אלבניה-ארץ הנשרים. חלק ג: הערים היפות במרכז ובדרום אלבניה

לתוכנית הטיול ומידע כללי

לפוסט הקודם: הטיול בצפון אלבניה

לפוסט הבא: החלק האחרון של הטיול: הריווירה האלבנית וחזרה לשקודרה

עזבנו את צפון אלבניה ביום החמישי לטיולנו, כשפנינו לעבר קרויה (Kruje).

בעיר זו גובשה הלאומיות של אלבניה וגם הסמל המעטר את דגל אלבניה, הנשר הכפול, נלקח מהסמל המשפחתי של סקנדרברג, הלוא הוא : ג׳יֵרְג׳ קַסְטְרִיוֹטִי, הידוע גם כ"דרקון של אלבניה" ונחשב לגיבור הלאומי של המדינה בשל מאבקו באימפריה העות'מאנית, (בתחילת דרכו לחם סקנדרברג בשירות האימפריה העות'מאנית דווקא, אך לאחר זמן מה החליף צדדים ונלחם באימפריה עד מותו).



דגל אלבניה עם הנשר הכפול. תמונה מויקיפדיה

לא רק ירושלים, גם קרויה הרים סביב לה...

הרבה תכניות היו לנו לנסיעה הזו דרומה, שנמשכה בסופו של דבר כשש שעות (במקום שלוש), מתוכן כשעתיים במהירות של 10 קמ"ש!
הפקקים, הפקקים....
כל מה ששמענו על הפקקים באלבניה התברר כנכון: נהגים הנוסעים נגד כיוון התנועה, עקיפות מימין, פקקים של קילומטרים על גבי קילומטרים...
מזל שאכלנו ארוחה ממש גדולה בארבע אחר הצהריים, כי כשהגענו לקרויה קרוב לעשר בלילה רק רצינו לישון.
 מצאנו אתVila Ama  ושמחנו שיש חניה צמודה...לילה טוב.

יום 6

לאחר ארוחת בוקר (סתמית למדי, למרות שלא חסר דבר) נפרדנו מווילה אמה ועלינו עם הרכב לטירת קרויה. מכל עבר ראינו את הסמטאות הססגוניות של הבאזאר, אליו נרד בהמשך.

מבט לעבר טירת קרויה

טירת קרויה היפה בולטת מכל מקום בעיר, ומאחוריה נישאים הרים גבוהים ומרשימים.
 יש כאן חומה ומגדלים, עץ זית עתיק, 'מנהרה סודית' ומסגד מוזיאון מפואר לכבוד סקנדרברג.

עץ זית עתיק

הכניסה למנהרה הסודית שהוליכה אל מחוץ לטירה

בין חומות הטירה

פסלו של סקנדנברג

אבל הכי הכי יפה הוא המוזיאון האתנוגרפי (שלצערי אין לנו אף תמונה ממנו). מהיפים שביקרתי בהם. הכניסה היא בתשלום של 300 לאק (הכניסה לטירה חופשית). נדב ואני נכנסנו, אביב ואסיף העדיפו להסתובב בחצרות הטירה. הפסד שלהם.
המוזיאון מאורגן כבית מסורתי: מטבח, חדר הנשים, חדר הגברים ועוד. יש גם חדרים המוקדשים לתלבושות, חדרים המוקדשים לבעלי מלאכה שונים (קדר, נפח וכו') ועוד. וגם הסברים בכל השפות. המוזיאון צבעוני ומאיר עיניים, מהיפים שביקרתי בהם, כבר אמרתי?
 בחצר הטירה איש מבוגר ניגן בכלי מיתר כלשהו מוסיקה מקומית מקסימה (כמובן ששמנו לו כסף בכובע) שהוסיפה לאווירה.

מקומה של תל-אביב לא נפקד בשלט הזה

מהטירה ירדנו להתרענן בגלידריה הסמוכה וכאן טעמנו לראשונה את הראקי, המשקה האלכוהולי הלאומי. חשבנו שיזכיר בטעמיו את האוזו והעראק, אך הטעם הזכיר לנו יותר את הסליבוביץ האירופאי ופחות אהבנו. אז נשארנו עם הבירות האלבניות המעולות (במיוחד Korca).
 הלכנו לבאזאר; יש פה המון עבודות יד אלבניות: שטיחים, מוצרי לבד בעבודת יד, מזכרות ועוד – חגיגה צבעונית לעיניים.

מקרויה התחלנו נסיעה דרומה לעבר בראט; למזלנו התנועה הייתה נוחה יותר היום...

בדרך ראינו שוב כמה בונקרים

חיפשנו ארוחת צהריים ומצאנו מסעדה צמוד לכביש באחת העיירות שבדרך, לא ידעו אנגלית אך הסתדרנו מצוין עם אוכל ביתי טעים; יוגורט חמצמץ ונפלא עם לחם מעולה לנגב אותו, ירקות בגריל (איזה כיף שהאוכל האלבני כולל הרבה ירקות!), תבשיל כבש ועוד.
 הקצב והחום הזכירו לנו ארוחת צהרים אחרת, שנתיים קודם, על הכביש בדרך למטאורה ביוון....

המשכנו לבראט, שהיא אחת הערים העתיקות באירופה. מצאנו את Bujtina Kodiket Guesthouse בין הסמטאות וגילינו שהוא יותר מלון בוטיק מגסטהאוס. איזה כיף.
מדובר במתחם קטן בין סמטאות הרובע העות'מני, ששופץ על ידי וסיליקה – בעלת המקום והפך לפנינה מטופחת ופורחת. בין ארבעת החדרים ישנה רחבה פנימית פרטית פורחת ומקושטת גם היא, ובהמשך המטבח בו מוגשת ארוחת הבוקר.
 אנחנו קיבלנו חדר זוגי ענק שקשה לתאר במילים את יופיו וקישוטיו, מאוספיה של וסיליקה. הבנים קיבלו חדר יפה לא פחות אבל הרבה יותר קטן.

פינות חמד בחדר ובחצר 

בבראט כבר הרגשנו היטב את חום הקיץ, מזל שהיו מזגנים...העברנו את שעות הצהרים החמות בחדרים היפים ואז יצאנו לתור את בראט. מיקומו של הגסטהאוס היה מוצלח ואפשר שיטוטים נרחבים ברגל, בלי לאבד את מקום החניה המוצלח שמצאנו בכניסה לסמטה 😉
 בלי ספק הכינוי עיר אלף החלונות מתאים בהחלט.

שוטטנו בסמטאות רובע 'מנגלם' ((Mangalem - זהו הרובע העות'מני המהווה את רוב העיר (ובו גם נמצא הגסטהאוס). יש כאן המוני סמטאות אבן ציוריות ובעיקר – הרבה חלונות. צריך לראות כדי להבין.

בבראט ראינו לראשונה את מוכרי התירס הקלוי: בכל פינת רחוב ישנו אדם הצולה תירס על גריל פתוח ומוכר את הקלחים החמים, שטעמם מזכיר יותר פופקורן מאשר תירס מבושל.
 בדקנו את המדרחוב של אלבניה שהיה רגוע למדי בשעת אחר צהרים זו, והמשכנו לעבר גוריצה (Gorice) - זו שכונה חדשה יחסית הנמצאת מצידו השני של הנהר ומחוברת לעיר בעזרת גשר קשתות בן 230 שנים.

רובע גוריצה אשר מעבר לנהר

חזרנו לחפש ארוחת ערב באזור המדרחוב, והבנו שמי שכתב שלעת ערב כל אלבניה יוצאת למדרחוב הזה צדק בהחלט.
 אחרי הארוחה (לא משהו לספר עליו) קיווינו לראות את אלף החלונות (או חלקם לפחות) מוארים, אך הם נותרו חשוכים. כנראה בגלל שהאלבנים היו במדרחוב ולא בבתיהם.

בראט בלילה

יום 7

אביב יצא מוקדם בבוקר למסלול על ההר שמול בראט (8 ק"מ, התחלה בצד המזרחי של גשר הקשתות ושם גם יש שרטוט של המסלול), אנחנו ויתרנו.

לאחר שאביב חזר פתחנו את הבוקר במטבחה של וסיליקה, שם הוגשה ארוחת הבוקר המופלאה מעשה ידיה. כמו חדרי האירוח, גם את המטבח/חדר האוכל וסיליקה שיפצה ועיצבה בעצמה. ובהתאמה, גם המנות מעוצבות ויפות. זו הייתה ארוחה נהדרת! שהוגשה בכלי פורצלן פרחוניים ויפים, ערוכים כמו למשתה עם המלכה....תאווה לעיניים ולחך.
וסיליקה הזדעזעה מכך שנדב לא אכל כמעט כלום וארזה לנו לדרך את כל מה שהוא לא אכל… וגם שקית ענקית עם פרות.
 יצאנו לדרך.

מכיוון המדרחוב נשמעה תזמורת; ניגשנו לראות ואכן תזמורת גדולה עמדה וניגנה בחום הלוהט מוסיקה עליזה.

התכנון להיום כלל נסיעה לאורך נהר אוסומי, עם אפשרויות לטיול ברכס טומורי (MALI I TOMORRIT) או באזור פרמט (Permet) עם המעיינות החמימים.
 אבל בטמפרטורה של 40 מעלות, תוכניות לחוד ומעשים לחוד.…

נסענו לאורך הנהר המתפתל ונהנינו מהנוף, אבל הרבה חשק לצאת מהמכונית לא היה. במיוחד לא לבנים. אפילו גשר חבלים מעל הנהר (ליד Bogova) לא פיתה אותם לצאת. בעצם, מרגע שיצאנו מבראט הרצון העיקרי שלהם היה לחזור לחדר עם המזגן.

בכל טיול יש יום כזה, לא מוצלח במיוחד, וזה כנראה היה היום הפחות מוצלח של הטיול באלבניה. אנחנו התעקשנו ולכן המשכנו לנסוע עד Corovoda היפה. וסיליקה אמרה לנו שיש כאן אוכן מסורתי מעולה, אבל אנחנו לא ממש יכולנו לחשוב על ארוחת צהריים אחרי ארוחת הבוקר המעולה שלה...במקום זה ישבנו לקפה במרכז העיירה, תחת עץ דולב ענק, מעל הנחל הזורם במרכז העיירה.

כמעט כמו ביוון… עצי דולב במרכז העיירה

בית הקפה תחת הדולב הזכיר לנו כמובן את הדולב הענק בכפר צגרדה בפליון, יוון. גם האווירה היתה דומה, רק שכאן כמובן הכל מיושן יותר. בית הקפה היה מין מרפסת ענקית מעל הנחל. חלק ממנו קרס פעם, ואיש לא טרח לתקן/לפנות את ההריסות/לשים איזו הגנה שאיש לא ייפול...

חלק מבית הקפה קרס אבל העסקים כרגיל

ויש גם עצי דולב שמפריעים לתוכניות הבנייה….

הדולב הענק העניק מחסה מצוין מהחום בחוץ ושוטטנו עוד קצת במרכז העיירה החביבה, ואז נסענו חזרה, אביב עדיין קיווה לעצירה וירידה לנהר אבל 40 מעלות כאמור לא עשו חשק לכלום... אז חזרנו למזגן.

לאורך כל הדרך ראינו הרבה שיירות של חתונות; בכל שיירה כזו לא רק המכונית של החתן והכלה קושטה בסרטים ופרחים, אלא השיירה כולה. אני ריחמתי על החתנים החנוטים בחליפות ביום כל כך חם.…

לפנות ערב נסענו לעבר הקאלה (Kala) העיר העליונה המצויה בתוך חומות המבצר שמעל העיר. המצודה שוכנת על צוק תלול על הגדה הצפונית של הנהר, והגישה אליה אפשרית רק מהפינה הצפונית. צוק זה היה מיושב ללא הפסקה מאז האלף ה-3 לפנה"ס, אם כי המצודה עצמה קמה לראשונה במאה ה-4 לפנה"ס. היא נבנתה ושופצה מספר פעמים על ידי האילירים, הביזנטים, נסיכים אלבנים וכן על ידי העות'מאניים. מדובר במצודה ענקית שגם היום מתגוררים בתחומה אנשים, יש כאן גם גסטהאוסים ומסעדות והרבה דוכנים של עבודות יד (בעיקר תחרה) ושל מגוון פירות טריים במנות אישיות. זהו אתר גדול ויפה, במרכזו כנסייה ולא מסגד, ומכל עבר (כמעט) תצפית יפה לעבר העיר.
 העלייה למצודה בשעות אחר הצהרים המאוחרות הוכיחה עצמה; השמש ירדה מעט ואפילו החלה לנשוב רוח נעימה...

הטירה בבראט (כמובן שבשום מקום אין מעקה וכדומה…)

ירדנו, חנינו ושוטטנו בין סמטאות האבן הציוריות. חיפשנו את מסעדת Lili שאביב קרא עליה שבחים רבים. כשמצאנו אותה הסביר לנו אחד השכנים שהשבוע המסעדה סגורה כי הבעלים נסעו לחוף הים לכמה ימים... אז ירדנו לאחת המסעדות הנחמדות ברחוב הסמוך לגשר, לארוחה נחמדה וטעימה. לאחר מכן, כמו כל המקומיים, חזרנו לשיטוט אחרון במדרחוב.

יום 8

לאחר עוד ארוחת בוקר מופלאה (ושונה מזו של אתמול) נפרדנו מוסיליקה והתחלנו לנסוע לעבר ג'ירוקסטר (Gjirokaster) – עיר האבנים (אכן, רוב הבתים הישנים מכוסים בגגות אבן) שכמו בראט גם היא עתיקה מאוד.
במהלך הנסיעה (כשלוש שעות) הנוף השתנה. עדיין הררי אך הרבה יותר יבש.
 בשעת צהריים הגענו אל ג'יורקסטר היפה, המתגאה בשני אישים מפורסמים ילידי העיר: המנהיג הקומוניסטי אנואר הודג'ה ששלט ביד רמה משנת 1985 עד 1944 והסופר איסמעיל קדארה שאת ספריו כאמור כדאי לקרוא גם אם לא מתכננים לבקר באלבניה... בתיהם שופצו ומשמשים היום כמוזיאונים.

ג'ירוקסטר עיר האבנים – מבט על גגות האבן בחלק הישן של העיר

חיפשנו את המצודה; יש שילוט ברור לכיוונה וגם חניה לאורך הכביש בעלייה למצודה. העלייה למצודה מתונה ונוחה ומוצלת ברובה. המצודה חולשת על העיר ואפשר להשקיף ממנה על הנהר ועל העיר היפה הזו.

תחילה נכנסנו לקומפלקס המוזיאונים שבמצודה: מוזיאון צבאי המציג כלי נשק מאז תקופת נפוליאון (נדב ואביב נהנו מאוד, אסיף ואני פחות התעניינו), מוזיאון הכלא שהזכיר לכולנו את כלא עכו, ומוזיאון אתנוגרפי חדש, עם הסברים באנגלית, המבוסס כולו על פוסטרים והסברים, כמעט ללא מוצגים.

אחר כך שוטטנו במצודה הגדולה והיפה; ראינו את המטוס האמריקאי אשר האלבנים טוענים שהצליחו ליירט ב-1957. בפועל, כנראה , שמטוס אימונים אמריקאי המריא מצרפת לעבר איטליה וטעה בניווט בגלל עננות כבדה... המטוס נחת באלבניה שכזכור היטה אז תחת שלטון פרו רוסי. הטייס הוחזר לארה"ב, אבל המטוס מוצג במצודה...

מגדל השעון במצודה

המצודה, שנבנתה במאה השלוש עשרה והורחבה על ידי עלי פאשא בשנת 1811, שמורה יחסית.
 מהמצודה ירדנו אל סמטאות האבן שסביבה, שהיו נתונות בשיפוץ מקיף. הסמטאות, המכילות חנויות מזכרות ובתי אוכל שונים, צבעוניות ומזמינות ובוודאי יהיה תענוג להסתובב כאן בתום השיפוץ.

המדרחוב צבעוני ושוקק חיים

בינתיים התיישבנו בבית אוכל קטנטן, מאלו שאין בהם תפריט – הטבחית מראה מה יש לה ומזה מזמינים... לטבחית כאן היו בעיקר מאפים כמו בוריק מעולה ועוד, וגם תבשיל אורז וירקות שלא הצלחנו לקלוט את שמו, וחבל.. טעים טעים.

חזרנו לאוטו; למראה העיר העתיקה הצטערתי שלא נישאר כאן ללילה שיאפשר לנו זמן בין סמטאות האבן והבתים היפים…

נפרדנו מהעיר היפה הזו ופתחנו בנסיעה דרומה לחלק האחרון של הטיול שלנו.

בקצרה

קרויה

  • Vila Ama  - מלון ן קטן ובסיסי, נקי מאוד ויש חניה.
  • טירת קרויה: יש הרבה מגרשי חניה בתשלום סביב הטירה. לא לוותר על המוזיאון האתנוגרפי בטירה (300 לק).
  • הבאזאר: מזכרות ועבודות יד אלבניות.

בראט

  • Bujtina Kodiket Guesthouse– ממוקם בעיר העתיקה, קרוב למדרחוב ולגשרים. זהו מלון בוטיק קטנטן ומעוצב עם ארוחת בוקר נפלאה.
  • מצודה – כניסה חינם, יש חניה בכניסה למצודה

ג'ירוקסטר

  • חנייה בחינם לצד הכביש העולה למצודה
  • כניסה למצודה 200 לק; כניסה למוזיאונים שבתוכה (מוזיאון הנשק, הכלא והמוזיאון האתנוגרפי – 200 לק)

לתוכנית הטיול ומידע כללי

לפוסט הקודם: הטיול בצפון אלבניה

לפוסט הבא: החלק האחרון של הטיול: הריווירה האלבנית וחזרה לשקודרה