיום בכל אופן הזמנו מראש 'קניונינג' בחברת Alpine Zone, וזו בהחלט היתה אפשרות טובה למנוסה מהחום...נקודת המפגש היתה בכנסייה של פפינגו – בדיוק מול הבית שלנו.
הקבוצה החלה להתקבץ, הסתבר שכולם ישראלים...חבשנו קסדות, לבשנו רתמות, צויידנו בתרמילים עמידים למים, במי שתייה ובבקלוואה ויצאנו לצעדה קצרה ומוצלת (ברובה) של עשרים דקות; ירדנו אל נחל Rogovo שכמו כל הנחלים באזור זורם בסוף אל הויקוס. כשהגאנו אל הנחל עברנו תדרוך ותרגולת סנפלינג (אין צורך בידע מוקדם) ואז התחלנו להתקדם לעבר המפלים ולגלוש בהם. הקבוצה, שכאמור הורכבה רק מישראלים, התחילה להתגבש, במידה נעימה ולא במידה מעיקה.
בסך הכול גלשנו בשלושה מפלים ואת המפלון האחרון עברנו בקפיצה, מבחינתנו נגמר מהר מדי ואפשר היה להמשיך לעוד כמה מפלים. לאורך כל הדרך צולמנו ע"י המדריכים, התמונות היו אמורות להישלח למחרת למייל שלנו אך טרם קיבלנו אותן....
הצוות היה מקצועי מאוד ומאורגן היטב; המדריכות ידעו מילים רבות בעברית, בעיקר את ההוראות תוך כדי הגלישה; לילדים שבקבוצה שאינם דוברי אנגלית זה היה נוח מאוד.

לאחר הקפיצה במפלון האחרון התחלנו לעלות חזרה; תחילה נעזרים בחבלים ואחר כך הולכין בשביל רגיל ולא תלול עד לנקודת המוצא. הטיפוס חזרה נמשך כארבעים וחמש דקות של הליכה נוחה ולא קשה, וגם מזג האוויר היה לטובתנו – 35 מעלות בלבד...
חזרנו לכנסייה ותוך דקה היינו בבית. התענוג כולו עלה 45 אירו לאדם ונמשך כחמש שעות, לטעמי קצת יקר מדי בהתחשב בזה שגלשנו רק בשלושה מפלים נמוכים למדי. אבל היה כיף, נגה ואני כבר עשינו סנפלינג לא מעט, לאביב ולבנים זו הייתה פעם ראשונה – שבהחלט הותירה טעם של עוד!

אכלנו ארוחת צהריים ועברנו למנוחה מוחלטת: קריאה, שינה, אמבטיית חומץ לרגל של נדב (בסוכת הגפנים שבחצר) וכו'. כך עברו להן השעות החמות ביותר (בערך עד שבע בערב). בשל מיקומו המרכזי של הבית יכולנו לשים לב לכל תנועת המטיילים בכפר. די מהר הסתמנה חוקיות: בערך עד שבע שמונה בערב שומעים רק עברית ברחובות, אחר כך, בערך עד חצות, שומעים רק יוונית, והרבה. התיירים היווניים הרבים באזור מתנהלים לפי לוח זמנים אחר ויוצאים לבלות מאוחר יותר...
לפנות ערב אביב ואני יצאנו לסיור ארוך ומקיף במגלו פפינגו וסביבותיו (יש עוד כפר פפינגו, קטן יותר, בהמשך הדרך). גילינו כפר יפה בנוי אבן אפורה עם גגות מאבן צפחה. ברקע מתנוססים צוקי אסטרקה, המכונים בפי המקומיים: Pepingo Towers, הגבוהים המרשימים. בכפר כמה מסעדות, שתי כנסיות שנראות זהות, חנויות מזכרות ומכולת שאין בה הרבה...קנינו ביצים וצ'יפורו מתוצרת מקומית. וגם הרבה סמטאות לשוטט בהן...בכניסה לכפר מתחם תפילה נפרד שאינו דומה לכנסייה אך פעיל ביותר.

בתים במגלו פפינגו

חזרנו הביתה והכנו ארוחת ערב שישי גדולה ומושקעת; במדד ה '20 שאלות' הגענו ל 11 תשובות נכונות. בינתיים בחצר הכנסייה המרוחקת יותר התחילה הופעה של זמר יווני. נגה ואני הלכנו לשמוע ולראות; ראינו קהל שמח ועליז, יושב סביב שולחנות ערוכים בחצר הכנסייה, חוגג ונהנה. גם אנחנו נהנינו מהמוזיקה הנעימה...
החגיגה נמשכה עד מאוחר, אמנם ההופעה הסתיימה בחצות אך המקומיים המשיכו לשמוח ברחובות בקולי קולות עד שתיים בלילה בערך, מאחר וישנו עם חלונות פתוחים בגלל החום שמענו כל מילה... חוץ מנגה ונדב שחדר השינה שלהם מוקם במרתף (יתרון בולט גם מבחינת הטמפרטורות!)

לילה טוב.

יום 18

לאחר ארוחת בוקר מפנקת נסענו לעבר תצפית Beloi שליד הכפר Vradeto. הדרך היפה מתפתלת בין כפרים תיירותיים יותר ותיירותיים פחות. מראש החלטנו שלא ננסה לרוץ בין כל 45 הכפרים אלא נדגום חלק בהתאמה למקומות שנטייל בהם.
כדי להגיע לתצפית, נוסעים בנסיעה מפותלת של 9 ק"מ מהכפר Kapesovo לכניסה אל הכפר Vradeto ושם פונים ימינה לפי השילוט אל שביל עפר קצר האפשרי למעבר גם לרכב פרטי; בסוף השביל חניה קטנה שממנה מתחיל שביל משולט ומסומן להולכי רגל. הולכים בשביל כ-20 דקות, ההליכה קלה ונוחה (אך לא מתאימה לעגלות ילדים/לנכים) והנוף מרשים. לבסוף מגיעים אל תצפית עוצרת נשימה מול קניון הויקוס!

קניון ויקוס

נקודת התצפית עצמה קטנטונת, למזלנו עמדנו בה לבדנו ויכולנו להסתכל, להתלהב ולצלם כאוות

נפשנו בלי להסתיר לאף אחד.

מזל שאנחנו לבד בנקודת התצפית הקטנה והיפה הזו!

חזרנו אל כפר Vradeo; מהכביש רואים את הדרך הישנה שהתפתלה בהרים טרם סלילת הכביש, היום זהו מסלול הליכה שנראה יפהפה (בטמפרטורות מתאימות יותר...)

דילגנו על בית הקפה שממש בכניסה ונכנסנו אל תוך הכפר.

הכנסיה בכפר Vradeto

בתוך הכפר, אחרי הכנסייה, מוקף פחיות זיתים שמאכלסות שיחי ג'רניום פורחים, מצאנו את קפה 'סקאלה' המתוק והמומלץ. הקפה מופעל ע"י דינה, בחורה צעירה מאוד שגם מפעילה את הקפה וגם מכינה כל מיני עבודות יד הנמכרות בו. שתינו קפה וגלידה ואכלנו כל מיני מתוקים נפלאים, כולם כמובן מתוצרת בית. התפריט כתוב בכתב יד על מחברות בית ספר עם איורים וקישוטים, נשמע קיטשי אך באמת שמדובר במקום מקסים ומתוק. אפילו השירותים מעוצבים ומרשימים...היה לנו כיף לשבת כאן, בנתיים הגיעו מקומיים לקנות סיגריות ועוד חברות של דינה שגם הן מכינות עבודות יד למכירה. קניתי לנגה לוכד חלומות. בפרידה קיבלנו חטיפי אנרגיה (תוצרת בית, אלא מה?) מתנה.
נפרדנו מדינה ומכפר Vradeto ונסענו אל Gyftokampos לפסטיבל של בני המיעוט ה Sarakatsani (מיעוט אתני שמקורו ביוון וכיום מפוזר בכל רחבי הבלקן). הכפר הנ"ל הוא כיום מוזיאון פתוח עם בקתות של בני הסרקטסני ואחת לשנת מתקיים בו פסטיבל – בדיוק היום. סביב מתחם הפסטיבל התמקמו רבים מבני המיעוט באוהלים; היה שקט ורגוע - שקט מדי ובטח שלא הצדיק את הנסיעה. נכנסנו לתוך הבקתות של המוזיאון הפתוח, קנינו פרות טריים וכלי קרמיקה למזכרת – וזהו. כנראה שבשעות הערב הפסטיבל פעילו יותר, אנחנו די התאכזבנו.

בקתות במוזיאון הפתוח

מטבח בתוך אחת הבקתות

נסענו חזרה לעבר פפינגו ועצרנו בגשרי האבן היפים של כפר קיפי; ארבעה מהם פקדנו ביסודיות, ועל החמישי התבוננו מהג'יפ. בלי ספק נצטרך להגיע לכאן פעם במזג אויר אחר וללכת במסלול העובר מגשר לגשר…

חזרנו לעבר כביש 20, ביקרנו באנדרטה לזכר מלה"ע השנייה והשקפנו ממנה על הנוף. נסענו חזר לפפינגו ועצרנו לטבילה ליד הגשר על נחל Vidomatis; הגשר עצמו צר וקטן, אחריו יש היכן לחנות והמים צלולים ותכולים. וגם, הפתעה, קפואים!!!!

חזרנו לפפינגו, נחנו קצת ואחר כך הלכנו לאכול בטברנת Astra שקראנו עליה המלצות רבות. הטברנה (3 דקות מהבית) ממוקמת מול הצוקים היפים והנוף הוא בהחלט הנקודה החזקה שלה. האוכל בסדר ולא יותר, וגם השרות לא יעיל במיוחד בשעות העומס.
חזרנו לבית, חלק הלכו למכולת לקנות חלב (הכפר נוח להתמצאות והילדים יכולים להסתובב לבד) וחלק – לצפות בטלוויזה במרוץ האחרון של יוסיין בולט. לילה טוב.

יום 19

אביב קם מוקדם והלך ברגל למיקרופפינגו וחזרה, אנחנו בנתיים הכנו ארוחת בוקר מושקעת.

לאחר מכן נסענו להשתכשך ב Papingo rock pools (נקרא גם Rogovo Fall) בריכות טבעיות של מים שאפשר לשחות בהן. הגעה: בכניסה לכפר מגלו פפינגו פונים ימינה ומיד שמאלה, לכיוון הכפר מיקרו פפינגו. אחרי כדקה יש חניה מימין. יש לעבור את הכביד לצד שמאל, ולהתחיל ללכת (כשתי דקות הליכה עד הגב הראשון).

כיום מוזרמים מים לברכות בצינור; המים קפואים אך חוץ ממני זה לא הפריע לאיש...יש כאן הרבה ישראלים והמון מקומיים, וגם קצת תיירים נוספים. רוב האזור מוצל וזה בהחלט מקום מתאים לבילוי יום קיץ חם כל כך…

נסענו לפפינגו דרך גשר נוסף ואז הלכנו לבקר ב Bimtsa בית הקפה של אנטיגוני, בעלת הבית שלנו. בית הקפה ממוקם ממש במרכז הכפר והוא מציע שתיה חמה וקרה ומגוון מתוקים משובחים מעשה ידיה של אנטיגוני. אכלנו כל מיני עוגות ביתיות נפלאות ולבסוף הסתבר שהיא מזמינה אותנו ולא הסכימה שנשלם…

בית הקפה של אנטיגוני

התמונה לא ממחישה כמה העוגות של אנטיגוני טעימות!

לאחר מנוחת צהריים נגה, אביב ואני נסענו אל מיקרו פפינגו, הכפר השכן. את אסיף ונדב זה פחות עניין. בכלל נראה שהכפרים פחות עניינו אותם, שמורגלים מאוד בטיולי טבע מחד וטיולים עירוניים מאידך. כפרי הזגוריה הם כמובן לא זה ולא זה והבנים פחות אהבו אותם. זכותם. אולי אם היינו מטיילים בכל המסלולים בויקוס בהם תכננו לטייל התחושה שלהם היתה אחרת, אבל מהכפרים עצמם הם כאמור לא התפעלו במיוחד.

הכנסייה במיקרו פפינגו (כאן גם מחנים, מעבר לזה מתקדמים ברגל)

הכפר הזה קטן יותר; אין כניסה עם רכב (ש מגרש חניה בכניסה) אך יש תצפית נהדרת על הנוף. יש כאן הרבה הרבה יותר בתים נטושים מאשר בפפינגו הגדול ושקט ושומם כאן הרבה יותר. הכפר הזה, וכפרי הזגוריה בכלל, עוררו בי הרבה מחשבות על המושג 'כפר ציורי'.

מיקרופפיניגו

עד שהגעתי לזגוריה היתה לי בראש תמונה מאוד ברורה של 'כפר ציורי'; התמונה הזו כללה בתי עץ אדומי גגות, ולינות תחרה לבנים ואדניות פורחות בחלונות, והכל כמובן טובל בירק.

כפרי הזגוריה ציוריים בדרך שונה לחלוטין. הם אפורים לחלוטין (הגגות עשויים אבן צפחה),

הם חשוכים יותר ופחות טובלים בירק (יש סוכות גפנים והרבה שתילים בתוך פחי זיתים גדולים). יש בהם לא מעט בתים עזובים. ובכל זאת, בדרכם שלהם, כפרי הזגוריה החבויים על מדרונות ההרים המרשימים ציוריים מאוד.

בחזרה למציאות ולערב האחרון שלנו בפפינגו: חזרנו 'הביתה' לפפינגו הגדול והכנו ארוחת ערב מפנקת וגדולה במיוחד. הטמפרטורה ירדה הערב מארבעים ואחד מעלות לשלושים וארבע בלבד – יכולנו לאכול בחוץ, סביב שולחן האבן שתחת סוכרת הגפנים... אביב והבנים ערכו בחצר טורניר כדורגל ושש בש לקינוח, והערב משום מה הכפר היה שקט יותר.